חלום מושלם, מואר,טוב

נמצא שם באופק,

אפשר לראותו ,אפשר כבר לגעת

זהוב הלימונים נמהל מעל ורוד פרחי ההרדופים

ואלה נמזגים בצבעם  לתוך סגול הבוגנוויליות,

 

קוביות של לגו עם קצוות חרוכים

דובי שמזמן נקרע לגזרים

הוא עומד על ראש ההר הכי גדול,

וההר קירח

 

 

סנונית אבודה

 

 

מבעד סבך שערה קלטה עינה

סנונית רכה,מפוחדת על ענף עץ בחצר,

רטט קל בנוצותיה, ציוץ מפוחד ממקורה

איבדה את להקתה בעת המעוף

 

 

 

אבל היא לא תסדר בלעדיך...

אני יודע, אין לי מה לעשות עם זה. פעם היה אכפת. פעם הייתי חושב על זה. אני אדם רגיש, הייתי אדם רגיש. אבל כבר לא. לא אכפת לי מה יהיה איתה.

ואת מה עושה, תגידי

האם מצאת את האור

השיבולים מתעוררים גם הם בבוקר

שרים שיר מזמור

לילדה קטנה שאיננה

לילדה שחזרה מהכפור

הם מדברים עלינו,

הם מדברים עלייך ועליי

שואלים האם הגענו, נלך עד מתי

אני מתקשה לנשום. היא באה אליי בערב, לא שאלה מה. רציתי לדעת מה, אבל היא לא שאלה. רק סקרה את הבית בעיניים בוחנות והתעכבה הרבה על הטלוויזיה. "היא פועלת?" בלי להביט בי היא שאלה. "לא." אמרתי, ופחד בלתי-מוסבר זחל מרגליי.

אני זוכר את היום הראשון שהיא הגיעה חדשה לבית סיפרנו צועדת במסדרונות בית הספר. שערה השחרחר גלש על כתפיה. עיניה בהקו נוצצות ככוכבים בלילות כשמי הארץ. שפתיה היו עבות, אדמדמות, נחשקות. פשוט ילדה מושלמת שאין לתאר. יופי שלא יסולא בפז. זה קרה לא מזמן. בהיותי נער בן שבע עשרה. אהבתי אותה. אהבתי את אותה נערה ששמה היה דנה. ושמי היה ערן. אהבתי אותה מאוד. אבל התביישתי לספר לה שאני מאוהב בה. הייתי מציק לה יום יום בהפסקות הלימודים. בשיעורים. בחצר בית הספר מושך את שיערה לעיתים קרובות וכל זאת כדי לרמוז את אהבתי אליה...

יש לנו בית קטן ומסביבו מלא רוחות ואבק. הירקון זורם לא רחוק מלא ריחות מתוקים של צחנה. אני והוא מודים מאוד לכל האנשים שבנו את הארץ, את הבית הקטן ואת צחנת הירקון. לא בכל עיר באמת זורם הביוב בתוך נחל באמצע העיר, חייבים להודות.

כל אותם פרחים שקטפנו בסתיו

לפני הגשם הראשון

אוהבת, לא אוהבת

כל אותן טביעות רגליים על מצע רך

של אדמה רטובה

בליל ירח מלא

וצליל קולו בוקע מתחת לחמישים טון ברזל

הקירות סופגים אותו בשתיקה

ריח עלווה שהתייבשה בטבור החדר

קוצים שנרמסו תחת רגליים יחפות

וצליל האקו, אלף שנות אור

רעב ספוג בעיניה השחורות

הוא יישן כבר שתי יממות

השמש עולה ויורדת, עולה ויורדת

העלים של השלכת, העננים הנעים

רוח קרה נושבת מחלונות פתוחים

קריא אקראי,

מתוך אסופת חיי.