שעות מול מסך מחשב
ואח"כ עוד שעות מול מסך סמארטפון 

ולפעמים אני חושבת..

למה החיים כלכך מסובכים.

.......

בוא וקח אותו מכאן...עכשיו!

ונתרגש...:))

המורה חזר אל העולם כשזה היה זקוק לו יותר מכל. הוא עצר את המלחמה בעזרת כוחות אשר לא נראו בעולם זמן רב. והחזיר לעמו את חכמת הכישוף העתיקה. הוא וידא בעזרת  ברית אשר נכרתה מעבר לזמן עצמו שאדם  לא ילחם שוב נגד רעהו. לאחר מכן הוא נפטר. אינו זקן ואינו צעיר, אך מי שהגיע זמנו למות. חייו כמו מותו הביאו לשלום ששרד יותר מאלף שנים.

אלף שנים חלפו, ועידן האור החל לעבור לאיטו  לדמדומים. האופל שב התעורר בקראי היקום. מעטים עיניהם היו פקוחות מספיק כדי לראותו. אך קולותיהם הושתקו.  איש לא רצה להאמין שתקופת השלווה הולכת להיגמר. בינתיים הצופים הציבו את הכלים על הלוח, מקווים שיספיקו להתכונן לפני שהמערכה תתחיל.

מחום ומשמחה מתום ומנתינה

כך הגעת אלינו עולם מופלא.

עולם יקר ובעיקר בלתי נגמר

אם לומר את האמת הפכו אותך 

למנוכר.

לא אוכל עוד לדבר עלייך טובות

כי נשארו בפי רק הרעות.

אז עכשיו אני עומד בצד משקיף ומסתכל

מהמשחק יצאתי אך את דהיותיך לא פוסל.

כשאסיים להביט בעלומתייך ברבות

אשקיף לכוכבים ואחכה לתשובות .

תן לי סימן שהכל הסתדר תן לי סימן

אפילו מבלי הסבר.

לא אוכל לדבר עלייך טובות

כי נשארו בפי רק הרעות.

על כן את ליבי שפכתי עד אין קץ.

זה היה די קשה  ,מצטער אם פגעתי

אני יודע זה כואב .אז שלום לך עולם יקר ומקווה

לראותך גם בשנה הבאה.

חום.

כל כך הרבה מבקשת אני?

מגע.

הלא תמלא את בקשתי?

למה?

למה עזבת אותי?

הרי,

היו לנו

ספה נוחה,

טלוויזיה פתוחה,

שולחן עבודה,

אור בצבעים,

מאות ספרים,

ילדים מאושרים,

מכתבים,

אהבה...

לא ידעתי שאוציא זאת לאור

אך עדיין החושך רודף אותי יותר מתמיד.

העוגן שנתפס בליבי ,

לבסוף שוחרר על ידי.

אין מכסה לנשמתי,

היא זועקת!

רעמים בעלי קומה מקיפים אותה

והיא כה קטנה...

כה קטנה

מחפשת שלווה...

מורה שלי. הנחת אבני דרכי, לאן שלא אלך, ואיך שלא אפנה, דרכי סלולה באהבתך, ורגלי הצועדות בה, ועיני המשקיפות עליה, וליבי, וכיליותי, וכל כולי זועקות את תורך, את חוכמתך, ולא אדע נפשי כי זכיתי בך.

יחידה שלי. שיעור אחד אינך צריכה ללמוד. אל תהיי לבד, בכל מקום בוא תלכי תזרחי על העולם ותירקדי את דרכך כאשר הוא צופה שבוי ככל מכריך. היה גאה, את יחידה וכמה גרעת מעולם אם שמרת קולך לעצמך.

עולמי ריק מתוכן

חלל גדול וריק. "כל המציל נפש כאילו הציל עולם ומלואו", כשהייתי קטן פירשתי זאת שכל נפש חווה עולם ומלואו, אולי חווה את העולם בדרך שונה ולכן הוא עומד בפני עצמו

עולמי ריק מתוכן

עד מתי אצבעותי יביעו עצבות? אני מלא חלומות שלא יתגשמו, שירים שלא יתפרסמו, רגשות שלא יצאו לאוויר העולם. עם מי אחלוק את חיי? עד מתי אכתוב על אהבה לא מוגשמת.

עולמי ריק מתוכן

אשווע למגע אוהב כל חיי?? ההגיון כופה אופטימיות אך הרגש לא מקשיב. פרא הוא, חיי על פי חוקיו ואיני יכול לאלפו.

עולמי ריק מתוכן

דמעות לא יזלגו, חיוך לא יתפשט על פני.עולמי ריק מתוכן.

וכמה סתמיים הם ימי? וכמה צבועות הן מחשבותי, אהבה תרומם אותי ברגע ותהפוך כל מילה נוקבת לחלולה וחנוקה תחת הזמן הנערם על גביה. הזכרון שברירי וחלש, כל חיי התאמצי ואתאמץ לנצור את רגשותי אך עולם זה לא יענה לראשי כלל, כמו תמיד, רגש חדש ידהר וישכיח, ויתשתש, ויעלים כל זכר לקודמיו, וחיוך של עצבות לא יקבל מקומו ליותר משניה בודדה. אך למה זה שלילי בעיני? אולי כי הבזקי האושר בחיי גם הם נשכחו זה מכבר? תוך שניה של עצבות? ואולי כי כל חוויה היא סתמית לנוכח ההווה? נשאר לי רק לתהות על גבי המסך, ואם לא אוכל לנצור רגש בליבי לפחות יש לי את שיריי להשאיר חותם של רגש בעולם.

יש לנו להציע לך אלוהים. אלוהים לגדולים ולקטנים

אף אחד לא רוצה לראות את השוחט חותך את הצוואר

אבל רוצים לאכול בשר.

תקבליני?

                               הקדמה
אבא שלי היה עובד במכרות ויום אחד הוא יצא לעבודה ואינו חזר. חיכינו לו במשך כשבוע אבל הוא לא הגיע. אז יום אחד, אני ואחותי יצאנו אל המכרה לחפש את אבא שלי במכרה ונתקענו בתעלומה. הגענו לסוף המכרה ולא היה שם דבר חוץ מהקסדה של אבא שלי. לאחר מכן חזרנו הבייתה ושרטטתי שרטוט על איך שהמכרה בנוי.