אני חושב שאשתי היתה ראשונה ששמה לב שמשהו לא בסדר איתי. שרתי במקלחת או משהו כזה. הייתי מבסוט מעצמי. "מה קורה לך?", שאלה, "ממה אתה כל כך מרוצה? הרי החיים בזבל. משבר האשראי, האיום האיראני, המחאה החברתית. לא מספיק לך?". לא רציתי לספר לה שאני מזיין כוסית צעירה ממני ב-15 שנה, אז אמרתי שאני מאד אופטימי ביחס לשוק הנדל"ן בפתח תקווה. הרי ליידי גאגא אמורה להגיע בקיץ לאצטדיון אם המושבות...

 ...כשמנשה גילה שיומנו לא נמצא בתיקו, לבו החסיר פעימה. היעלמותו של היומן הייתה מחייבת אותו להתמודד עם המפלצות והשדים שארבו לו אל מחוץ לעולמו המוכר והמתויג, לרבות עם אלה שבנבכי נפשו. אחרי חיפושים ותשאולים שנמשכו כמה שעות, מנשה החל לאבד עשתונות. כל חייו היו ביומן: מספרי הטלפון של מכריו, ימי ההולדת של בני משפחתו, יום הנישואין שלו, פגישות עם המבוקרים, ישיבות צוות, מועדי הגשת דוחות הביקורת להנהלת המשרד, רשימת קניות בסופר, מועד סיום התחייבות לחברת הכבלים, ביקור אצל שיננית, כנס ביקורת בסקטור ציבורי בים המלח... כל מה שנשאר לו זה הפנקס האדום הקטן וזיוניו עם רבקה שהפכו לשגרה מייגעת. מנשה התיישב בכורסתו וניסה לדמיין איך ייראו חייו שכל מה שיש בהם זה זיונים עם רבקה מדי יום חמישי בערב. הוא העלה בזיכרונו את עכוזה הכחוש ושדייה הנפולים של הקלדנית המזדקנת, אשר החלה בתקופה האחרונה להתעניין מתי הוא מתכוון לעזוב את אשתו ואף הזכירה מונחים מעורפלים שלמדה ככל הנראה בסדנה למניעת הטרדה מינית, דוגמת "קיום יחסי מין תחת מרות"... פניו של מנשה האדימו, חרחור מוזר עלה מגרונו, הוא הרגיש שהוא נחנק, נעמד כדי לפתוח חלון, נתקף לפתע בחילה עזה ורוקן תכולת קיבתו לתוך פח אשפה. אחר כך התיישב עוד פעם, ניגב את פיו עם המגבונים הלחים שנועדו לשמור על ההיגיינה בעת מפגשיו הרומנטיים עם רבקה, קם בשנית, השמיע צעקה איומה, הרים את הכונן של המחשב, חשב לשנייה על כל תוכניות הביקורת שאגר שם, שם אותו במקומו, הרים מסך, ניתק אותו בזהירות מהכונן, השמיע צעקה של חיה פצועה פעם נוספת וניפץ את המסך על הקיר...

...קשה להגיד מדוע אלעד לא התחתן ולא רצה ילדים. אין ספק שעברה עליו ילדות קשה, בצל זיכרונות השואה של הוריו. אולי הוא פשוט לא רצה להביא ילדים לעולם כה אכזר, כפי שהוא ראה אותו דרך פריזמה של זוועות השואה שתיארו לו הוריו בפרוטרוט מדי ערב, במקום סיפורים לפני השינה. הוא לא אמר לי את זה אף פעם, אך איכשהו, בהיותי נכד של ניצולי שואה בעצמי, חשתי בזה. מה שהוא אמר לפרוטוקול, בדרך כלל, היה הסבר אבסורדי ביותר: "מה אני צריך ילד? שהממזר הקטן יירש את הכסף שלי? שיתאמץ בעצמו בשביל הכסף!"...

מי שנפשו עדינה וחסודה ידלג נא על שיר זה

הזמן חולף על פני מותיר סימנים

נוגע מרפרף, בגופי אני צובר כאבים

נשמתי מרחפת מצפה לימים אחרים

הסיני ואני בוהים בלהבות המדורה, מתחת כיפת השמים. שבועיים וחצי הליכה עומדים להגיע לסופם...

..."הצבר" הראשון הגיע אלי למחרת בבוקר. זה היה בחור ערבי, דוקטורנט לפיזיקה. "אני בקשר לבחורה, ללמוד רוסית, יאני", הצהיר מהכניסה לחדרי. "ואיך העברית שלך?", שאלתי, "תוכל ללמד אותה?". "בטח, בטח, גם עברית וגם ערבית, מה שהיא תרצה", ענה לי. "זאת חייבת להיות בחורה?", שאלתי אותו בחשדנות. "אני חושב שמבחורה אני אלמד הכי טוב", ענה לי בלי למצמץ, "שפה יפה רוסית, יאני", התחנף אלי, "שפה של טולסטוי, של דוסטוייבסקי". לבי נמס. רשמתי את פרטיו והבטחתי למצוא לו בחורה. אחריו הגיעו כמה סטודנטים ממוצא מזרחי. גם הם רצו ללמוד רוסית מבחורה. גם הם אהבו ספרים של טולסטוי ודוסטוייבסקי. זרם של גברים שחומים, ערבים ויהודים, חובבי לשון וספרות רוסית, לא פסק במשך כמה ימים. הרשימה הלכה והתארכה. כעת הייתי צריך לספק להם בחורות...

אלוהים דאג להתקין אצל כל בחורה שעון ביולוגי, שלא תפספס חלילה דבר מה חשוב. השעון מתקתק לו, מזכיר לבחורה שהזמן לא עצר מלכת. בגיל 27 השעון מפסיק לתקתק ומתחיל לצרוח. משעון כיס קטן וחמוד הוא הופך לשעון מעורר ענק, מעין ביג בן, עם קוקיה ענקית שיוצאת ממנו ומנקרת לבחורה במוח. השעון בא עם מחשבון מובנה. בחורה, שרק לפני שנתיים זרמה, החליפה חברים כאוות נפשה ואף השתתפה פה ושם בשלישיות, פתאום מתחילה להתעסק בהנהלת חשבונות של חיי האהבה: אם אין לי מערכת יחסים רצינית בגיל 27 – אז מה זה אומר +3 שאני אשאר רווקה בגיל 30? אם יש לי חבר בגיל 27 – אז כמה זמן +1 אני קוצבת כדי לראות לאן זה מוביל? אם הייתי נשארת איתו -2 במקום להמשיך להשתרלל – אז יכולתי להיות היום אישה נשואה?

באחד מביקוריו בניו-יורק, שמוליק גילה את china town. באופן כללי, שמוליק אהב את המראה הלא מאיים והילדותי מעט של הבחורות האסיאתיות. שמוליק הסתובב מעט בשכונה, התפעל מהפגודה האדומה המפורסמת, קנה כמה תבלינים אקזוטיים כדי לשמח את אשתו, ובין לבין אסף לכיסו כרטיס ביקור עם תמונה של בחורה אסיאתית מחייכת וכיתוב " asian massage – really wild". המילים "really  wild" רמזו שמדובר אולי לא רק בעיסוי ותו לא וגרמו לדמיונו הפרוע של שמוליק לעבוד שעות נוספות באותו יום. בערב שמוליק הגיע למלון וחייג את המספר שהופיע על הכרטיס. קול נשי, בעל מבטא אוריינטאלי, התעניין האם ברצונו של האדון להזמין עיסוי אסיאתי. שמוליק שאל מה התעריף של העיסוי. העיסוי עלה 200$ לשעה. שמוליק לא היה קמצן, אך אהב וודאות בעסקים. "what does it include?", התעניין שמוליק. "an asian massage”, ענה הקול בעל המבטא האוריינטאלי. "only massage?", המשיך שמוליק לתחקר את הנושא. “yes, but a really wild one”, הבטיח הקול האוריינטאלי...

ילדותו של סשה גליקמן, נצר למשפחה יהודית אינטליגנטית, עברה בברית המועצות. הוא חונך על רזי הספרות הרוסית הקלאסית וגיבש תפיסה אנכרוניסטית לגבי רומנטיקה מהי. בעיניו גבר תמיד היה זה שחושק ואישה זו שמעניקה חסד, גבר היה זה שרודף ואישה זו שניצודה,  גבר תמיד היה זה שכובש ואישה זו שנכנעת. אומנם החיים בחוץ הזכירו סדום ועמורה ונערות בנות 15 מכורות להרואין היו מתמסרות תמורת מנה, אולם סשה לא גדל בחוץ. הוא גדל בדירת שלושה חדרים שאלפי ספרים היו מסודרים בה על מדפים הצמודים לקירות בכל אחד מחדריה. אפילו במטבח...