אלף מילים לא ימחישו את הרגשות שבתוכי

אין סוף חלומות לא יכילו את דימיוני

אני פוסע בעולמות דמיונים בפלנטה אחרת

כל מראה תחושה מעוררים בתוכי

כאשר איו מספיק אהבה

הספק מקנן בתוך ליבה

רוצה לחוש את החום בלבך

להתרפק בעונג בזרועותך

פוסע במעגלי החיים במעגלים

סובב סובב לא מצליח לפרוץ

כל יום חוזר על עצמו

חיים מוות לידה מחדש

מדוע קדרו השמים האם הגיע הרגע

אומות העולם לוטשות אלינו עינים

חורשות מזימות אפלות טוות קורי רשע

האם הגיע זמן הגשמת נבואות אפלות

אאזן את מבטי לעבר האין סוף

אתן לעיני לנוח מבלי להתמקד

האפור ממלא את פני האופק

לא מסוגל להבחין מה למטה מה למעלה

ובאמצע לב ים,נכבש ליבי בסערה,

הרוחות נושבות הגלים עוד מכים,

שוב ליבי מיטלטל אל המעמקים.

אם מישהו, איפשהו, במקום כלשהו, היה יודע על מה שקרה, הוא בטוח היה עושה משהו.

אני לא חושב שמישהו היה נשאר אדיש למצב, או לסיפור. סך-הכול מדובר באנשים... לא בעכברים או חולדות; עד כמה שההשוואה מזעזעת.

כחצי בת אדם הולכת ונעלמת בי

אולי תשוב אליי ואני אל עצמי?!

אני הוא דייג הנשמות צייד החלומות

אשליך את חכתי מעבר למקום שהגל נשבר

אנעץ את פיתיוני בחלק הצלול והבהיר

סמוך למים עכורים ומערבולות החול

ואיך זה שהאש בי עדיין בוערת

גם כשכל הלהבות בעולם כבו...