בתחנה המרזית של תל אביב , ריח של מוות , בירה וסגריות. אם לא תהייה לי סיבה טובה בחיים אני לא אגיע למקום הזה, רעיון עבודה מסריח בעבודה מסריחה ובמשכורת עוד יותר מסריחה. בכלל התחנה המרכזית מיצגת את העיר עצמי התחנה חדשה ומודרנית מאוד והאנשים האנשים האלה כל מה שנשאר מהם זה הנשמה.

הנסיעה באוטבוס משכיחה לי אותה המוזיקה לא נותנת למחשבות שלי לקחת אותי . הנהג בולם בפתאומיות, שניות אחרי זה נשמע "לאן אתה נוסע, תסתכל על הכביש, מי למד אותך לנהוג?".

אעמוד,

כאשר את כוסי ארוקן לכבודך,

אומר ,

שאין חלום או מחשבה בעבורי

חוץ ממך...

אנשים לא תמיד מנצלים את מה שהחיים מזמנים בדרכם, לפעמים ההיזדמנות חולפת כך שזה כואב.

ולפעמים........

דִּמְעָה נָטְפָה לְתוֹךְ טִפָּה

בָּהּ נִבְלְעָה, נִטְמְעָה
וְלֹא נוֹדַע , מִי קָדְמָה לְמִי וְלָמָּה,

I was already counting to thirty. Thirty one, thirty two.. I think I'm about to explode. I open my eyes in determination, attempting to spot Ethan through the blur of the water. He's right in front of me, eyes squeezed shut and puffy cheeks, in where he stores the rest of the air he has left.

יש ימים ללא משמעות, פשוט זרימה סתמית של זמן.

יש רגעים שהזמן נעצר, ממאן לזרום בטירוף לעבר המחר.

יש אנשים החיים בבועה, מנתקים את עצמם והעולם נעצר.

נקלעתי למלון מפואר במצפה רמון, אני לא זוכר את שמו. זה לא חשוב.

ישבתי עם החברה במרפסת המלון והמתנו ללקוחות, שתינו כוס קפה

מתחתנו נפרס עולם מדהים, מכתש רמון בשעת הדמדומים.

מחשבות מתרוצצות במוחי, כמו ענן של יבחושים

הם סובבים בחצר אפלה, סביב פנס בודד ומואר

נמשכים לאור בריקוד מטורף, לא מוצאים מנוח לרגע

דוק דקיק של שוני בין האומנות למציאות סביבה

כמו בין הצל לצל צילו,

בין אור השקיעה לאור הזריחה

בין  צפרירי הבקר לרוחות הערב