אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...

כתיבה » סיפורים קצרים » יומן

 (קולות: 30)
מאת: igor_ivnitsky | 10 בנובמבר | 19:32

יומן

מוקדש לאורלי, חברה יקרה, שהחביאה את יומני

 ועזרה לי לצאת למסע אל מחוץ לגבולות של עולמי המוכר והמתויג

 

מנשה גוטליב היה איש של יומן. לא יומן אלקטרוני, לא פאלם, לא איפון, לא יומן של outlook, אלא יומן של פעם – דפדפת פשוטה. האובססיה של מנשה ליומן התחילה לפני יותר מעשור, כאשר בהיותו רואה חשבון בשירות המדינה, מנשה מונה לתפקיד של מבקר באגף ביקורת פנים של אחד ממשרדי הממשלה. על מנת למצוא חן בעיניו של המבקר הפנימי הראשי של המשרד ולהשתלב טוב יותר בתפקיד החדש, מנשה החליט להצטרף ללשכת המבקרים הפנימיים שאיגדה כמה אלפי מבקרים שעסקו במקצוע בישראל. ראיון הקבלה במשרדי הלשכה, אשר נראו כמו מחסן של ספרי לימוד ובטאונים גנוזים, נמשך כחמש דקות. שני מבקרים בגמלאות, אשר התנדבו בלשכה, שאלו את מנשה מספר שאלות ובתום הראיון לחצו את ידו ובירכוהו בחגיגיות על הצטרפותו לשורות הלשכה. בניגוד ללשכת רואי החשבון, אשר הוציאה בטאון דו-חודשי, ארגנה עשרות השתלמויות בשנה וסייעה לחבריה למצוא עבודה, לשכת המבקרים הפנימיים של אז הסתפקה בגביית דמי חבר ותרגום תקנים מקצועיים של מקצוע הביקורת הפנימית מאנגלית, תוך השמטת פסקאות שלא התיישבו עם תפיסת הביקורת הציונית. קרנה של לשכת המבקרים כבר החלה לרדת בעיני מנשה, אולם בראש השנה ציפתה לו בדואר חבילת שי נחמדה מהלשכה שכללה תעודת חבר, דרישת תשלום דמי חבר לשנה הבאה ויומן. היומן היה פשוט למראה, דפדפת כחולה בעלת כריכה קשיחה למחצה, אשר נשאה בגאון לוגו של לשכת המבקרים הפנימיים. אולם כשמנשה פתח את היומן, נעתקה נשימתו. כל יום, למעט שבת, היה מחולק ביומן לשני חלקים: לוחות זמנים ומטלות. "איזה רעיון נפלא!", חשב מנשה, "עד עכשיו נאלצתי לרשום מטלות יומיות בין פגישות, ואם פגישה הייתה זזה ועולה על רישום מטלה, הייתי צריך להתחיל למחוק הן את הפגישה והן את המטלה ולרשום את הכל מחדש. אבל מעכשיו חיי הולכים להשתנות. פגישות ומטלות לא ידורו יותר בכפיפה אחת!". בזכות היומן המיוחד אשר היה מגיע בדואר, יחד עם דרישה לתשלום דמי חבר בסך כמה מאות שקלים, מדי שנה ובזכות האמונה של מנשה שיומנים כאלה יוצרו במיוחד לפי הזמנת לשכת המבקרים הפנימיים ולא ניתן להשיגם בשום מקום, המשיכה הלשכה ליהנות מתשלום דמי החבר מכיסו של מנשה, גם לאחר שהבין שחברותו בלשכה לא עומדת להניב לו פירות במישור המקצועי.

מנשה ראה את עצמו כסמל של רציונאליות וסדר מופתי והיומן היה הגורם המרכזי שסייע לו בכך. ניהול היומן תפס נפח הולך וגדל בחייו של מנשה וכלל, חוץ מלו"ז של פגישות עם מבוקרים ומטלות מקצועיות, גם פגישות מתוכננות עם חברים לכוס בירה, מועדים בהם נתבקש לאסוף את בנו מהגן עקב לחץ בעבודתה של אשתו, ציון ימי הולדת של חברים ובני משפחה, שעות אימון בחדר כושר, רישום מטלות בית דוגמת קניות בסופר או איסוף חולצות מהמכבסה ועוד. רק סוג אחד של פעילות לא בא לידי ביטוי ביומנו של מנשה, וזאת מטעמי זהירות מקצועית: פגישותיו הלוהטות עם רבקה, גרושה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, קלדנית באגף הביקורת, אשר היו מתרחשות לרוב על שולחן העבודה של מנשה בשעות הערב של יום ה', אחרי שכולם היו הולכים הביתה, ומזכות את שניהם בלא מעט שעות נוספות לפי תעריף של 125% ואף 150% אם מנשה היה נוטל ויאגרה באותו ערב וממציא איזה תירוץ יצירתי, בסגנון "כוננות באגף הביקורת", לאשתו. את מועדי הפגישות האלה, חרף העובדה שרובן המוחלט היה נקבע כאמור לערבי חמישי, מנשה היה דואג לרשום בפנקס אדום קטן שנועד לדברים שלא יאה לרשמם ביומן שנשא לוגו של לשכת המבקרים הפנימיים.

שיטות הרישום, שניהל מנשה ביומנו, הלכו והשתכללו עם הזמן. אם בעבר מנשה היה מנהל את כל הרישומים בעט והיה מתעצבן מהצורך לשפוך לא מעט טיפקס עקב כל שינוי, עם השנים הוא למד להבחין בין אירועים בעלי הסתברות גבוהה להתרחשות במועדים בהם נקבעו, אותם היה ממשיך לרשום בעט, לבין אירועים פחות ודאיים, להם הקדיש כיתוב באמצעות עפרון בלבד. מדי יום מנשה היה עובר על היומן –  מצויד בעפרון, עט, מחק וטיפקס –  רושם, מוחק, מעביר, מסמן "V"-ים ו-"X”-ים, משווה מול הפגישות שנקבעו לו באמצעות outlook, רושם-מוחק-מעביר עוד פעם. עיסוקו של מנשה ביומן הפך להיות יותר ויותר אובססיבי במרוצת הזמן. אם בעבר בדיקה והתאמת היומן היו נערכים פעם ביום וגוזלים כחצי שעה, דבר שהיה בהחלט סביר ביחס למידת הסדר אותה השיג בזכות כך מנשה בעבודתו ובחייו, עם הזמן מנשה הכפיל את תדירות בדיקתו המעמיקה ומידת יסודיותה וכן היה נוהג להציץ ביומן "בקטנה" מדי חצי שעה, כך שכשליש מיום עבודתו היה מוקדש למלאכת סידור היומן. גם בבית מנשה נהג לעשות "ויש" קטן ביומן לפני השינה (לא משהו פונדמנטלי, 30-40 דקות) וכן היה מעיין ביומן דבר ראשון בבוקר, מייד אחרי שכיבה את השעון המעורר והרכיב את משקפיו. פעם אחת אשתו של מנשה תפסה אותו מקריא את תוכן היומן לבנם התינוק במקום סיפור לפני השינה. "כדי להרגיל אותו לסדר", תירץ מנשה. גם רבקה הייתה מוכנה להישבע שתפסה פעם את מנשה מעיין ביומן בעודו משגל אותה מאחורה מכופפת על שולחנו. "רק הזזתי אותו", חתך מנשה והעביר לרבקה חבילה של מגבונים לחים כדי שתנקה את עצמה לפני שהיא חוזרת הביתה.

האובססיה של מנשה ליומנו היתה ידועה לכל במשרד הממשלתי בו עבד ויום אחד עמיתיו לאגף הביקורת עשו לו מעשה קונדס – יומנו נשלף מתיקו והוסתר במגירת שולחנה של עמיתתו שלא הבינה את פשר האובססיה של מנשה כלפי היומן והייתה סקרנית לראות מה יקרה אם תעלים לו אותו. כשמנשה גילה שיומנו לא נמצא בתיקו, לבו החסיר פעימה. היעלמותו של היומן הייתה מחייבת אותו להתמודד עם המפלצות והשדים שארבו לו אל מחוץ לעולמו המוכר והמתויג, לרבות עם אלה שבנבכי נפשו. אחרי חיפושים ותשאולים שנמשכו כמה שעות, מנשה החל לאבד עשתונות. כל חייו היו ביומן: מספרי הטלפון של מכריו, ימי ההולדת של בני משפחתו, יום הנישואין שלו, פגישות עם המבוקרים, ישיבות צוות, מועדי הגשת דוחות הביקורת להנהלת המשרד, רשימת קניות בסופר, מועד סיום התחייבות לחברת הכבלים, ביקור אצל שיננית, כנס ביקורת בסקטור ציבורי בים המלח... כל מה שנשאר לו זה הפנקס האדום הקטן וזיוניו עם רבקה שהפכו לשגרה מייגעת. מנשה התיישב בכורסתו וניסה לדמיין איך ייראו חייו שכל מה שיש בהם זה זיונים עם רבקה מדי יום חמישי בערב. הוא העלה בזיכרונו את עכוזה הכחוש ושדייה הנפולים של הקלדנית המזדקנת, אשר החלה בתקופה האחרונה להתעניין מתי הוא מתכוון לעזוב את אשתו ואף הזכירה מונחים מעורפלים שלמדה ככל הנראה בסדנה למניעת הטרדה מינית, דוגמת "קיום יחסי מין תחת מרות"... פניו של מנשה האדימו, חרחור מוזר עלה מגרונו, הוא הרגיש שהוא נחנק, נעמד כדי לפתוח חלון, נתקף לפתע בחילה עזה ורוקן תכולת קיבתו לתוך פח אשפה. אחר כך התיישב עוד פעם, ניגב את פיו עם המגבונים הלחים שנועדו לשמור על ההיגיינה בעת מפגשיו הרומנטיים עם רבקה, קם בשנית, השמיע צעקה איומה, הרים את הכונן של המחשב, חשב לשנייה על כל תוכניות הביקורת שאגר שם, שם אותו במקומו, הרים מסך, ניתק אותו בזהירות מהכונן, השמיע צעקה של חיה פצועה פעם נוספת וניפץ את המסך על הקיר. יומנו של מנשה הוחזר לו לאלתר, בצירוף התנצלויות כנות של עמיתיו המבוהלים ובונבוניירה בתור פיצוי על עוגמת הנפש.

מעשה הקונדס של עמיתיו גרם למנשה להבין ששגרת חייו עומדת על קרקע לא יציבה הנתמכת על ידי שריונו של צב מועד. "איך לא חשבתי קודם שתלות ב'נכס מידע' כה מרכזי כמו יומן, מחייבת התייחסות מפורשת ומפורטת ב-BCP של חיי. זה מה שנקרא 'הסנדלר הולך יחף'", הרהר מנשה שנחשב למומחה לתוכניות המשכיות עסקית (BCP) והתאוששות מאסון (DRP) וערך לא מעט ביקורות בנושא ביחידות הסמך של המשרד הממשלתי בו עבד. "אני צריך לחשוב על DRP למקרה של אובדן אמיתי של היומן, שיתבסס על גיבויים על בסיס קבוע באמצעות צילום המקור והפקדתם באתר off-site, משהו כמו כספת חסינת אש בבנק...", המשיך לחשוב בעודו מקלח את בנו בערב.

***

 

למחרת בבוקר מנשה התעורר בבהלה. הוא הרגיש שהיומן נעלם. מנשה הניח אותו בערב על השידה שליד מיטתו. היומן בהחלט לא היה שם. יחד עם היומן, נעלם כל עולמו המוכר של מנשה... אחרי תקופת הסתגלות לא קצרה למציאות החדשה, מנשה הבין שבעצם מי שנעלם זה לא היומן, אלא הוא, מנשה עצמו. היומן פשוט שאב אותו לתוכו.

החיים בתוך היומן לא היו גרועים כל כך. יום היה מתחיל בשבע בבוקר, בתאריך שחל באותו יום בעולם האמיתי. מנשה היה מתעורר וכאילו מתחיל לשחות עם הזרם של היומן. זרימת היומן היתה לוקחת אותו מישיבה לישיבה, כפי שהיו רשומות באותו יום, ומנשה כאילו צפה במתרחש בישיבות מבפנים. היה מסקרן לראות כיצד פועלים המנגנונים הפנימיים של הישיבות. מנשה למד לכוון את מהלך הישיבות ולהשפיע על תוצאותיהן, באמצעות לחיצה על כפתור פה וסיבוב של גלגל שם. המטלות שהיו רשומות ביומן נראו כמו מפעלים, קטנים וגדולים, שכאילו נבנו על גדות נהר הזמן שזרם בין הישיבות, לשמש להן מעין תפאורה. גלגלי המטלות היו מסתובבים, בוכנות נעו בהרמוניה, שסתומים נפתחו לסירוגין והוציאו עשן. בתשע בערב היה כיבוי אורות ומנשה היה שוקע בשינה עמוקה עד הבוקר.

ככל שמנשה התקדם על ציר הזמן, כמות הישיבות שהיו רשומות ביומן פחתה וכך גם מספר המטלות. נופיו הפנימיים של היומן השתנו והוא החל להידמות יותר ויותר למדבר צחיח. במהרה מנשה למד שאמנם הוא מתעורר כל בוקר בתאריך שחל באותו יום בעולם האמיתי, אולם יש ביכולתו לשחות נגד כיוון הזרם אל העבר או להתקדם בשחייה מהירה לכיוון העתיד. כך למד מנשה לטייל על ציר הזמן של היומן, תחום בין תחילת שנת התשע"ב לבין סופה, כאשר כל האירועים מתרחשים במקביל במעין זרימה אינסופית בנקודות הזמן השונות אליהן היה מגיע כאילו לביקורת פנימית תרתי משמע. כאשר היה למנשה די כוח כדי לשחות נגד הזרם מהיום בו היה מתעורר בבוקר אל העבר שבו עדיין הייתה לו נוכחות גם מחוץ ליומנו, הוא היה יכול לצפות בעצמו משתתף בישיבה או מבצע מטלה. התבוננות עצמית מהצד לימדה את מנשה לא מעט אודות עצמו והוא אף היה מיישם את תובנותיו בחזרתו אל העתיד, על ידי השפעה פנימית על מנגנוניהן הנסתרים של הישיבות והמטלות בהן לא הספיק ליטול חלק.

מנשה נהנה מאד מהוודאות ששררה בתוך היומן. לא היה מי שיעדכן את רישומיו, לכן לא הורם כאן יותר מחק ולא נשפכה אף טיפה של טיפקס. הדברים נותרו על כנם. מדי פעם מנשה הצטער שרשם חלק מהפגישות והמטלות בעיפרון ולא בעט, כי הן נראו לו עכשיו כמו חיזיון מהבהב והוא התקשה לעיתים לזהות את הדמויות. מנשה התבאס גם שרשם את פגישותיו הרומנטיות עם רבקה הקלדנית בפנקס האדום ולכן הן לא נכללו בשגרת יומנו. מנשה בהחלט לא היה מתנגד לשחות קצת לעבר ימי החמישי הרוויים פעילות מינית עם הקלדנית הגמישה. אבל חוץ מזה, החיים בתוך היומן לא היו רעים בכלל. רק שבתקופה האחרונה, ככל שימי הסתיו החלו לתבוע את זכויותיהם וגרמו לבריחתם במנוסה של ימי הקיץ האחרונים, מחשבה חדשה הלכה והתעצמה בראשו האנליטי של מנשה והטרידה את שלוותו: מה יקרה לו ביום שבו  שנת התשע"ב תגיע אל קצה ועמה גם היומן?

 

איגור איבניצקי

נכתב בספטמבר 2012, בימיה האחרונים של שנת התשע"ב

צפיות: 97

© כל הזכויות על היצירה בעמוד זה שייכות לigor_ivnitsky

יצירה אקראית

עוד יום מנוחה/ארמה אלון \ ארמה אלון

אלוהים,אולי תיתן לי עוד יום מנוחה

כבר נמאס לי לרדוף אחר פרנסה

כול חברי יושבים מבלי לעשות כלום


המשך
יצירה אחרת