הוא זחל. 40 ס"מ בערך, אולי קצת יותר, כולו מפותל. דוחה אותי על-אף חיוכו ופניו הידידותיות. חיפש קרבה וחום..

על אף שחיי כלוט בערפל וכול מילה חודרת, פותחת פצעים ומציפה את עיניי.
יש בי אופטימיות ואמונה שהכול לטובה. הסבל הוא הפרומו של האושר, זו מנטרה ידועה ומנחמת. אני מתנחמת.

לפני שנה בערך באת לבקר ומאז לא הלכת, לא באמת הלכת.
גם כשהיה נדמה לי שזהו – את כבר לא בסביבה. תמיד ריחפת כמו עננה, כשומרת על סף ליבי. ממתינה, נכנסת ומתרווחת – יש לך זמן, את מרגישה אצלי בבית.