אני עומדת בסלון הדירה הלא מוכרת,מריחה את ריח הבישול הזר ושומעת דרך הפלאפון קול חלול.

לפני כמה שעות שלחו אותי לבית של ידיד שלי מעיר מרוחקת.המלחמה מתעצמת והפצצות הגרעיניות מוכנות לשיגור.הייתי צריכה למצוא מחסה.

אבל כל המשפחה שלי שם.

כל המשפחה שם,בשדה הקרב,שהוא בעצם עיר,עיר הרוסה,שעבר עליה חורבן,והריסותיה מעלות בי קיא.עיר ביתי,עיר מולדתי,הכל נהרס אל מול עיני וכל הנותר לי לקוות בנסיעה הוא שמשפחתי תהיה בטוחה.

האם לא התפללתי ? 

האם לא ביקשתי מה' רחמים ?

למה היית צריך להרוג את אמי ,אני צורחת ללא קול .

אני עוד שומעת את הקול החלול מבשר לי דרך הפלאפון שמשפחתי עזבה אותי,שאני לבדי,ואמנם אלה לא היו מילותיו אבל זה מה שהבנתי,וזה צרב כמו כוויה בלב. אחיזתי התרופפה אט אט והפלאפון נפל בקול חבטה ברצפה.עוד לפני שדוד ואימו הציצו מהמטבח מה נפל,כבר הייתי בדרכי החוצה בגשם, לברוח לכל מקום שיש.

כל מה שאני זוכרת מהרגע ההוא זה שרצתי כמו שבחיים לא רצתי בעבר,רצתי בגשם והרגשתי את הקור פוגע בגופי כמו סכינים חדים.
נשפתי והגברתי את מהירותי ופשוט דהרתי למקום לא ידוע,לכיוון לא ברור,לאינשהו שיקל על הכאב.
ואז הכל הטשטש.

התעוררתי על ספסל צהוב בפארק לא מוכר,וראיתי שהשמש מציצה מבעד לעננים.הגשם פסק.גופי כאב ורעד.

קמתי בעוד כל נשימה מפלחת בראותי חור גדול,והסתכלתי סביבי.האיזור נראה מוכר מעט, ואז אני נזכרת שבאתי לפה פעם אחת עם אמא,בגיל קטן.
אני שוב נופלת אל הספסל ומתחילה להתייפח חרישית.
למה היית צריך לקחת אותה ? מה היא עשתה לך ? האמונה שלי בך כבר אינה אמונה,אני אומרת לאל. אני מסרבת להאמין בקיומו אחרי מותה,אני לא יודעת מה גרם לו להחליט ככה.
אבל דבר אחד אני יודעת.שהיא הייתה רוצה שאחזור לביתי הזמני עכשיו,ברגע זה.
קמתי והתחלתי לרוץ,והנחתי לדמעות לזרום חופשי על לחיי בעוד ראותיי שורפות ומתכווצות מרגע לרגע.

לאחר כמחצית השעה אני מגיעה לשכונה הזרה כמעט. אני רואה את עקבותיי בבוץ בפנייתי החדה ,בצאתי מהביניין לפני כמה שעות,ואני נאנחת והולכת בכיוונו.
בעודי עולה במדרגות אני חושבת שבוודאי אענש עכשיו ואחטוף צרחות.אבל לא אשבר.אני פשוט אשמור את סודי בפנים ואלך לשבת בחדרי החדש.
אני עומדת מול דלת הכניסה ונושמת עמוק-ונכנסת.
מיד מסתער עליי דוד ומחבק אותי.חזק.
ההלם לא ברור לשנייה,ואני לא מבינה למה זה קורה,ולפתע שפתיו פוגשות את שלי.
זה לא ייתכן.

חשבתי שזה נגמר.
עברו 4 שנים.

אנחנו כבר לא..נכון ?

כעת אני בת 16,והוא בן 20,גדול ממני ב-4 שנים,אך הכרנו לפני כמה שנים,לפני 4 שנים יותר נכון,כאשר הייתי בת 12 והייתי מאוהבת מעל הראש.
גם הוא בי.לתקופה מסוימת. אבל אז גמרנו וניתקנו קשר.שחידשנו לאחר כמה חודשים.אבל העיניין הזה נעלם.לא דיברנו עליו יותר.
ועכשיו.. מה זה קשור עכשיו ? למה זה קורה ? שאלותיי אינן נגמרות.

אנחנו מתנתקים ולחיי בוערות.
הוא לוחש לי: "דאגתי לך כל כך.לאן ברחת ? " הסתכלתי עליו במבט מוזר.הוא נראה כמעט מצטער,ובדיוק כשעמד לומר משהו פניתי לחדרי בריצה.טרקתי את הדלת מאחורי ונעלתי אותה,ואז ברחתי אל השמיכה ואל האוזניות,ואל הרוק,הרוק המתוק שהשפעתו הייתה כמו אלכוהול.נסחפתי אל המוזיקה בעודי מהרהרת באל,מה מחשבותיו ומה לעזאזל הוא עושה. 

אם לחול דמי ישפך ונפשי לאור תחמוק

גופי יצנח אל האדמה, אפול בדממה

ארחף לעולמות רחוקים הרחק מאימה

חיי יחלפו מול עיניי בהבזק של שנייה

בין ראש השנה לכיפור

מילים עינת טמסות

21.9.2012

ראש השנה מאחורינו

כיפור לפנינו

בו נישא את תפילותינו

לאלוהינו

בתפילותינו נבקש להישאר כתובים

בספר החיים

רגע לפני הנעילה

תתחזק התפילה

עם קול השופר שישמע

נודה על הכל לבורנו

גם על היום הקדוש שכאן לפנינו

החותם בכל פעם מחדש את שגרתנו

מחדיר שלווה לנפשנו .

לא נשכח את המלחמה ההיא

שאחריה נולדתי אני

אך קולותיה  הרחוקים

עוד מהדהדים לפרקים

לכן אבקש עוד  תפילה אחת קטנה

שיבוא גם השלום על פני האדמה ...

 מתוך הארכיון הפרטי שלי כל הזכויות שמורות לעינת טמסות

שוב נפתח השער והזמן מרפא כל צער

שער הרחמים והסליחות נפתח לפנינו

ואלייך  אלוקיי נישא תפילותינו

כי אתה מגינינו ומושיעינו 

שיר שנכתב במיוחד ליום הכיפורים

שיר המוקדש לך ...

ילדים פלוס - הפעלות ליום הולדת

צילום תינוקות

דולות

מתנת לידה

עוגת יום הולדת

אהבה וחלומות רגעים של אושר שחלפו

תמונות של ילדות מאושרת, שנים שנקפו

כל מה שאני יכולתי להיות ולא הגשמתי

את כאב בליבי לא היה בכוחי להרחיק מתוכי

מה לי לענות את נפשי בייסורי ליבי הפועם

אני נושם בתשוקה את אויר העולם, חי לי בחלום

מעולם לא ידעתי להפריד בין הטוב והרע והאיום

אנו עוסקים רבות בסוגיה כיצד ישפיע עלינו מפגש עם תרבות חוצנית. מפתיע שאיננו שואלים כלל את השאלה ההפוכה.

זהו סיפור אנושי על בני אנוש באשר הם.

יש ימים שאני לא יודע לאן הדרך מובילה

לפעמים אני יושב בחדרים סגורים באפלה

מנסה להתרומם לברוח אל האור, נפשי נעולה

לא רואה את האור מבעד למשקעי השנים

מביט אל עצמי מבעד למראות מלאות צללים

וחושב בלבי, מדוע נפלתי למלכודת פתאים

לכוד בתוך עצמי, עבד נרצע של שיגרת חיים משמימים

עקב תופעת הרווקות כיום.

כליון עיניים

עיניה מתכלות בכליונם לאבירה

מתמהמה הוא ואינו מגיע עדיה

שפתיה בשלו לנשיקותיו

לחייה סמקו ,אף הבהיקו בברקן

לבה כמה ומתרונן לקראתו

דמה משתלהב בעורקיה

אף את צפורניה עשתה

שערה מונח על כתפיה בגליו

צמא ללטיפותיו כי תבואנה

תשב משמימה  בביתה כתמר .