אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...

כתיבה » סיפורים קצרים » המסע אל הנו

 (קולות: 4)
מאת: נועה גוט | 29 בינואר | 17:15
דון לקח את השעון מהשידה שליד מיטתו והבין שהוא כבר איחר את המועד, זהו אין יותר סיפורי סינדרלה או שלגיה או כיפה אדומה, זמנם של האגדות נגמר, הגיע הזמן לעבור הלאה, מקסימום לסיפורי פיות.

שלג התחיל לרדת, הוא קילל, אין דבר שיקשה עליו יותר מקור ומשקעים, ושלג היה המשקע הגרוע ביותר מבחינתו.

הוא לבש את הגלימה, שראתה ימים יפים יותר, ויצא מן הדלת, משאיר אחריו את חמשת הילדים לבד.

הוא עלה על רכבת הלילה שעשתה את דרכה מברלין להנו והתיישב לו בקרון ריק וקר, הוא הצטער, כמו תמיד, שלא לקח איתו שמיכה.

"צ'אי חם, מי רוצה צ'אי חם", שמע קול עובר במסדרון הרכבת, הוא נעמד מיד, צ'אי בגרמניה, לא יתכן, הוא הוציא את האקדח מכיס מכנסיו ונעמד ליד דלת תאו, הבחור שצעק צ'אי עד לפני רגע, נעצר מול דלתו, הוא טען את האקדח, שקט השתרר ברכבת.

"אדוני רוצה צ'אי חם" חזר הבחור על שאלתו בקול נמוך יותר, יודע כי שומעים אותו.

צ'אי, מה מסמנת המילה צ'אי, הוא ניסה לחשוב מהר, האם הוא מנסה להגיד לו משהו. הוא ניסה להיזכר בכל האגדות ההודיות שהכיר וגילה שאינו מכיר אף לא אחת ושוב הצטער שלא הלך לבית הספר כמו שאמא שלו נדנדה לו לא פעם.

"צ'אי, אדוני?", נישמע שוב קולו מעבר לדלת.

נו מה כבר יכול להיות, אמר לעצמו, אחרי הכל היה לו קר בתא והיו הרבה מהגרים הודים בגרמניה, או שמא טורקים, הוא לא היה בטוח, אבל פתח את הדלת תוך שהוא מכניס את האקדח חזרה לכיס מכנסיו, ידו נשארה שם.

מולו עמד איש אשר היה לבן מידי וגבוה מידי בכדאי להיות הודי. דון מישש את האקדח והתבונן באיש בשאלה.

"אני אקח צ'אי אחד", אמר דון, מסרב להאמין שנפל בפח.

האיש הלבן נכנס פנימה לתאו של דון תוך שהוא דוחף אותו פנימה.

דון הבין כי צ'אי הוא לא יקבל והתיישב באנחת ייאוש על המושב המרופד בבד קטיפה סגול.

"תראה", ניגש הבחור הלבן ישר ולעניין, "אנחנו בבעיה קשה, האגדות כבר לא ממש מצליחות, הפמיניסטיות, שמוצאות בכל דבר קטן מסר סקסיסטי, הורסות לנו את הפרנסה, כל יום אני מקבל טלפונים משלגיה, היא משגעת אותי, אומרים לה שהיא חסרת עמוד שידרה שהיא לא צריכה גבר שיגדיר אותה ותתפלא, גם מהנסיך צ'ארמינג אני שומע, נימאס לו להצטדק בפני הפמיניסטיות, על כך שהוא "המציל" "המושיע", כועסים עליו שכל מה שאכפת לו זה ששלגייה יפיפייה, אומרות לו שזה לא הדבר הכי חשוב באישה, הוא לא מבין מה הן רוצות ממנו".

האיש הלבן הפסיק את שטף דיבורו, " אז מה אתם רוצים ממני" שאל דון בייאוש למרות שכבר ידע את התשובה, הרי מזה הוא ברח ואת זה ניסה למנוע.

"אנחנו צריכים אותך, שתשכתב את האגדות ושתעביר סדנאות, איך עונים להן, לפמיניסטיות"

"לא יכול" ענה דון נחרצות
הבחור הלבן צחק. "אין דבר כזה" אתה חייב, העולם בסכנה ואתה חייב לתרום את שלך".

"איך מצאת אותי" שאל דון קצת בכעס.

האיש הלבן חייך, "דון, אנחנו מכירים אותך, ידענו לאן יהיו מועדות פניך ברגע שתשמע שהפעם סינדרלה לא הספיקה לצאת בשעת חצות מהנשף, לאחר שהשעון צילצל 12 פעמים והכישוף פג. הרי זה ברור. לאן תלך, לאן שהכל התחיל, בעיר הנו, מקום הולדתם של האחים גרים.

דון לא חשב שזה כזה ברור, הוא הרפה מן האקדח והוציא את ידו מכיס מכנסיו בכניעה. פתאום רצח לא ניראה לו הפתרון האידיאלי למצב.

"שיכתוב, זה מה שיפתור את הבעיה?"

"כן", ענה האיש הלבן נחרצות.

"למה אני" שאל וידע את התשובה

"אתה היחיד מבפנים דון, אתה היחיד שיכול ואתה יודע את זה, תחשוב על הילדים שלך דון, אתה לא באמת חושב שילדים יכולים לגדול בלי סיפורי אגדות"

דון הסתכל על האיש הלבן כלא מאמין. "ומה האינטרס שלך בכל הסיפור"

האיש הלבן הסתכל על דון כלא מבין. "חשבתי שזה ברור, עתידו של העולם תלוי בכך, הילדים של היום הם העתיד שלנו, הם חייבים לגדול על אגדות, כמונו."

השתררה שתיקה, דון, שעוד לא היה בטוח לגבי יחסי הכוחות בניהם, חשב פעמיים לפני שהגיב, בסוף החליט כי האיש הלבן צריך אותו יותר מידי, הוא לא יפגע בו.

"ועכשיו תגיד לי מה באמת האינטרס שלך בכל הסיפור"

האיש הלבן לא ענה. "חבל שאין לי באמת צ'אי", אמר לפתע, "נורא קר פה".

דון הפנה את ראשו אל החלון, הוא רק יכול היה לדמיין את הנופים שעבר על פניהם, אך מכיוון שלדמיין היה הצד החזק שלו, הוא נהנה מכל רגע כאילו נסע באמצע היום.

שני הבחורים שתקו, האחד מחכה שהשני יתחיל בשיחה שוב, כשנישמע מאחורי דלת התא "שוקו חם, מי רוצה שוקו חם"

הם הסתכלו אחד על השני מבולבלים, שוקו, האם זה באמת שוקו חם או עוד טריק לגרום לדון לפתוח את הדלת.

דון קם מהמושב לפתוח, כל כך התחשק לו שוקו כשפתאום הרגיש את ידו של האיש הלבן אוחזת בזרועו בחוזקה, עוצרת אותו מלפתוח.

"ואם זה שוקו" אמר דון וניסה להשתחרר מן האחיזה.

"ואם זה לא" אמר האיש הלבן בצעקה חרישית.

הם עמדו חסרי עונים מול הדלת.

"אני פותח" הצהיר דון. "לא בא לך שוקו חם שככה ירד נעים בגרון וישאיר אחריו טעם של שוקולד"

האיש הלבן נכנע ודון פתח את הדלת.

איש קטן, חסר צורה, התפרץ פנימה כמעט עבר דרך גופו של דון, שוקו לא היה לו.

דון והאיש הלבן החליפו בניהם מבטים כועסים.

"אני שמח לראות שאתה עדיין קיים", אמר האיש הקטן, "כמעט וחשבנו שנעלמת לעולמי עד, לא מצאנו אותך בביתך" שתיקה, "מיותר לציין שזה חסר אחריות להשאיר חמישה ילדים לבד, אבל אני לא מתערב בשיקולים שלך".

אני לא אוהב אותו, חשב דון לעצמו. איזה גמד מעצבן.

"אני לא גמד" אמר האיש הקטן, קורא את מחשבותיו של דון.

"אני בסך הכל יותר קטן מאחרים, זה הכל".

אל תחשוב, אל תחשוב אמר דון לעצמו ובדיחה מצחיקה על גמדים חדרה למחשבותיו. האיש הקטן הסתכל עליו כועס.

"חשבתי שאתה יותר נחמד מזה" גזר את דינו של דון.

דון חזר והתיישב על הספסל, האיש הלבן מיהר לשבת אחריו.

"מה אתה עושה כאן" שאל האיש הקטן את האיש הלבן.

"אני מאמין שבאנו בשל אותה סיבה" מיהר לענות, לא נישמע כל כעס בקולו.

"באתי לנסות ולהציל את מה שנישאר מעולם האגדות, בינתיים הוא לא משתף פעולה" סיכם האיש הלבן ושם את רגלו האחת על השניה תוך שהוא מסתכל לעבר החלון.

דון צחק למראהו, "אשתי מתנהגת אותו דבר כשהיא כועסת עלי. שמה רגל על רגל ומתבוננת החוצה, דרך החלון.

שני הגברים התבוננו בו בסבר מבט חמור, דון השתתק.

"דון", פנה אליו האיש הקטן עוטה על פניו הבעה עסקית, "אנחנו, כולנו, חייבים להציל את עולם האגדות. הוא על סף קריסה, אתה לא רוצה שזה מה שיקרה נכון?!." וכאילו להדגיש את חשיבות ודחיפות דבריו אמר, "פעמונית עומדת לגזוז את שיער ראשה, איך יעלה הנסיך מעלה למגדל ויציל אותה?, איך?, תגיד לי אתה"

דון לא הגיב, הוא היה עייף מידי, צמא מידי והיה לו קר, שוב הצטער שלא הביא עמו שמיכה, או לפחות משהו חם יותר מהגלימה שעטה על עצמו, שבמזג אויר כזה לא עזרה במאומה.

"למה אתם חושבים שזה כל כך חשוב להציל את עולם האגדות, אולי הן צריכות לעבור מן העולם, אולי צריך לתת לתרבות ולזמן לעשות את שלהם" האיש הלבן והאיש הקטן הסתכלו על דון כלא מאמינים.

"לשמוע אותך אומר את זה, מי היה מאמין" אמר האיש הקטן בטון מחנך."באגדות יש מסר מחנך" המשיך.

"זה מפתח את הדמיון של הילדים ומבטיח דור המשך ליצירתיות" אמר האיש הלבן, "משריש את ערכי המשפחה, מקל על ההורים כשהם צריכים להקריא לילדים סיפור לפני השינה"

דון נאנח.

"אנחנו רוצים שתערוך אסיפה ותיישר את ההדורים, תאיים פה ושם, תגיד שאנשים יפוטרו, שימצאו להם מחליפים, שבסופו של דבר לא ישתלם להם למרוד או לשבות", אמר, חצי דרש, האיש הקטן, רק לך הם יקשיבו", סיכם.

"אסיפה, אסיפה זה לא יספיק, גיחך האיש הלבן, הוא צריך לשכתב את כל האגדות מחדש, זה אבוד, סינדרלה איבדה את הכיסוי שלה, מאוחר מידי לאסיפות"

"תגידו, לא צעקו פה שוקו לפני רגע?" שאל האיש הקטן. דון והאיש הלבן הסתכלו עליו בכעס, הקור הלך וגבר, דון כבר לא הרגיש את כפות ידיו, הוא שם אותם בין ירכיו, מנסה לחממם אך הרגיש כי הוא רק מקרר את שאר גופו. הוא היה מתוסכל, איפה הכל השתבש, שאל את עצמו, הכל בגלל תכנון לקוי, חשב לעצמו.

"קפה חם, מי רוצה קפה חם", נשמע קול ממסדרון הרכבת, שלושת הגברים השתתקו. דון קם בשניות ממקומו, אץ לעבר הדלת, השניים כמעט והפילו אותו אל הריצפה.

"אני רוצה קפה חם" השתולל

"ואם זה לא קפה חם" צעקו עליו בלחש שניהם

"ואם זה כן?" הוא השתחרר מאחיזתם ופתח את הדלת.

איש עם כובע ענק נכנס פנימה, קפה לא היה לו. דון היה מתוסכל מידי בכדי לכעוס ומיהר לחזור ולהתיישב במקומו, מפחד שייתפס, הם כבר היו ארבעה אנשים בתא.

הוא חשב על ילדיו, פחד שמא התעוררו ולא הבינו להיכן הוא נעלם. הוא חשב שהוא יספיק לחזור עד הבוקר, עכשיו הוא כבר לא היה בטוח אם יחזור בכלל. הדיכאון השתלט עליו כמו הקור או בגלל הקור הוא כבר לא ידע להצביע מה גרם למה.

"מי אתה?", פנו האיש הלבן והאיש הקטן לאיש עם הכובע. הוא לא ניבהל.

"אני העורך דין של המכשפה שתופסת את עמי ותמי, היא רוצה לצאת מהחוזה, נימאס לה כל פעם מחדש להכין בית שלם מממתקים, אתם יודעים היא כבר לא צעירה."

דון צחק צחוק אירוני, לפחות הוא אומר את האמת ולא מוכר לי שטויות על ערכים ומסרים, חשב לעצמו.

"אז מה אתה רוצה ממנו?", צעקו עליו השניים.

"הוא חייב להבהיר לה שזאת האגדה והיא לא יכולה לשנות אותה, הרי רק לו היא תקשיב. אם היא תפסיק להיות המכשפה אני מפסיד את עיקר ההכנסה שלי, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, איך אני אסע לסקי כל שנה, וואו ממש קר כאן, נו מה אתה אומר, אני חייב אותך דון" סיים

השלושה הביטו אליו במבט עצבני. שטף הדיבור הלך ונחלש, היה להם קר מידי בכדאי לדבר או לשכנע.

"תראה, זה לא רק הסקי שלי, זה גם מוסר ההשכל, לא להיות גרידים, לא לאכול הרבה מתוק, לא להשתמש בפירורי לחם לעקבות, אה וגם לא להאמין לכל זר שמציע דברים מתוקים."

דון החמיץ את פניו, "אהבתי אותך יותר כשהיית כנה" אמר, "אין אגדה שמעודדת כנות?" שאל בלגלוג.

"אני חושב שאולי על האגדות להעלם מהעולם, היום יש סיפורים אחרים שמעבירים מסרים אחרים, לא פחות טובים." אמר דון ושפשף את כפות ידיו זו בזו.

"על מה אתה מדבר", אמר האיש הקטן, "אין כמו המסרים של האגדות"

"וזאת הדרך הטובה ביותר להעביר אותם", הוסיף האיש הלבן.

"וכל כך הרבה דימיון בכל סיפור", סיכם האיש עם הכובע.

הם ישבו צמודים זה לזה, כמעט חבוקים, הרכבת המשיכה לדהור והטמפרטורה המשיכה לרדת.

"סחלב חם, מי רוצה סחלב חם" קול נשמע מן המסדרון. השלושה לא זזו ממקומם, מסתכלים אחד על השני בשאלה מבלי לדבר ומבלי לזוז. הקול נישמע עוד פעמיים ואז הלך ודעך.

דון קם ממקומו, פתח את הדלת עד כדי פתח צר וראה כי עגלה, ממנה עולים אדים וריח של סחלב, מתרחקת מהם ועוברת לקרון השני. הוא לא האמין למראה עיניו.

דון פנה בכעס אל עבר היושבים בתאו. "מדברים איתי על מסרים, על יצירתיות, על ערכים, מה אתם למדתם מהאגדות, כלום, על האגדה זאב זאב שמעתם"
צפיות: 163

© כל הזכויות על היצירה בעמוד זה שייכות לנועה גוט

יצירה אקראית

מחשבות/ארמה אלון \ ארמה אלון

אשכולות של אור נוטפי אושר

תיקוות ממתינות לשעת הכושר


המשך
יצירה אחרת