סמטאות ארוכים

מכוסים שכבות אספלט

מזכירות לי את החורף.

הצבע השחור

הענן האפור

מסתיר לא מסתיר

אוהב לא אוהב

אותך שמש.

החלון שנפתח

והזרם נשטף

מעלים ניחוחות

מזכיר לי את החורף.

מביא איתו עצב

בועה דכאונית

ביום שגרתי

יולי-אוגוסט.

במרוץ החיים

הגלגלים מסתובבים

הם נעים

אחורה

קדימה.

תמיד בחרדה

שעוצרת נשימה

והדאגה

לעורקים חודרת.

יום ועוד יום

שניה אחר שניה

אתה במרדף לעצמך

ונדמה שהגלגלים

לא מפסיקים להסתובב

וכשפותחים את העיניים

מביטים אל השמיים

הגלגלים עדיין שולטים

לא מרפים לרגע

ונדמה שכולם

,שומעים את המחשבות

!אותך

בשדה קוצים חצי זר חצי לא

מתהלכת יחפה לכיוון קצה האור

שטוף השמש

ההילה העוטפת

מציירת עולם רך

דמוי משי

שופע שלווה

נגיעה עדינה

מזכירה מיתרים הפורטים לצלילי הלא נודע

והזמן

ממשיך לנוע

ללא עבר

מדלג הלאה

וכך נולדים מחדש

לאותו שדה קוצים

חצי זר חצי לא.

מי אני?מה אני?

לעולם לא אדע.

מכוסה כולי

מחסומים של תקווה

שוחרת שלום

ביני לביני

משלימה פערים

שאולי אז לא הבנתי.

ואולי,

גם היום,

חושפת אט אט דמות

או דמויות

הנראים מוכרים

כבר מדי יום

אך,לפתע מתגלה

דמות נוספת

חבויה

שלא הכרתי.

חוזרת אחורה

מדי יום

שואלת

מי אני?

מה אני?

לעולם לא.

אדע.

לא מנסה לעצור את הזמן בגופי

נותן לו לחלוף בקצב אין סופי

פרוזה