היא מרימה את הווליום של הרדיו, הכביש ריק ממכוניות, והרמזורים משתפים פעולה. משפטים וחצאי משפטים ששמעה במפגש עוד מעובדים אצלה בראש. כבר הרבה זמן שלא יצא לה להיפגש עם הבנות מהצבא. כל כך הרבה השתנה אצלה מאז, ועכשיו היא בכלל עסוקה עם איזה בחור  מהאוניברסיטה. בחור קצת נודניק, שמבקש לקנות לה קפה כל יום חמישי בהפסקה, אבל זה דווקא לא רע לה. היא חושבת לעצמה שכרגיל אף אחד לא מבין אותה. וגם סיגל, שהייתה איתה כבר מהקורס מש"קיות, עומדת להתחתן ועסוקה רק בעצמה. כמה אפשר לדבר בגוף ראשון היא חושבת. המחשבות מלהטטות לה בשכל, היא נעה קדימה ואחורה בראשה, בשעות ובשנים. היא מתוסכלת מזה ששום דבר לא השתנה עם הבנות מאז אותו קורס מש"קיות מעייף ובכלל מאז הצבא. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, זולגת לה דמעה בודדה לאורך הלחי הימנית ונספגת באפודה הוורודה.היא חושבת על חוויה לא נעימה שמירי, צלע נוספת בחבורה האינטימית, שיתפה אותן בה. חוויה לא נעימה שהייתה לה עם השותפה שלה בדירה. חיוך מריר עולה על פניה, אם אותו דבר היה קורה לי, היא חושבת, כנראה שהייתי מתארת לבנות את המצב לגמרי אחרת. התחושה המעיקה, והמוכרת לה מאז, מלפני ארבע שנים, מתעצמת לאיטה. בדרך לדירה היא תקפוץ לאסוף את מדי הדיילת מהניקוי יבש שבמרכז המסחרי, ותיזכר למה היא נפגשת עם הבנות רק פעם בשנה. פעם הכל היה נראה יותר פשוט. נכון, גם אז הרגישה איך כל פעם שהיא מגיבה לסיפור שאחת הבנות מספרת, היא כאילו נשאבת מחוץ ללופ, כאילו שהיא בכלל חלק מחבורה אחרת. אבל אז היו לה החיילות שלה, שאהבו אותה, והיה את אודי, שידע להקשיב, שידע לסובב את המציאות כך שהיא תראה וורודה הרבה יותר ממה שהיא באמת. היא מקנחת את האף ומאותת שמאלה, לכיוון החניה של המרכז המסחרי. תחושת כאב פנימית וחדה מפלחת אותה ישירות מתוך חלל הבטן לתוך הגרון. פעם הכל היה נראה הרבה יותר פשוט, אבל עכשיו אין לה לא את החיילות ולא את אודי. היא נאנחת. נהג צעיר ואידיוט כמעט ותופס לה את החניה. במסגרת השתלטות תחושת השבריריות עליה, חוויה קצרה כזו של כמעט תאונה מספיקה כדי להקפיץ לה את הדופק ולהאיץ את קצב זרימת האדרנלין. היא שואלת את עצמה למה בכלל היא צריכה את המפגשים האלו. כל המאמץ שהיא עשתה בשנים האחרונות כדי שלא תצטרך להרגיש את ההרגשה החמוצה/מרירה הזו בדיוק. היא מרימה את ההנד ברקס ומשחררת את החגורה כדי להקל מעט על תחושת המחנק. היא פותחת חלון והווליום של הרדיו מושך בלי כוונה תשומת לב של שני עוברי אורח. היא מנמיכה את הווליום במבוכה. זה לא קורה לה הרבה, אבל בכל זאת, היא מתרצת לעצמה, לא משמיעים את השיר שלה ושל אודי ברדיו כל יום.