עבור לחלק א' - http://proza.co.il/index.php?newsid=825
עבור לחלק ב' - http://proza.co.il/index.php?newsid=826
הן הגיעו למרגלות הר החושך אחרי יומיים, בשלב הזה כבר הספיקה סערה לעבור על התוכנית שוב ושוב עם הלוחמות. הצעות הועלו, הסתייגויות נשמעו ורעיונות שונים נשקלו אבל בסוף התוכנית הייתה מוסכמת על כולן: אין מנוס מלקחת את נחשול אל ההר, רק באמצעות התנועות והקולות שלו הן יוכלו לדעת איזה עקרביש לתפוס. הן ילכדו את העקרביש ואז יגררו אותו חי במדרון. ברגע שיגיעו למטה יבקעו את גולגולתו של הייצור וימהרו עם הפעוט בחזרה אל אזדרכת שהקרון שלה מחכה בתחתית ההר. הפראים לא אמורים לרדוף אחריהם למרחק כה גדול, אבל הן סיכמו ליתר ביטחון שבמקרה הצורך תשחרר אזדרכת אחד משני הסוסים שלה, תעלה על גבו עם נחשול ותדהר איתם כשהיא משאירה את הקרון שלל לפראים. אזדרכת, שנותרה לוחמת בכל רמ"ח אבריה, תרגלה כמה פעמים את השחרור של הרתמה מהסוס וגם קשרה אוכף למהיר מבין השניים.
הן נפרדו מאזדרכת למרגלות ההר והאיצו בסוסים שלהן בלי להביט לאחור, בהתחלה היה השיפוע מתון והסוסים התקדמו בקלות יחסית על צידו של המדרון. מהר מאד הפך המדרון לתלול יותר ויותר ומוקדם ממה שחשבה נאלצה סערה להורות להן לעצור.
הר החושך, למרות שמו, מכוסה עשב ירוק שסלעים אפורים מבצבצים ממנו. העשב הופך את המדרון לחלקלק ולמרות שלא התרחקו מאד - עדיין אפשר היה להבחין בדמותה של אזדרכת עומדת לצד הקרון בתוך משטח ירוק של עשב – היה ברור שאין טעם להמשיך הלאה על גב הסוסים. המשך המדרון היה כה תלול עד שאין טעם לעלות עליו עם סוס, אולי חומי שלה יצליח לטפס עוד כברת דרך, אבל כשיגיע הזמן לעזוב במהירות, דהירה מהירה במדרון כזה תסתיים בנפילה של הסוס עם הרוכבת והרבה עצמות מרוסקות.
נחשול היה קשור לגבה של כלנית במין מנשא ששימש קודם את אזדרכת. כשירדו מהסוסים ביקשה סערה את הפעוט מכלנית, היא החזיקה אותו בזרועותיה זמן מה ואז נאנחה בקול. "הוא שם", היא הצביעה לכיוון שבו צוק גדול ואפור חסם את שדה הראייה.
הבעה קודרת התפשטה עכשיו גם על פניהן של שיבולת וכלנית, ביומיים האחרונים לימדה אותן אזדרכת כל מה שיכלה על ההר.
הדרך אל הצוק הזה עברה על פני 'הסכין', מין התרוממות קרקע שנשחקה עם השנים עד שנותר מין מעבר צר וארוך שמדרונות תלולים משני צידיו, אין אפילו אפשרות לשתי לוחמות ללכת זו בצד זו על פני 'הסכין' ואין שום מקום להסתתר אם יבחינו בהן.
ליד הצוק יש כמה וכמה מערות שבהן מתגוררים פראים, אזדרכת הצביעה עליהן אתמול בשבילן. אז, כשעמדו והשקיפו מרחוק, לא היה שום דבר מאיים בכמה כתמים כהים על פני האפור והירוק של הר החושך. ממילא אי אפשר היה לראות פראים ממרחק כה גדול. עכשיו, כשהן קרובות מאד למקום המסוכן ביותר בהר כבר היה קשה להעמיד פנים אמיצות וסערה החליטה שאם ימשיכו לעמוד במקום ולהרהר בדבר יאבדו את אומץ ליבן לגמרי.
"קדימה", היא התחילה לצעוד לכיוון הצוק, מכניסה בטחון לצעדיה ככל שיכלה. לרוע המזל בחר נחשול דווקא ברגע הזה כדי לטנף את המנשא שלו. היה עליהן לעצור ולנקות אותו באגודות עשב שקטפו מבין הסלעים האפורים ורק אז להמשיך בדרכן.
המעבר הצר היה קרוב ממה שציפו ועכשיו היה עליהן לצעוד בזו אחר זו, נעזרות בחניתות שלהן כדי לשמור על שיווי משקל בעודן כושלות על פני הסלעים המשוננים. כלנית הפכה את המנשא של נחשול כך שהיה תלוי מצווארה מטה, אם הייתה משאירה אותו על גבה הוא היה עלול להתחלק מהמנשא מטה וליפול, עכשיו היה עליה להיזהר שלא תגרום לו להתנגש באחת מבליטות הסלע המזדקרות. כשסערה שהלכה בראש, הגיעה לקצה היא הושיטה יד וסייעה לכלנית לעבור את הצעד האחרון ואז פנתה לסייע גם לשיבולת. שיבולת הקטנה סחבה איתה את הרשת שהכינו כדי ללכוד את העקרביש, כיצד הן ישאו אותו חי ומפרפר על פני המעבר הזה? סערה דחקה את המחשבה מראשה ואחרי מנוחה קצרה, כשכולן עומדות בשתיקה ונמנעות האחת מעיני רעותה, הן המשיכו ללכת.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה הרגישה סערה את דקירתם של מבטים בגבה, כל מנהיגה מרגישה את התחושה הזאת כשעיני הכפופות לה נשואות אליה ואורבות לכל טעות שתעשה. היא הלכה בנחישות, נעזרת בחנית כדי לייצב את עצמה על פני השביל שהפך להיות תלול יותר ויותר, היא ידעה שאסור לה להראות שום סימן של חולשה או פחד, ששתי האחרות זקוקות עכשיו למנהיגותה כדי לצעוד לעבר הסכנה המחכה להן. אולי לכן, כשהגיעה לסופה של אחת העליות, לא עצרה כדי לבדוק את השטח אלא המשיכה לצעוד עוד צעד אחד מיותר ומצאה את עצמה עומדת בגלוי מול אחת המערות מרחק של שלוש מאות צעדים לערך מקבוצה של פראים. למזלה הפראים לא השגיחו בה, כפי שציינה אזדרכת, עקיצת העקרביש מותירה אותם כמעט נטולי בינה. המערה הייתה רחוקה למדי ובכל זאת אפשר היה לראות את הגופים החומים של הפראים יושבים עירומים בפתח המערה. היא הצליחה להתכופף בזמן ולסמן בעיניים מורחבות לשתי האחרות שקפאו מיד במקומן. אחר כך, באיטיות זהירה, הציצו שלושתן מעבר לאחד הסלעים וסקרו את המערה וסביבתה.
במבט ראשון, אי אפשר היה להבחין בהבדל בין הפראים של הר החושך לאלו של הביצה, אם כי הפראים שבביצה לפחות לבשו אזור חלציים כלשהו ואלו שעל ההר לא הוטרדו כנראה מזוטות שכאלו. מבט בוחן יותר גילה שהאנשים העירומים אינם מדברים זה עם זה והם יושבים כמעט בלי תזוזה ובלי להשמיע קול בפתח המערה. לפתע הופיעו שני גברים מעברו המרוחק של המדרון, נושאים חניתות עץ ארוכות שיצורים כלשהם, אולי חרדונים, משופדים עליהן לעשרות. עכשיו נשמעו צעקות כשכול שוכני המערה התגודדו סביב השלל. בהתחלה ראו הלוחמות רק גברים שזכרותם מתנדנדת בעודם רצים לחטוף להם מהציד, אחר כך נשמעו צעקות מתוך המערה ושתי נשים, הולכות כפופות עד זחילה כמעט וילדים בזרועותיהן יצאו אחרי הגברים והצטרפו להמולה. "עכשיו ההזדמנות שלנו", לחשה שיבולת, "הם לא ישימו לב אם נרוץ עכשיו ונעקוף אותם".
סערה נטתה להסכים, היא החלה להזדקף כדי לצאת ממחסה הסלע ואז התכופפה בחזרה, הבהלה לופתת את ליבה כמו צבת של קרח. היא ראתה איך הפראים כולם מסתובבים לכיוון המערה וכורעים ברך מול שני מחושי ענק שהופיעו בפתח. אחת החניתות, עדיין עמוסה באותם יצורים שאי אפשר היה לדעת אם הם אכן חרדונים או לא, נזרקה אל הקרקע מתחת לשתי צבתות הענק. הצבתות אחזו בחנית והרימו אותה אל על, נושאות את התקרובת המבחילה אל פיו של היצור.
"תני לי אותו", לחשה סערה לעבר כלנית שהביטה בה המומה, סערה לא חיכתה עד שכלנית תבין, היא הושיטה את ידיה ואחזה בנחשול שבתוך המנשא, היא הכריחה את עצמה להתרכז. בעיניים עצומות למחצה ושפתיים חשוקות החזיקה בפעוט מבלי להוריד אותו מגבה של כלנית ואז הנהנה בהקלה.
"זה בסדר", לחשה לשתיים האחרות, "העקרביש הענק הזה הוא לא זה שאנחנו מחפשות, אנחנו צריכים לפנות לכיוון ההוא".
"את מתכוונת.. לשם?", משתנק קולה של שיבולת וסערה זקפה את ראשה והביטה במקום שאליו הצביעה ביד רועדת.
מעבר לקפל קרקע, מחושיו זקורים ושתי עיניו האדומות סורקות את הסביבה הופיע עקרביש שני, גדול כמעט כמו זה שבמערה. לפי תנועותיו של נחשול לא היה ספק, זה היה העקרביש שחיפשו. "אנחנו אמורות לקשור אותו ולקחת אותו למטה כן?", כלנית ניסתה להתבדח אבל גם קולה רעד וסערה הבינה שהמשימה שלהן הגיעה לסופה.
"למעבר", פלטה קצרות , היא הכריחה את עצמה לתת לשתי האחרות לרדת ראשונות ורק אז לבוא בעקבותיהן. אי אפשר לפרוץ בריצה בשביל התלול והמתפתל אבל הן מיהרו ככל יכולתן, כושלות על גבי האבנים ומתעלמות מחבטה כואבת בירך או קרסול שהתעקם. באמצע הדרך, הביטה סערה לאחור והחניקה יללת פחד, העקרביש היה בעקבותיהן, מחליק ללא קול על פני המדרון במהירות גדולה, גדולה מדי מכדי שיוכלו להמשיך ולברוח ממנו. הן הגיעו למקום שבו הסתיימה הירידה התלולה במדרון מתון ורחב, המעבר הצר שהן כינו "הסכין" היה מרוחק כמאתיים צעדים מהן, כשיגיעו אל המעבר הזה יצטרכו להאט ולעקרביש לא תהיה בעיה לזחול על פניו ולטרוף אותן בזו אחר זו, סערה צעקה לשתיים לעצור.
"נילחם בו כאן", היא פקדה עליהן. היה רגע של שתיקה, היא שאלה את עצמה אם תראה את מי מהן פורצת בריצה ומשאירה אותה מאחור ואז חזרו שתי הלוחמות והתייצבו לצידה. שלושתן פנו אל הצוק ממנו ירד עכשיו השרץ הענק, עין אדומה אחת שלו מכוונת כלפי המדרון והשנייה מביטה בלוחמות.
"לכוון חניתות", סערה ידעה שהחרדה מורגשת בקולה והיא היטיבה את אחיזתה במוט החנית, "אתן רואות את האבן השחורה שם בקצה הירידה?", שאלה אותן ומבלי להמתין לתשובה המשיכה, "כשהוא יגיע לשם נשליך עליו את החניתות ביחד ואז", היא עצרה לנשימה עמוקה, "הסתערות חרבות".
כלנית נעה באי נוחות, ככל שהיצור התקרב אליהן כך גברה השפעתו על נחשול הקטן שהתפתל במנשא שעל גבה. בהחלטה מהירה היא הסירה את המנשא עם הילד חסר השקט שבתוכו והניחה אותו, עטוף בתוך הבד, על הקרקע.
לא היה צריך לחכות הרבה, העקרביש לא האט לרגע, כלנית רק הספיקה לחזור לעמדת הקרב שלה והיצור הגיע כבר אל האבן השחורה שעליה הצביעה קודם סערה.
"עכשיו!", צרחה סערה ושלושתן השליכו את החניתות אל היצור, לרגע אחד הוא עצר במקומו, שלוש מוטות עץ בולטים מהגוף השחור דמוי החבית ואז, כאילו אינו חש בכאב המשיך הייצור הענק להתקדם.
"חרבות!", פקדה סערה ושלפה את שלה, בזוית עינה ראתה את עיניה המורחבות מאימה של שיבולת אבל הבחינה בכך שלמרות פחדה שלפה הלוחמת את חרבה ולא קפאה על מקומה, גם כלנית לא אכזבה והלהב המעוקל של החרב שלה התנוצץ מצידה השני של סערה.
"להסתע..", קולה של סערה נדם באמצע הפקודה כשזנבו הדק של חץ הופיע פתאום בתוך אחת העיניים האדומות, המרושעות.
בעוד אד לבן נפלט ממנו, קרסה רגל מפרקית אחת ואחריה עוד אחת והיצור התמוטט על צידו בעשב הירוק. הלוחמות עקבו במבטן אחרי האד הלבן שנפלט מהגולגולת השחורה ונישא בשריקה לעבר הפעוט השוכב על האדמה. רגע אחד היה מנשא הבד אפוף זוהר בהיר ואז נעלם הזוהר וידיים קטנות החלו להיאבק במנשא כשקול זועם נשמע מבין קפלי הבד .
כמה צעדים מאחורי נחשול עמדה אזדרכת והקשת שלה בידיה, למותניה חגורת עור שחרב ארוכה תלויה ממנה ועל גבה אשפת חיצים. היא לא הביטה בלוחמות אלא בילד הקטן שעל העשב וחיוך על פניה, לא היה זה חיוך של ניצחון אלא של מין השלמה יגעה.
"קחי אותו", היא אמרה, פונה אל סערה דווקא במקום אל כלנית והחוותה בסנטרה על נחשול. במקום לגשת אל הילד הקטן, הכניסה אזדרכת את כף רגלה בארכובת הקשת ודרכה אותה שוב.
יללות זעם מכיוון הצוק גרמו לשלושתן להתעשת באחת, סערה אספה את נחשול בזרועותיה ומיהרה אל אזדרכת, "את באה איתנו", היא אמרה בתוקף, אזדרכת פתחה את פיה לומר משהו ואז נמלכה בדעתה, היא פנתה והחלה מדדה בעקבות שתי הלוחמות האחרות כשסערה, אוחזת בנחשול הנאבק, הולכת במאסף ומביטה חליפות אל המעבר ואל הצוק.
"אני מניחה שלא העליתי על דעתי שהם מכירים עוד דרכים", אומרת סערה לצאלה. היא מביטה בנחשול שהבעה נחושה על פניו והוא אוחז בידו של אלמוג ומנסה בכוח למשוך אותו אל הרצפה. אלמוג השמיע את אותם קולות מגומגמים והחיוך על פניו נשאר קבוע. אי אפשר לשפוט לפי החיוך עם נחשול מרוצה כי הוא מחייך תמיד, אבל הן צאלה והן סערה ידעו שאם יש משהו שחסר לנער במצבו של אלמוג הרי זהו יחס מכל סוג שהוא. אי אפשר להכחיש, אלמוג בהחלט מקבל הרבה התייחסות מנחשול, עכשיו הפעוט עבר לרגלו של הנער וחיבק אותה בכל כוחו, מנסה ככל הנראה להפיל את אלמוג ארצה.
צאלה מחייכת לנוכח המחזה משובב הנפש אבל קולה נשאר שטוח וחסר גוון כשהיא שואלת, "אז מתי ראית את הפראים?"
"שלכת ראתה אותם", מודה סערה, "הם היו חכמים יותר ממה שציפינו והגיעו מסביב, העיניים שלהם היו ריקות וההבעה על הפנים שלהם..", היא משתתקת, נזכרת בפניו האטומות של הפרא שהתנפל עליה, אפילו עווית של כאב לא ניכרה עליהן גם כשהחץ של אזדרכת פילח את החזה השחום. היא עצמה התקשתה להילחם כשילד מתפתל אחוז בידה האחת אבל סייעה ככל שיכלה עם החרב שלה בעוד אזדרכת עושה שמות בפראים עם זו שלה.
"אבל יצאתן בשלום מהמתקפה הזאת", אומרת צאלה, "ארבעתכן".
"כן", מהנהנת סערה, "היינו באמצע הדרך על הסכין.. המעבר הצר הזה, כשהגיעו כל השאר", דמעה זולגת מעינה והיא נסערת מדי מכדי לנגב אותה, צאלה אינה אומרת דבר, היא מחלצת את רגלו של אלמוג על ידי כך שהיא אוספת את נחשול בזרועותיה ומתיישבת איתו על כיסא, אלמוג פולט עוד אחד מהקולות חסרי הפשר שלו ומקרב את פרצופו אל זה של הילד הקטן. נחשול לא מחמיץ את ההזדמנות ותופס באפו של הנער.
"די כבר נחשול", נוזפת בו צאלה ומחזירה את תשומת ליבה אל סערה. סערה מרגישה מגוחכת, היא, מנהיגת הלוחמות, עומדת ומזילה דמעות מול מבטה המבין של האישה המבוגרת כאילו הייתה הילד השלישי בחדר.
"הם היו המונים", היא לוחשת, "זחלנו על פני הסלעים והגענו לצד השני, זה היה עניין של ריצה די ארוכה עד שנגיע לסוסים ולקח לי קצת זמן לגלות שאזדרכת החליטה להישאר באמצע המעבר".
היא מספרת איך הביטה בה האישה גדולת הקומה והצביעה במבט חמור לעבר המקום בו השאירו את הסוסים, את ההבנה שלא תספיק לחזור ולהכריח את אזדרכת לבוא איתן ויותר מזה, את האמת המרה שאזדרכת צודקת וזהו הפיתרון היחיד, שאם ימותו שלושתן על ההר יהיה זה גם קיצו של נחשול הפעוט והמאמץ כולו היה לשווא. ואז מיהרו שלושתן בריצה לעבר הסוסים, הסוס החום של אזדרכת היה קשור שם יחד עם האחרים והן דהרו למטה אל הקרון.
"אבל לא לקחתן את הקרון איתכן", אומרת צאלה.
"לא", מושכת סערה באפה, מנסה להשתלט על הדמעות,"לקחנו רק מה שיכולנו והשארנו את הקרון שלל לפראים. תיארנו לעצמנו שזה יאט אותם", כמעט קפאנו אחר כך למוות בהרים, היא רוצה לומר אבל לא רוצה להלאות את צאלה בתלונות, לכן היא מוותרת על תיאור המסע הקשה עד שמצאו את השיירה קרוב למחנה החורף כשהן קפואות ורועדות מקור.
"אז את בטוחה שאזדרכת נהרגה שם על ההר?", שואלת צאלה, "אולי היא הצליחה להינצל".
סערה מניעה בראשה לשלילה, "השארנו בכוונה את הסוס החום של אזדרכת מאחורינו", היא כמעט לוחשת עכשיו, "כשהגענו לקרון יכולנו לראות מלמטה את הפראים מתנפלים עליו", היא עוצמת את עיניה ופיה קו דק של סלידה, "אני מניחה שזה מה ששבר את שיבולת", היא מוסיפה ופוקחת את עיניה במקצת, "אמרתי לה שלהרוג בני אדם זה יותר גרוע מלהקריב בהמה כדי להינצל. היא אמרה שאני צודקת וכנראה שאין לה את מה שדרוש בשביל להיות לוחמת".
על הרצפה מתגלגלים כעת אלמוג ונחשול במאבק ועושה רושם שהפעוט בן השנתיים מביס את הנער. עד כמה שהוא גבוה ורחב, אלמוג הוא עדין מאד וסערה רואה שהוא מגן על פניו מפני הידיים הקטנות שמנסות כנראה לתלוש לו את האף אבל איכשהו, למרות בינתו המוגבלת, הוא נזהר מאד מלפגוע בפעוט.
"גם כלנית כבר לא רוצה להמשיך במסעות איתנו", ממשיכה עכשיו סערה מעודדת קצת למראה שני הילדים שעל הרצפה, " עכשיו היא רוצה להיות ציידת טרולים".
"ולמה זה לדעתך?", שואלת צאלה, "די כבר נחשול", היא שוב מפרידה בין בנה לבין הפעוט שמציק לו, אבל היא לא נשמעת כועסת אלא אפילו מבודחת במקצת.
זה היה בדרך חזרה ממחנה החורף, השיירה נסעה על פני המישור הגדול שהפריד בין הרי המזרח ובין עיר הבירה, למעשה אפשר היה לראות כבר את החומות הבצורות כמו פס כהה על פני הכחול של ההרים במרחק. קצת לפני רדת הערב פגשו בעגלה גדולה, נהוגה בידי שני שוורים, שעליה, מונחת בפישוט איברים, הייתה גופתו של טרול, שני חורים גדולים באזור החזה שלו הבהירו שהייצור כבר לא ירד יותר מההרים ויטיל אימה בכפרים. כמובן שמנור מיהר בריצה לעבר העגלה והרבה טפיחות על השכם וקולות שמחה נשמעו כשהתברר ששניים מהציידים שתפסו את הייצור המכוער רכבו בעבר עם מנור. בעוד הם מקנטרים אותו על כך שכיום הוא מקבל פקודות מנשים, הקיפו הלוחמות את העגלה וסקרו את שריריו הכבדים של הטרול ואת ראשו הסלעי.
"מתעניינות בו?", צעק אחד הציידים לעברן, "חבל מאד, הוא שלנו".
"באמת חבל ", השיבה חבצלת, "לעומתך הוא פשוט יפהפה ".
"קוטלת שרצים", השיב הצייד בלעג,"אני אקבל עשרים מטבעות זהב בשביל הגופה הזאת, מה את תקבלי בשביל החרקים שאת תופסת?"
שלהבת השיבה לו שעשרים מטבעות זהב זה תשלום מועט מדי בשביל הזונה שתסכים להתמסר למכוער כמוהו אבל סערה ראתה שמשהו כמו נטרק בפניה של כלנית באותו ערב. הן הגיעו אחרי יומיים לעיר הגדולה. כרגיל הייתה פרידה עמוסת דמעות וחיבוקים מהמשפחות שלמדו להכיר במהלך השנה. סערה שמה לב שבין אם מצבו של ילד הוטב מאד במהלך המסע ובין אם רק השתפר קלות עדיין היו האימהות כולן אסירות תודה ונרגשות. האבות ניסו להסתיר זאת אבל ראו שגם להם קשה הפרידה מהלוחמות שעשו איתם מסע כה ארוך. אחר כך פנו כולן אל הארמון לדווח על קורות המסע לצאלה ולקבל את שכרן השנתי.
כלנית הביטה בעשר המטבעות שבידה, חצי ממה שהייתה מקבלת עבור טרול אחד ובקול רם הודיעה שנמאס לה. "אני יכולה להילחם לא פחות טוב מכול גבר", אמרה, "והוכחתי את זה".
זה היה נכון, בקרב על הר החושך הפילה החרב שלה לפחות שלוש פראים. סערה ניסתה לומר לה שחבל לבזבז את הכישרון שלה, "רק את גילית את העקרביש שעקץ את גבעול", כמעט והתחננה לפניה, "אפילו אני הייתי מחמיצה את התנין ההוא." כלנית ענתה לה שכנראה לכישרון הזה אין הרבה ביקוש אבל לחרב שלה יש.
היא כבר לא ניסתה לדבר על ליבה של שיבולת אלא נפרדה ממנה בחיבוקים וטפיחות על השכם ואיחלה לה בהצלחה בדרכה החדשה, תהיה זו אשר תהיה, "ואם תשני את דעתך.." ,היא לא יכלה שלא לומר ושיבולת הנהנה אבל היה ברור שהיא עושה זאת רק מתוך נימוס.
"אולי", מסננת עכשיו סערה, "אם היית יכולה לשלם על מסע של שנה את הסכום שמשלמים על טרול מת אחד, לא הייתי מפסידה את כלנית". היא ידעה שצאלה יכולה לנזוף בה על דבריה, המלך לא חייב לשלם עבור המסעות האלו בכלל, אם יישמע שהלוחמות הפכו חצופות מדי..
"את לא הפסדת אותה", נאנחת עכשיו צאלה," את גם לא אשמה בכך ששיבולת לא רוצה להילחם יותר", היא מחייכת עכשיו אל סערה, החיוך העצוב נראה לה מוכר במקצת, מזכיר את החיוך האחרון שראתה על פניה של אזדרכת.
"הביני", אומרת עכשיו צאלה,"בסופו של דבר עשית עבודה נהדרת במסע הזה", סערה המופתעת פותחת את פיה במחאה אבל צאלה ממשיכה, "אפילו אזדרכת איבדה שתי לוחמות על הר החושך, את איבדת רק אחת – את אזדרכת, כמו שציינת היא לא הצטרפה אליכן כאימא אלא כלוחמת. זה שכלנית ושיבולת בחרו לעזוב את השליחות שלהן?", היא מושכת בכתפיה, "זה כבר לא תלוי בך, הן חזרו בשלום וגם הוא", שוב היא מתכופפת להרים את נחשול שמתעקש להציק לאלמוג, אלמוג מצידו שרוע על הרצפה הקרה, החיוך הקבוע על פרצופו והוא משמיע קולות צורמניים שיכולים להתפרש אולי כסוג של צחוק.
"אנחנו נשים", ממשיכה צאלה,"לגברים זה מאד פשוט להראות הישגים: כמה טרולים תפסת, כמה פרוות שועל יש לך", היא מרימה את נחשול ומחייכת אליו ואז נרתעת אחורה כשידו שוב נשלחת אל העגיל שלאוזנה. "אני זוכרת אותו כשיצאתן לדרך", היא אומרת עכשיו,"רפוי כמו בובת סמרטוטים, תראי אותו עכשיו, הנה משהו שאי אפשר למדוד".
"ובכן יש עוד בשורה לא נעימה", אומרת לה סערה, "גם אני פורשת". היא רואה את התדהמה על פניה של צאלה וזוקרת את סנטרה," הדבר האחרון שאמרה לי אזדרכת, המילים האחרונות שלה היו, 'קחי אותו', היא סמכה עלי שאדאג לנחשול ואני מתכוונת להצדיק את האמון שלה בי. אני לא אוכל להיות לוחמת וגם לגדל את נחשול".
צאלה מהנהנת,"מחויבות, תכונה נאצלת", שוב אי אפשר לדעת אם היא רצינית או מדברת בציניות, "ואיך בדיוק תתפרנסי כשילד קטן תלוי על צווארך?"
"אזדרכת הצליחה", אומרת סערה, "כלומר היא התכוונה.."
"אזדרכת כבר צברה לה לא מעט ממון", קוטעת אותה צאלה, "ככה זה כשאת לוחמת במשך שנים, בלי לבזבז כלום כמעט בזמן המועט שבין משלחת אחת לשנייה. חוץ מזה, אין לי הרבה מנהיגות עם ניסיון כמו שלך, בטח לא כאלו שהיו על הר החושך וחזרו בחיים, את יוצאת למשלחת הבאה".
"ומה יהיה על נחשול?", שואלת סערה, "מי ידאג לו?"
"את לא רואה?", עונה לה צאלה , "האם לא ברור לך שאין טוב יותר מאח קטן עבור אלמוג?", אלמוג שוב קם על רגליו ונחשול כנראה כועס על כך ומנסה שוב למשוך אותו לרצפה.
"אבל השר לא..", מגמגמת סערה כשההבנה מחלחלת בה.
"השר לא מתעניין באלמוג", אומרת צאלה ביובש, "ולכן אין שום סיבה שיתעניין באח הקטן שלו", סערה יודעת שזאת פחיתות כבוד בשביל בת אצילים לשתף לוחמת בענייניה האישיים ולכן שותקת.
"יש לי כאן את כול מותרות הארמון", ממשיכה צאלה, "המשרתות סרות למצוותי וכלום לא יחסר לילד הקטן", היא מלטפת את הראש הפרוע בחיבה, "וחוץ מזה, גם אני חייבת משהו לאזדרכת", היא מחווה בסנטרה על אלמוג שעומד עכשיו חסר אונים כשהפעוט שוב מחבק את רגלו, "לפני שהיא צדה את העקרביש ההוא אלמוג לא יכול היה לעמוד אפילו ".
סערה מהרהרת רגע, "כולנו", היא אומרת, "כל הלוחמות.."
"תתגעגעו אליו?", שואלת צאלה, "כן אני מבינה, אתן מוזמנות לבוא ולבקר אותו בכל עת כשאתן בעיר."
הן מחליפות עוד כמה מילים אבל סערה יודעת שהפור נפל, בסופו של דבר היא נפרדת מצאלה ויוצאת מהחדר, היא שומעת את הבריח נטרק בעקבותיה בעודה צועדת במסדרון המקומר שבו מחכה הסגנית שלה. צאלה צודקת, אין עתיד טוב מזה לילד הקטן, בוודאי שסערה לא תוכל להעניק לו את מה שעומד לרשותה של אשת שר. מה שיותר חשוב הוא שהיא שוב תצא למסע, תציל ילדים ותיתן תקווה למשפחות אומללות, למה אם כן היא מרגישה כאילו נוצקה עופרת ברגליה? לביאה שקמה מספסל האבן מביטה בה במבט שואל, סערה פותחת את פיה להסביר אבל אז נשמעת צווחה מהחדר הסגור ומטר של דפיקות ניתך על דלת העץ כשנחשול מבין לפתע שסערה איננה איתו בחדר.
"אני..", מתחילה סערה להגיד ואז נחנק קולה והיא מניחה את ראשה על שריון הכתף של סגניתה שמצידה מחבקת את כתפיה של המפקדת שלה. לביאה לא הגיעה למעמד של סגנית רק בגלל שהיא מיומנת בגרזן הכפול שלה. סערה יודעת שהיא יכולה לסמוך על לביאה שלעולם לא תספר על הרגע שבו בכתה המנהיגה בזרועותיה כמו ילדה קטנה והמשיכה לבכות עוד שעה ארוכה לאחר מכן כתפיה מזדעזעות שוב ושוב כאילו איננה מסוגלת לחדול.