Deprecated: preg_replace(): The /e modifier is deprecated, use preg_replace_callback instead in /home/prozaco/public_html/engine/modules/show.full.php on line 249 משקפיים » Proza.co.il | הבית של היצירה בישראל | אומנות, פרסום יצירות, מאמרים

אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...

כתיבה » סיפורים קצרים » משקפיים

 (קולות: 3)
מאת: עדו | 31 בדצמבר | 5:55
אני מוציא את זיו מהאוטו, דרוך למקרה שהוא יחליט לרוץ לכביש אבל זיו, אולי בהשפעת התרופות, דווקא מתנהג יפה היום והולך בצייתנות בשביל הגישה לבניין שלנו. כשאנחנו מתקרבים לכניסה הדלת הראשית נפתחת, סיגל, השכנה מקומה חמש יוצאת ומתעכבת להחזיק בשבילי את הדלת תוך כדי שהיא מחייכת אל זיו "היי חמודי", היא אומרת ואני ממהר לתפוס את הדלת כדי לשחרר אותה. לסיגל יש שלושה ילדים, היא תמירה ורזה ורעמת תלתלים נופלת על כתפיה, להבדיל מנעמה אין לה כמעט קמטים ולנעמה יש רק ילד אחד – את זיו. "נו כבר זיו", אני מאיץ בו כשסיגל חולפת על פנינו, מה הוא חושב לעצמו? שאני אעמוד כאן ואחזיק את הדלת עד שהוא יחליט שמתחשק לו להיכנס פנימה?

זיו לא נכנס, הוא עומד ומביט בי בגבות מכווצות וזוויות פיו יורדות כאילו הוא מתכוון לבכות.

"מה עכשיו?", אני שואל בייאוש, זיו לא אומר כלום, הוא נכנס בסופו של דבר אבל לאט ועדיין עם המבט הזועף על פניו, אין לי מושג מה הרגיז אותו אבל ככה זה עם זיו, גם קלינאית התקשורת, גם המרפאה בעיסוק וגם פסיכולוגית הילדים לא באמת יודעות להסביר את מצבי הרוח שלו. כשאנחנו מגיעים למעלית אני מתכופף בתנועה אוטומטית, אוחז במותניו ומרים אותו כדי שיוכל ללחוץ על כפתור המעלית כפי שהוא אוהב. "אתה יכול ללחוץ בעצמך." , אומר זיו בקול כועס ואני נלחם בדחף  לשמוט אותו על הרצפה. "כל יום אתה עושה לי עניינים אם אני לוחץ במקומך ופתאום אתה נהיה לי פרקטי?" , אני נוזף בו.

"מה זה פרקטי?"

המעלית מגיעה ואנחנו נכנסים, למוד ניסיון אני חוצץ בין זיו לכפתורי המעלית אבל נראה שהיום אין בזה צורך, זיו עומד בשקט לצידי, מבטו נעוץ ברצפה וכתפיו מכווצות במין עלבון מוזר ואז אומר פתאום "אתה רוצה את סיגל במקום אימא."

נורית הפסיכולוגית לימדה אותי ואת נעמה לכרוע על ברך אחת כדי להיות בגובה העיניים של זיו כשאנחנו רוצים את תשומת לבו המלאה וזה מה שאני עושה עכשיו, "זיו חמודי מה זה השטויות האלו?" הוא מרים את מבטו רק מספיק כדי לפגוש את עיני ואז משפיל אותן שוב. בלי המשקפיים אפשר לראות כמה הוא יפה תואר עם שיער שחור חלק, עיניים גדולות וחומות כמו של אימא שלו ואף כפתור קטן וחמוד, רק הפה שמשוך עכשיו כלפי מטה מקלקל את התמונה. המעלית מגיעה לקומה שלנו והדלת נפתחת וזיו נורה אל מחוץ לדלת מכריח אותי להתעלם מהברכיים שלי ולזנק אחריו. אבל אין מה לדאוג, הוא מחכה לי ליד הדלת כדי שאפתח לו ומכיוון שאני לא רוצה להמשיך את השיחה מהמעלית בחוץ כשהשכנים יכולים לשמוע אני נאבק בפאוץ' שלי ומוציא את המפתחות ואז פותח את הדלת בלי להגיד כלום.

נעמה דווקא לא בבית למרות שלפי החשבון שלי העבודה שלה הסתיימה מזמן, בעצם ציפיתי שהטלפון שלי יצלצל עוד כשהייתי בדרך מהמרפאה עם זיו והקול ההיסטרי של נעמה ישאל למה אנחנו לא בבית. מצוין, דוקטור שאטנר הבטיח לי שזיו לא יזכור הרבה ממה שקרה היום אחרי שקיבל את החומר האדום. אני לא מתכוון לשקר לה שלקחתי אותו מהגן כמו בכל יום שלישי, היא הרי תרצה לדעת למה עדיין אין לו משקפיים. אז אני אגיד לה שהיינו אצל רופא עיניים, מה שנכון, ושהוא אמר שזיו לא צריך להרכיב בינתיים משקפיים וגם זה לא ממש שקר.

זיו רץ לחדרו ואני מתעכב כדי לנעול את הדלת ולהחביא את המפתחות בפאוץ' שלי, אחר כך אני נכנס לחדר אחריו ומנסה לקשור אתו שיחה. "זיו חמודי, אני רוצה להבין, למה אתה חושב שאני רוצה להחליף את אימא? בסך הכל אמרתי שלום לסיגל, זה נקרא נימוס."

"לא אמרת לה שלום." מציין זיו עם הגב אלי ורץ לארון, כרגיל הוא מוציא את קופסת הלגו שלו ושופך את תכולתה על המזרונים. את מזרוני ההתעמלות הישנים שמכסים את רצפת החדר קניתי במחיר מציאה כשאיזה סטודיו ליוגה נסגר. נעמה לא התפעלה במיוחד ודרשה ממני לנקות אותם טוב טוב ולשים יומיים במרפסת לייבוש. במהלך היומיים האלו זיו נפל פעמיים ונשארו לו סימנים כחולים כך שבסוף היא נאלצה להודות שהחדר עכשיו יותר בטיחותי בשבילו, אבל לסורגים על החלון כבר לא היה לנו תקציב אז כל עוד זיו בחדר אני צריך לשמור עליו. אני לא נוזף בו על זה שהוא שפך את הלגו, מזמן ויתרתי בעניין הזה, במקום זה אני מתיישב על המיטה של זיו ומסתכל עליו כשהוא מהדק את הקוביות אחת לשנייה בריכוז שמעולם לא ראיתי אצלו. בדרך כלל האצבעות המגושמות שלו לא מצליחות להדק יותר משתיים שלוש קוביות ואז מתחילה ההשתוללות הרגילה שלו שכוללת זריקת קוביות, צווחות ובעיטות ופנים אדומות מזעם ותסכול. בינתיים הוא לא נכשל אם כי מתקדם באיטיות מעצבנת, מכיוון שבמילא אני צריך לחכות לנעמה בשביל לצאת מהחדר אני יושב ומסתכל כיצד הוא בונה מין צורה מלבנית ארוכה, שלב אחרי שלב ומחליט לא להציק לו בקשר למה שאמר קודם. ילדים פולטים דברים סתם אז במקרה של זיו באמת אין מה להתפלא.

הכול התחיל ביום שלישי שעבר כשדרכתי לזיו על המשקפיים, הערב דווקא התחיל בצורה טובה, הכנסנו אותו למיטה כבר בתשע ונעמה נשארה איתו בחדר עד שיירדם מה שאיפשר לי לראות תוכנית טלוויזיה כמעט מההתחלה. בתוכנית הראו  בחורה צעירה בשם עדינה שכולם קוראים לה 'מינדי' שיש לה בעיות כלכליות, בהתחלת התוכנית הראו אותה בסלון הדירה הקטנה שלה יושבת כשסיגריה דלוקה בין אצבעותיה והיא מתנה את צרותיה בקול בוכים כשהמנחה של התוכנית, בחור גבוה וקרח, מביט בה ומהנהן בחיוך שנראה לי די מאולץ. מסתבר שהדבר הראשון שנדרש ממינדי לעשות הוא לעבור גמילה מסיגריות במכון 'מורק' שהמצלמה התעכבה על הלוגו שלו כמה וכמה פעמים במהלך התוכנית. בסך הכול המהלך הגיוני, מינדי מוציאה המון כסף על סיגריות וההשקעה החד פעמית תחסוך לה המון בעתיד. בדיוק כשהתוכנית הגיעה לחלק הזה של הגמילה הייתה הפסקת פרסומות ואני לקחתי את כוס הקפה שכבר התרוקנה למטבח, בערך בחצי הדרך שמעתי פתאום את קול הנפץ המוכר מתחת לרגליים שלי.

זיו הוא בן ארבע בסך הכול וכבר הפסקתי לספור את המשקפיים שנשברו לו, בגלל כל הבעיות המוטוריות שלו הוא מועד לנפילות ובלי משקפיים זו סכנה כפולה, מצד שני הקשיים של זיו גם גורמים לזה שהוא מאבד או שובר כל זוג משקפיים חדש תוך חודש בערך, הזוג היחיד שלא נשבר הוא זה שבו האופטומטריסט הדפוק החליף בין העדשה הימנית לשמאלית, טעות שבעקבותיה זיו הגיע למיון עם תפרים – הזוג הזה עדיין תקוע באחת המגירות בסלון כדי שאוכל להשתמש במסגרת שלו ולשלם רק על העדשות, אולי הפעם לא אשכח לעשות את זה.

בכל אופן נעמה יצאה מהחדר של זיו ברגע ששמעה את המשקפיים נשברות, לנעמה יש לחיים דשנות שפעם אהבתי אבל כשהם מתרוממות העיניים שלה הופכים לחריצים דקים של בוז. בזמן האחרון זה קורה לא מעט.

"מה?", התקוממתי ,"את זאת השכבת אותו לישון בלי לשים את המשקפיים על המדף."

"ואתה זה שדרכת.", היא עונה לי בקור מעצבן, "העיקר שעשית לי את המוות לפני שבוע כשהלכתי למספרה. כמה עלו המשקפיים האלו? חמש מאות שקל?" , אני מנסה לענות אבל היא ממשיכה, "עכשיו תהיה בשקט, אם הוא יתעורר אתה נשאר אתו עד אמצע הלילה, לי יש עבודה מחר."

"ולי אין ?",אני שואל את הגב של נעמה שנעלם לתוך החדר של זיו.

אחרי הפרסומות הסתבר שיש למינדי בעיה, בעקבות הגמילה מהעישון היא הפכה עצבנית הרבה יותר, גם לזה היה למנחה הקרח פתרון, מעכשיו מינדי תלך כל יום לעבודה ברגל ובכך תחסוך עוד יותר בהוצאות, תעשה כושר ותהיה עצבנית פחות. התוכנית צולמה בחורף עכשיו כבר מתחיל האביב ואני שואל את עצמי אם מינדי שגרה בתל אביב תמשיך להגיע כל יום לעבודה גם כשיגיע הקיץ ובחוץ יהיו שלושים מעלות.

"את רואה את זה?" , אמרתי לנעמה שבאה לשבת לידי אחרי שזיו נרדם, "בלתת עצות כולם אלופים, נראה את הקרח הזה חי את החיים שלנו שבוע אחד ואז אני רוצה לשמוע אותו.."

"אתה מתכוון לתת לראות?" , נעמה לא הייתה במצב רוח חברותי מסתבר , בעצם הייתי צריך לקום וללכת בהפגנתיות אבל חיכיתי לפחות עשר דקות כי חשבתי שאולי היא תשלח אותי לעשות לה שתייה ואז אני אוכל להגיד לה שאני לא משרת שלה. בכל אופן בסופו של דבר קמתי והלכתי לבדוק הודעות דואר באינטרנט, אחר כך, מכיוון שכבר הייתי מול המחשב נכנסתי לאתר של קופת חולים כדי לראות אם אפשר לקבוע לזיו בדיקת ראייה תקופתית דרך האינטרנט, אם המספר שלו שוב השתנה אין טעם לקנות לו משקפיים עם המספר הישן. בזמן שניסיתי להתמצא בתפריט של האתר ראיתי בתחתית המסך את המודעה.

"הסרת משקפיים ב1000 ₪ בלבד!", זעקו אותיות לבנות על רקע כחול ואני התחלתי להתעניין, פעם רציתי לעבור ניתוח הסרת משקפיים בעצמי אבל המחיר היה כזה שוויתרתי  מיד. 1000 שקלים זה כבר מחיר של שתי זוגות משקפיים של זיו ובקצב הנוכחי נחזיר את ההשקעה תוך פחות מחצי שנה.

התחלתי לקרוא את המודעה, היה שם: "הליך חדשני", וגם, "בטוח לחלוטין", מסתבר שקופת החולים עשתה הסכם עם חברת 'אנטרפרייז' האמריקאית שהביאה צוות של מומחים לארץ. התהליך כל כך יעיל שאחרי שעתיים אפשר לצאת מהמרפאה ולהתחיל לנהוג בלי משקפיים, מדהים. אני מחפש במודעה רמז לכך שיש איזו מגבלת גיל שתמנע מזיו לעבור את הניתוח ולא מוצא, בכל אופן, ברור שזה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, וכמו שחששתי, בתחתית המודעה מופיע צמד המילים "הליך ניסיוני" מה שגורם לי להנהן בעייפות. אין שום סיכוי שנעמה תסכים אפילו לשקול משהו ניסיוני כשמדובר בבריאות של זיו, "תשחק על הבריאות שלך כמה שאתה רוצה," , אני יכול לדמיין אותה אומרת בידיים משולבות וסנטר מורם, "הבן שלי הוא לא שפן ניסיונות של אף אחד, ברור?"

נו טוב, נעמה פטרה את עצמה ישר מההתחלה מהצורך להתעסק בקטנות כמו חשבון הבנק שלנו, הקרח מהטלוויזיה לא פה כדי להכניס אותה לתלם אז אולי הגיע הזמן שאקח יוזמה ואתחיל להתנהג כמו הגבר בבית לשם שינוי.  בסך הכול מדובר על מילוי שאלון באתר האינטרנט עם הפרטים שלי לשם יצירת קשר, אם משהו לא ייראה לי בהמשך אני תמיד יכול להגיד 'לא' אז  נעמה לא צריכה לדעת מכלום.

זה היה לפני שבוע, עכשיו אני מסתכל על זיו שאצבעותיו נאבקות בקוביות הלגו ונזכר בשיחת הטלפון שהגיעה יומיים אחר כך.

"מר ניר וגנפלד?"

"כן.", השיחה תופסת אותי בדיוק כשאני יוצא מהעבודה בדרך לאוטו.

"אתה השארת לנו פרטים לגבי ניתוח להסרת משקפיים." הקול המונוטוני בצד השני שייך לבחורה צעירה שנשמעת כאילו היא מדקלמת מהדף.

"אני רוצה להבין דבר אחד," , הטון שלי יוצא קצת תוקפני מדי ,"מה פירוש 'הליך ניסיוני'?". ביד אחת אני מחזיק את הטלפון ובשנייה מנסה להוציא את המפתחות מהפאוץ' בלי להפיל כלום.

"מר וגנפלד, אתה מבין שקופת החולים לא מציעה טיפולים למבוטחים אלא אם הם בטוחים לגמרי נכון?"

"אז למה זה ניסיוני?" ,אני מצליח לפתוח את האוטו ומשליך את הפאוץ' על המושב שליד הנהג, כמובן שכל התכולה שלו מתפזרת על רצפת המכונית.

"באמריקה קיים מוסד בשם הADF  שתפקידו לאשר או לפסול תרופות או תהליכים רפואיים," ,עכשיו כבר ברור שהיא מדקלמת מהכתב "ישנן חמש רמות של אישורים כשהרמה האחרונה היא הרמה האתית, כלומר אחרי שהתהליך או התרופה הוכחו כבלתי מסוכנים צריך לשמוע את ההתנגדויות המוסריות של כל מיני גופים כמו הכנסייה, הוועד נגד הפלות ועוד כל מיני גופים שיש להם אידאולוגיה שמתנגדת למוצר הרפואי שעומד לצאת לשוק."

"ואתם ברמה הרביעית." התיישבתי ליד ההגה וסגרתי את דלת האוטו, מנסה לסגור את חגורת הבטיחות בלי להפיל את הטלפון.

"נכון, כאן בישראל אנחנו לא צריכים להתחשב במה שהכנסייה האמריקאית תגיד. אתה צריך להבין  שברגע שיהיה אישור מלא של הADF  המחיר של הניתוח הזה יהיה גבוה בהרבה. "

"אז אנחנו העולם השלישי שעליו האמריקאים מנסים את הטיפולים שלהם."

"סליחה אדוני?"

"לא חשוב," כבר שנים שלא התווכחתי על פוליטיקה עם חבר או הרציתי לנעמה על המדיניות של ארצות הברית מול ישראל וההבדל בינם לבין אירופה, פעם הדברים האלו העסיקו אותי מאד אבל מאז שזיו נולד..

"הניתוח עולה אלף שקלים שירדו מהחשבון שלך בסוף הרבעון, אפשר לחלק לעד ארבעה תשלומים." ,מדקלמת הבחורה, "מדובר בהליך של שעתיים שאחריו אתה חוזר לתפקוד מלא בלי שום.."

"זה לא בשבילי," ,אני קוטע אותה, "זה בשביל הבן שלי, הוא בן ארבע."

יש דממה על הקו ואני כבר מתחיל לחשוש שהשיחה נותקה ואז "רק רגע אדוני." ואחרי עוד הפסקה, "תנתק בבקשה, אנחנו נחזור אליך שוב."

היא חוזרת אלי כשאני באמצע הנסיעה ואני צריך לרדת לשוליים ולעצור בשביל לקבל את השיחה, בגלל המצב של זיו אני אף פעם לא יכול להתעלם מהצלצול של הטלפון הנייד שלי. בכל אופן מסתבר שלילדים מתחת לגיל עשר צריך לעשות הרדמה מיוחדת וזה עולה עוד מאתיים שקל, כמו כן אי אפשר לבוא אחר הצהריים כי צריך להיערך לזה במיוחד אבל הצד החיובי הוא שבעוד שאחר הצהריים ובערב הם עמוסים מאד אין שום בעיה לקבוע תור לאחת בצהריים בכל יום, זה היה לפני חמישה ימים והזמן הכי נוח לי היה היום.

"זה הבית שלנו חמודי?", אני מזדקף בהפתעה, אפילו לא שמעתי את נעמה נכנסת ולא ראיתי כשנעמדה בפתח החדר, לוקח לי רגע להבין על מה היא מדברת, אבל כן, היצירה שזיו עמל עליה היא העתק די מדויק של בית המגורים שלנו, עשר קומות בדיוק עם המרפסות שבולטות החוצה.

אני רוצה לשאול אותה איפה היא הייתה עד עכשיו אבל היא מקדימה אותי, "למה אין לו עדיין משקפיים? חשבתי שאמרת שאתה מטפל בזה נכון?"

"בדיוק היום היינו אצל רופא עיניים," , אני מכריז, "והוא אמר שננסה לראות איך זיו מסתדר בלי משקפיים." נעמה מטה את ראשה ומביטה בי במצח מקומט כשידיה משולבות ואני מרגיש התכווצות מוכרת בסרעפת, נעמה היא מורה ורגילה לזהות שקרים ותירוצים, אבל לפני שהיא מספיקה להגיד משהו זיו משליך את בניין הלגו שפוגע בקיר שלידי, קרוב מאד אלי ואני מתרגז.

"תיזהר טמבל אחד."

נעמה חולפת על פני ,כורעת על ברכיה ואוספת את זיו בין ידיה, האם הרחומה שמגינה על בנה מזעמו של האב האלים, אבל בזמן שהיא עוברת לידי אני מצליח להריח שמפו חדש מהשיער שלה והכעס שלי גובר.

"שוב היית במספרה?" , אני מרעים עליה בקולי וקם בזעם מהמיטה, "אז בגלל זה אני מחכה כבר שעה ללכת לשירותים?"

באמת אני צריך לשירותים, רק עכשיו אני מרגיש כמה, אני משאיר אותם מחובקים על השטיח, הנה, נעמה השאירה אותי לבד עם זיו והלכה לה למספרה במשך שעות אבל דקה אחת בבית והיא כבר האימא הטובה ואני בתפקיד הנבל. אני גם מודאג מההתנהגות של זיו, בדרך כלל הוא משליך חפצים כשהוא בסערת רגשות של תסכול וכעס מה שקורה לו די הרבה אבל לא ככה סתם בלי הכנה מוקדמת, אם לא הייתי מכיר אותו הייתי חושב שהוא כיוון ממש אלי.

אחרי שאני יוצא מהשירותים אני מחליף את נעמה שגם היא צריכה ואז היא שומרת על זיו בזמן שאני מכין ארוחת ערב. ארוחות זה התחום שלי, אני מהרהר לעצמי במרירות שנעמה מאד פמיניסטית כשצריך להטיל על הגבר את מלאכות הבית, אבל לשבת על ההוצאות וההכנסות שלנו? בשביל זה יש את ניר שעובד במדור השכר ולכן ברור שזה התחום שלו, לא, אני לא אגיד לה כלום בינתיים על הניתוח, אם היא נעלמת למספרה בלי להודיע שלא תצפה ליחס אחר ממני. האמת היא שאני מעדיף להכין את ארוחת הערב ולא לשמור על זיו, עכשיו מתחילות השעות הקשות, ככל שהעייפות שלו גוברת הוא הופך להיות עצבני וקצר רוח. מהבחינה הזאת זיו מתנהג כרגיל, בארוחה הוא מפיל את כוס המיץ שלו ומרטיב את כל השולחן, קם פעמיים והתחיל לרוץ בחדר וצריך לתפוס אותו ולהחזיר אותו למקום בכוח כי הוא מועד לנפילות. אחר כך הוא מסרב ללכת למקלחת ואחרי רבע שעה של תחינות מצידה של נעמה אני מתעצבן ולוקח אותו בכוח להתרחץ. אחרי שאני ונעמה מסיימים לריב בגלל זה, אנחנו  צריכים להקריא לו בתורות חמש פעמים את הסיפור על החתול השובב עד שהוא נרדם ואז כבר שנינו מותשים לגמרי, הצד הטוב של העניין הוא שלנעמה אין כוח לשאול אותי שאלות על הביקור אצל הרופא היום.

ימי שלישי הם הכי טובים לצאת מוקדם מהעבודה, אלו הימים שבהם למנהלת יש שיעור פילאטיס והיא עוזבת מוקדם, אני כמובן אחתים את כרטיס הנוכחות שלי ביציאה. מישהו אחר, אולי חברותי יותר, אולי נועז יותר, היה מוצא לעצמו חברים שיחתימו את הכרטיס בשבילו כמה שעות אחר כך ויוסיפו לו את השעות החסרות. אומרים שבמחלקת רכש זה ככה, כולם מחפים שם אחד על השני, יוצאים לשעות באמצע היום, עוזבים מוקדם ותמיד יש איזה תורן שנשאר מאוחר ומעביר בשביל כולם את הכרטיסים. טוב הם בצד האחורי של הבניין אז לא רואים מתי הם יוצאים, לא כמונו במדור השכר שנמצאים ממש בכניסה. בכל אופן יצאתי בצהריים כאילו אני הולך לאכול אז אף אחד לא שם לב, אני בטוח שאף אחד גם לא שם לב שלא חזרתי לשולחן שלי אחר כך.

הבניין שבו שוכנת המרפאה הוא אפור וישן ונמצא באזור שכמעט ואין בו חנייה, נאלצתי להיפרד בצער מעשרים שקלים בחניון וגם ככה כמעט ואיחרתי. לקחת את זיו איתי זו משימה לא פשוטה, אסור לעזוב לו את היד כי לרגע אי אפשר לדעת לאן הוא ירוץ פתאום, מצד שני אסור למשוך חזק מדי, כבר נתקלתי בתגובות זועמות מכל מיני אימהות דאגניות כשגררתי אותו צורח ובוכה ברחוב. כשישבנו בחדר ההמתנה הוא דווקא התנהג יפה, מתורגל היטב הבאתי איתי טושים צבעוניים וביקשתי נייר לבן מהמזכירה וכך יכולתי למלא את השאלון הרפואי בלי שהוא יפריע. חוץ ממני ומזיו הייתה עוד אישה מבוגרת שישבה בחדר והסתכלה בחיוך על הילד הממושקף בעל גומות החן והשיער השחור שישב ושרבט קווים על הדף, החיוך שלה הפך לעווית קפואה כשזיו שמיצה את עניין הציור התחיל להכות עם הטוש בדף שוב ושוב הרבה אחרי שהקצה של הטוש התעקם והפך לחסר תועלת. אני לא התערבתי כמובן, עדיף שזיו יהיה עסוק מאשר שיתחיל להסתובב בחדר ולגעת בדברים, בסופו של דבר נפתחה הדלת ואיש עם חלוק לבן עמד בפתח, בזווית העין ראיתי את הבעת התדהמה על פניה של האישה כשזיו זינק אל הפתח והייתי צריך לתפוס אותו לפני שיתנגש באיש עם החלוק. מסתבר שהאיש היה דוקטור שאטנר, מנהל המרפאה ויחד הלכנו למשרד כשזיו מתפתל בזרועותיי ומנסה להיחלץ.

במשרד, דוקטור שאנטר מנסה להסביר לי דברים על הפרוצדורה של הניתוח אבל זה חסר טעם. אני לא באמת יכול להקשיב לו כשאני צריך לתפוס את זיו בכל רגע ולמנוע ממנו לפתוח מגירות ולגעת בציוד המשרדי שעל שולחן הרופא. בסוף הוא פשוט נותן לי לחתום על כמה טפסים ואני חותם בלי להסתכל. מסתבר שלא דוקטור שאטנר ינתח את זיו אלא רופא אחר בשם דוקטור בורג, "שוודי?" , אני שואל ודוקטור שאטנר מחייך ולא עונה ואז אנחנו הולכים לחדר אחר שבו יש מיטה וציוד רפואי וזיו שעד עכשיו התנפל על כל חפץ ורהיט שראה מגלה פתאום חוסר רצון בולט להיכנס לחדר ונצמד לרגל שלי. "הוא עבר בדיקת דם בקופת חולים לא מזמן." אני מסביר לאחות מבוגרת ואימהית שמנסה לשכנע את זיו לעלות למיטת הטיפולים הלבנה. דוקטור בורג נכנס, הוא איש לבן שיער, בעל משקפיים עבות ורזה מאד. הוא והאחות מראים לי איך לשבת על המיטה ולהחזיק את זיו כך שהאחות תצליח לדחוף מזרק עם חומר אדום לישבנו של זיו, כמה שניות וזיו הופך לרפוי ומנומנם בזרועותיי, עד לפני רגע כשהוא השתולל רציתי לנער אותו בכוח כדי שיפסיק ועכשיו אני מרגיש דחף לחבק אותו ולהגן עליו, אני נושם עמוק ומניח אותו, קטן וחסר ישע על המיטה ומחפש בעיני את דוקטור שאטנר כדי לשאול אותו כמה שאלות אבל הוא כבר לא בחדר, מה התפקיד שלו כאן? להחתים הורים על טפסים? "ראית בכלל מי ניתח את זיו?" אני מדמיין את נעמה שואלת בזעם, "דיברת אתו בכלל?"  בלית ברירה אני שואל את דוקטור בורג מה עושה החומר שזיו קיבל.  מסתבר שדוקטור בורג דובר אנגלית בלבד, זה הגיוני כי הרי אמרו לי שמדובר ברופאים מארצות הברית  אבל אני קשה להבין את המונחים המקצועיים שבהם הוא משתמש. ממה שאני מצליח להבין החומר שזיו קיבל הוא ה'טשטוש' ואת ההרדמה עצמה הוא יקבל בחדר הניתוחים, האחות מתערבת ומסבירה שהחדר הזה הוא רק חדר ההכנה לניתוח. דוקטור בורג שכנראה מרגיש שאני לא רגוע מסביר לי שהניתוח בטוח לחלוטין ומפרט כמה סטטיסטיקות שלפיהן הנסיעה שלי באוטו עד המרפאה הייתה יותר מסוכנת מכל מה שיכול לקרות לזיו עכשיו. אני לא נרגע, המשקפיים העבות של דוקטור בורג גורמות למבט שלו להיראות זגוגי, לא המבט שאתה רוצה שיהיה  לרופא שהולך לנתח את הבן שלך ואני לא יכול להגיד אם הוא מסתכל עלי או מעבר לכתף שלי, מתחשק לי לבטל הכול ולחזור עם זיו הביתה אבל אני אומר לעצמי לא להיות טיפש, אין לי כסף לזוג משקפיים חדש כל חודש ורופא הוא רופא, תפקידו לדעת לנתח ולא להשרות אווירה נינוחה על אבא היסטרי.

"זהו ניתוח לייזר נכון?" אני שואל, "לייזר פולסים," , מתקן אותי דוקטור בורג, " באמריקה קוראים לזה 'פייזר'."

'יופי' , אני חושב לעצמי, 'ואיך אני אמור לדעת מה ההבדל בין לייזר פולסים ללייזר רגיל?'

"הרבה יותר בטוח. "מוסיף דוקטור בורג כאילו הוא קורא את מחשבותיי ומתחיל להזיז את משקלו מרגל לרגל ואני מבין שהוא חושב שאני נודניק.

"איך זה שלך יש משקפיים?" אני שואל אותו באנגלית המגומגמת שלי והוא מטה את ראשו בהצגה לא משכנעת של התקפת צחוק, "הרי אין מי שינתח אותי, נכון?"

בסופו של דבר מגלגלים את מיטת הטיפולים ועליה זיו שנע בחוסר שקט אל מחוץ לחדר, אני בולע רוק ומכריח את עצמי לצאת מהחדר, בחדר ההמתנה אין עכשיו אף אחד ועל אחד השולחנות מונח אוצר של ממש: גיליון של 'לאישה' ועוד מהחודש הזה. אני ממהר לחטוף אותו ומתחיל לקרוא. אחרי שתי כתבות על יחסים, כתבת תיירות על טוסקנה שבאיטליה וטור של רווקה תל אביבית שהשכן החתיך שלה התגלה כהומו למרבה האכזבה, המזכירה קוראת בשמי. עכשיו כבר מתחיל להיות מאוחר ויש עוד אנשים איתי בחדר ההמתנה, על העיתון משתלטת אישה מבוגרת שהבן שלה, תיכוניסט עם זיפים ראשונים של זקן הסביר לה קודם שבחורות לא מסתכלות על משקפופרים. הניתוח הסתיים בהצלחה ואני יכול לקחת את זיו כבר עכשיו. אני מגיע לחדר של דוקטור שאטנר וזיו כבר שם, כשהאחות האימהית אוחזת מחייכת בידו, הוא שקט מאד ואני מתאר לעצמי שהוא מפוחד, בדרך כלל הוא לא מקבל בקלות את הסמכות של אנשים זרים, בעצם גם לא את הסמכות שלי ושל נעמה, כנראה שהתרופות עדיין משפיעות עליו. דוקטור שאטנר נכנס ומרגיע אותי שלא היו שום סיבוכים והניתוח עבר בהצלחה מלאה, לא צריך לבוא לביקורת אלא אם מופיעה אדמומיות בעין וזה לא אמור לקרות כמובן. יש גם בונוס, הטשטוש יגרום לזה שזיו לא באמת יזכור מה קרה לו היום, זה נועד כדי למנוע טראומה מילדים קטנים אבל אותי זה ישמש כדי להחליט מתי אני מגלה לנעמה את האמת אם בכלל. בנוסף דוקטור שאטנר מסביר לי שהפרעות ראייה גורמות לאי שקט אצל ילדים ולכן צפוי גם שיפור בהתנהגות של זיו. כמובן שאני לא מאמין שיכול להיות שיפור עד כדי כך גדול כמו שאני רואה עכשיו, ברור שזיו עדיין נמצא תחת השפעת חומרי הרדמה, גם בדרך הביתה אני מצליח לשמוע גלי צה"ל בלי שזיו יבכה ויכריח אותי להשמיע את הדיסק של שירי פסח שמתנגן אצלי באוטו  שוב ושוב עוד מפסח שעבר. אז ככה חיים הורים שיש להם ילדים רגילים? הם מקשיבים למה שהם רוצים ברדיו בלי לחשוב פעמיים והילדים שלהם יושבים בשקט מאחור ולא מפריעים?

"אני  רוצה לדעת מי זה הרופא שבדק את זיו אתמול." קולה של נעמה קודח לי באוזן בדיוק כשאני מנסה לשתות את הקפה הראשון של הבוקר ואני כמעט שופך את הכוס. עוד לא שש וחצי ובקרוב צריך להעיר את זיו, נעמה כבר התקלחה ואני עדיין לא, אני יושב ליד השולחן במטבח ומנסה להתעורר. היום נעמה יוצאת מוקדם, היא מלמדת שעת אפס בתיכון יומיים בשבוע, עוד מעט היא תצא ולי יש הרבה דברים להספיק הבוקר, חשבתי שכל זה ידחה את החקירה והדרישה למועד אחר אבל היא לא מרפה, "זה לא נראה לי הגיוני שזיו פתאום לא צריך משקפיים, מה קרה? הראייה שלו תיקנה את עצמה?"

"לא יודע," אני ממלמל לתוך הכוס, "משהו עם ההתפתחות של העין בגילאים האלו, הרופא אמר שצריך לחכות ולראות איך הוא יסתדר.." אני מחווה בידי בתנועה סתמית, נעמה עומדת לידי ומביטה בי מלמעלה, אפשר לחשוב שאני אחד התלמידים שלה ששכח לעשות שיעורים.

"איך קוראים לרופא הזה?"

"שטאובר" , אני ממציא, "דוקטור שטאובר."

"טוב", היא אומרת, "אני מקווה שלא ניסית סתם לחסוך כסף על חשבון הבריאות של זיו."

"נכון" , אני עובר למתקפה, "הרי אסור לחסוך על הבריאות של זיו או על פן במספרה."

"אל תשנה את הנושא." עכשיו היא עומדת ממש קרוב אלי, היו ימים שבהם היא הייתה מתקרבת אלי ככה מסיבות אחרות, הייתי מושיט יד לכיוון המותניים שלה בלי להסתכל ומושיב אותה על הברכיים שלי, מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה? פתאום מתחשק לי לקום ולספר לה הכול בפרצוף, מה כבר היא יכולה לעשות? "את רואה?" , אני אגיד לה, "אם היית נותנת לי סקס כמו שצריך היה לך איך להעניש אותי, אבל אם במילא כבר שכחתי איך זה.." במקום זה אני אומר : "הנושא הוא מה שאת מחליטה נכון?", אני מרים את עיני, "זה שאת זורקת כספים במרפאה.. במספרה.." אני ממהר לתקן את עצמי.

"מפריע לך שאני חיה קצת?", שוב הלחיים שלה מתרוממות ואני מביט בקמטים שסביב זוויות העיניים שלה, לפי איך שהיא מסתכלת עלי אפשר לחשוב שאני ג'וק שהיא מצאה זוחל על רצפת המטבח. אחרי רגע של שתיקה היא יוצאת וטורקת את הדלת אחריה, משאירה אותי להעיר את זיו ולדאוג שהוא יגיע לגן בזמן.

אם להשכיב את זיו לישון זה עניין מתיש הרי שלהעיר אותו זה סיפור פשוט יחסית. אני מרים אותו ולוקח אותו בזרועותיי למקלחת ומכניס אותו פנימה תוך כדי שאני מושך מעליו את הבגדים בכמה תנועות חסרות סבלנות. בגלל זה גם בימים שבהם נעמה לא צריכה ללכת מוקדם זה נשאר התפקיד שלי להעיר את זיו, לה יש כאבי גב למסכנה ומשקל של ילד רזה בן 4 זה יותר מדי בשבילה. אחרי המקלחת, כשהוא ער לגמרי וכועס מאד אני לוקח אותו עטוף במגבת כמו חבילה מתפתלת ומשליך אותו על המיטה שלו, נעמה תמיד נוזפת בי על זה שאני מתייחס אליו כמו חפץ אבל משום מה השיטות העדינות והמתחשבות שלה לא ממש עוזרות, במיוחד לא בבוקר כשממהרים. בכל אופן הוא נאבק איתי בזמן שאני מלביש אותו אבל נרגע לאט לאט וכשאני מגיע לסנדלים הוא כבר לא עושה לי בעיות. כנראה שההטפות של נעמה משפיעות בכל זאת כי אני נזכר להגיד משהו כשאני מסיים, "עכשיו זיו החמוד לבוש ומוכן לגן." אני מכריז בחיוך רחב. אני נזכר בילדות שלי בקיבוץ, כשהייתי בגיל של זיו גרתי בבית הילדים, את ההורים ראינו רק אח הצהריים ולא רק שהתלבשנו לגמרי לבד גם היינו צריכים לסדר בעצמנו את המיטות.

מה עכשיו? הוא כבר היה רגוע ופתאום הוא נשכב על המיטה שלו, בוכה בהיסטריה, בועט ברגליו הקטנות וקובר את ראשו מתחת לשמיכה, כנראה בגלל שהזכרתי לו שהוא הולך עכשיו לגן, לא שזה מעניין אותי, נעמה לא נמצאת כאן וזה הבוקר שלי שמתבזבז פה. במין ספק חיבוק ספק סחיבת פצוע אני לוקח אותו בזרועותיי כשהתיק שלו מושחל על זרוע אחת והפאוץ' שלי תפוס ביד השנייה. בקושי אני מצליח להוציא אותו מהבית ומכיוון שאתמול חניתי בחזית הבניין אז לא פחות משלושה אנשים עוצרים ומסתכלים עלינו כשאני יוצא מהבניין, נושא איתי את זיו הצורח. באוטו אני חוגר אותו בכיסא הבטיחות ולהפתעתי הוא נרגע קצת ואומר "אתה רוצה שלא יקרה לי כלום."

"נכון מאד זיו חמודי!" , אני מגייס את כל ההתלהבות שאני יכול וגם עושה שוב את תרגולת הירידה לגובה העיניים, זיו אמנם לא בוכה עכשיו אבל מביט בי בראש מוטה וסוגר את פיו, עיניו מצומצמות ואני נזכר בדרך שבה נעמה הביטה בי הבוקר לפני שיצאה בטריקת דלת מהדירה. טוב אני ממהר ואין לי זמן אז אני מלטף אותו על הראש וממהר להיכנס למכונית.

הגן המיוחד של זיו נמצא במין תשלובת של גני ילדים, שני גנים רגילים: גן 'סנונית' וגן 'רקפת' שבהם הילדים נמצאים עד הצהריים וגן 'פרפר' של החינוך המיוחד שבו נמצא זיו יחד עם עוד ילדים 'בעלי קשיי התפתחות' עד השעה ארבע וחצי. יש חצר אחת גדולה משותפת ועוד שלוש חצרות קטנות ,מאחורי לכל גן בנפרד. לפעמים עושים להם 'שילוב' מביאים את ילדי הגן של זיו לשעה לאחד הגנים הרגילים כאילו אם הם יהיו בחברת ילדים רגילים הנורמאליות תידבק אליהם. לפחות זיו הוא לא הילד היחיד שעושה בעיות, הנה ילדה קטנה ולא מהגן של זיו בוכה בזעם, אימא ג'ינג'ית נמרצת גוררת אותה בכוח אל השער. הלוואי שנעמה הייתה יודעת לשים גבולות לזיו בנחרצות כזאת, מספיק שהוא יבכה קצת ומיד היא מוותרת לו, משאירה אותי בתפקיד האיש הרע שצריך להגיד 'לא'. זיו דווקא הולך איתי בשקט, ההשתוללות של הבוקר נרגעה באותה מהירות שבה פרצה אבל אני לא עוזב לו את היד, הכביש קרוב מאד ואני לא רוצה לקחת סיכון. יעקב השומר פותח את השער לאימא הג'ינג'ית שגוררת את הילדה לגן 'סנונית' בסנטר מובלט קדימה, מתעלמת לגמרי מצווחותיה. בעצם לא רק הסנטר, גם הישבן שלה בולט, אני חושב על נעמה שאחוריה נראים שטוחים וחסרי צורה במכנסיים שלה, שנינו השמנו מאד מאז החתונה, לי יש קרחת די מכובדת ונעמה הוסיפה לא מעט קמטים ואני  חשבתי שכאשר משמינים לא אמורים להיות קמטים.. קול בכי רם קוטע את המחשבות שלי כשמשקלו של זיו מושך אותי לרצפה, שוב התקף זעם והפעם עשרה מטרים מיעקב שמסתכל. אני מרים את זיו ומחבק אותו כדי שיירגע, מרגיש נבוך בגלל יעקב.

"אתה שונא את אימאאא" , מייבב זיו בקול. אין סיכוי שיעקב לא שמע ואני מאלץ את עצמי לחייך חיוך מבטל ולהגיד "מאיפה השטויות האלו זיו?" זיו לא עונה, רק בוכה יותר חזק ואני רואה את מבטו המבין של יעקב, דתי מבוגר עם שפם מאפיר ומאלץ את עצמי לחייך אליו, "השטויות שהם מכניסים לעצמם לראש.." אני מכריז ונכנס דרך השער, המבט המבין הזה ילווה אותי מעכשיו ועד סוף השנה או שיקרה נס ויפטרו את יעקב. חוץ מזה אין יותר גרוע מלהיכנס אחרון לגן עם זיו הבוכה, כל העיניים יסתכלו עליי וסימה הגננת תשאל אותי עם היו בעיות בבית ובאמת שאני כבר מאחר לעבודה היום.

"איך אמרת שקוראים לרופא בקופת החולים?"

"אמרתי לך הרי.." אני מנסה להרוויח זמן, "נו, דוקטור.."

אנחנו יושבים בסלון ומשגיחים על זיו שכרגע רואה טלוויזיה, בינתיים הוא לא קופץ על הספות אלא יושב ושר עם המנחה הבלונדינית את שיר השקדייה. במקום ליהנות מההפוגה הבלתי צפויה נעמה בוחרת את הזמן הזה להציק לי ואני נושם עמוק ומחליט לספר לה הכל.

"אין שום דוקטור שטאובר בסניף של קופת חולים!" היא צווחת ואני מתכווץ במקומי.

"שטיינר." אני ממלמל, "אמרתי שטאובר? אז לא, התכוונתי לשטיינר." אני יכול להיות תקיף עם נעמה לפעמים אבל לא כשהיא מצב רוח כזה.

"מה באמת?" , נעמה לא מרפה, "כי זיו דווקא אמר לי שקוראים לו שאטנר."

"שאטנר נכון." אני מתקן בהקלה, "נו זה אותו דבר." אני קם ומתחיל ללכת אחרי זיו שבחר בזמן הזה לקום לשירותים. הגמילה מהחיתולים כבר אחרינו תודה לאל אבל גם בחדר האמבטיה אסור להשאיר אותו לבד. מסתבר שזיו זוכר יותר ממה שהוא אמור לזכור, אולי פשוט אספר לה הכול וזהו לפני שהוא יספר?

"אבל משום מה הוא לא מוכן להגיד לי מה היה שם בקופת החולים." הקרצייה הולכת אחרי, "מסתבר שבכלל הלכתם לאיזה סניף שזיו לא מכיר, הוא אפילו לא יודע להגיד לי באיזו עיר הסניף הזה נמצא."

"בראשון", אני אומר את האמת," התורים פה בעיר היו לעוד שבוע אז קבעתי לו הכי מוקדם שיכולתי וזה היה בראשון לציון."

"אז עכשיו תגיד לי.." שוב קולה של נעמה עולה אבל היא משתתקת כשזיו, במקום לשבת על האסלה, מזנק לתוך האמבטיה פתאום ומושך איתו את הווילון, המוט שמחזיק את ווילון האמבטיה נופל לי על הראש וזה כואב אבל קודם כל אני מוציא אותו מהאמבטיה ומסתכל עליו כדי לראות שלא קרה לו כלום. "אל תכאיב לו." נעמה צועקת ואני מחניק את הדחף להוריד סטירה לפרה המטומטמת.

"די " זיו עוצם את עיניו בכוח וצועק עכשיו, "די! די!" אני מוסר אותו לנעמה שמחבקת אותו כשעיניה עצומות בכוח כאילו חילצה אותו במו ידיה מבניין בוער , אני מרטיב את הראש בכיור ומחפש סימני דם על הקרחת. בדיוק אז הטלפון מצלצל ואני צריך ללכת ולענות כשהראש עדיין מציק לי בזמן שנעמה נושאת את זיו לחדר שלו ולוחשת לו דברי הרגעה, מעניין איך הגב לא כואב לה.

"הלו זה ניר?"

"כן סימה," אני מזהה מיד את קולה של הגננת של זיו.

"תראה ניר, אני יודעת שמה שקורה בינך ובין נעמה הוא לא ענייני אבל אני חייבת להגיד לך שזה משפיע לרעה על זיו."

"נו באמת,", אני מנסה להרגיע, "אם את מתכוונת לשטויות שהוא אמר בבוקר אז באמת שאין לי מושג.."

"וגם אחרי הצהריים כשנעמה באה לקחת אותו."

"אני לא מבין."

אני שומע אותה נאנחת ,"אני כבר לא הייתי בגן בשעה הזאת אבל טובה, הגננת של הצהריים אמרה לי שהוא אמר לנעמה ליד כולם שאתם שונאים אחד את השני."

"בסך הכול היה לנו וויכוח, את יודעת איך זה ילדים.."

"כן, אבל הוא גם אמר שאתם רוצים שהוא ימות."

"מה??"

"בגלל זה אני מתקשרת, אתה צריך להבין שילדים לא מבינים אירוניה, אם אמרת לו אפילו בצחוק.."

"בחיים לא אמרתי לו דבר כזה.", הקול שלי הופך להיות רשמי ותקיף, "ואני בטוח שגם נעמה לא." אני מזדרז להוסיף, בכל זאת נעמה אוהבת את זיו יותר מכל דבר בעולם ותמסור בעבורו את חייה. "יכול להיות שטובה פשוט לא שמעה נכון?"

"תראה ניר, יש דברים שאני חייבת לדווח עליהם, איום במוות על ילד קטן זה בהחלט לא משהו שאני יכולה להתעלם ממנו, יכול להיות שדיברתם ביניכם וחשבתם שהוא ישן.."

אני נאנח, סימה כנראה לא מבינה שאני ונעמה לא ממש מדברים בינינו. פעם היינו מדברים הרבה, שיחות ארוכות לתוך הלילה על הספה בסלון ואז נרדמים מחובקים ביחד עד הבוקר. היו זמנים כאלו, אבל מאז שזיו נולד כל זה הפך לזיכרון רחוק. בהתחלה חשבנו שהוא סתם תינוק קשה שבוכה הרבה ולא ישן כמעט וכשהוא יגדל הדברים יחזרו לקדמותם ביחסים שלנו. אם הייתי יודע שזה מה שיקרה.. אני מגרש את המחשבה ממוחי ועונה לסימה בנחרצות שזיו לא נמצא סתם בגן 'פרפר', הוא ילד בעייתי ובלי לשאול את נעמה אני משוכנע שהוא המציא את הכול, סימה לא משתכנעת ורוצה לדבר גם עם נעמה.

נעמה יושבת על המיטה של זיו ומקריאה לו שוב את הסיפור על החתול, זיו לא עושה בעיות אבל גם לא נראה שהוא מקשיב, הוא מביט ישר קדימה, מבטו נעוץ באיזו נקודה על דלת הארון ופיו קו ישר ודק. אני אומר לנעמה שסימה רוצה אותה והיא מוסרת לי את הספר ואז קמה ויוצאת. זיו מביט אחריה ומושך באפו. אני מתיישב במקומה ומחכה שהיא תתרחק לפני שאני אומר "זיו חמודי, מה בדיוק אמרת לאימא היום בגן?" הוא לא עונה כמובן אבל פיו נסגר עוד יותר חזק כאילו הוא נעלב ממשהו.

"תראה זיו," אני מנסה שוב, "זה נכון שאבא ואימא רבים לפעמים, אבל הנה גם אתה וגם אביתר רבתם לפני שבוע בגן ויום אחרי זה  שוב הייתם חברים טובים." אני מעלה את החיוך הקבוע על פני ומקרב את ראשי אליו, "אתה רואה?"

"לא, " מגיע קולה של נעמה מהסלון, "כשבאתי לקחת אותו מהגן..כן.. מה? לא אז הוא אמר.. אבל לא, הוא לא אמר שאנחנו רוצים שהוא ימות אלא שאבא מצטער שהוא נולד, זה לא אותו דבר."

איזו טיפשה מתחסדת!  אני יכול להרגיש ממש איך הפנים שלי מאדימות  אבל אז זיו פורץ שוב בבכי, לא בכי רם אלא בכי חלש ומיוסר.

"מה עכשיו זיו?" אני מלטף את ראשו אבל האמת היא שאני לא יכול להפסיק לחשוב על כפיות הטובה של נעמה, אני הגנתי עליה באוזני סימה, לא?

"אל תהרוג את אימא, בבקשה אבא, אל תהרוג את אימא."

"אוי באמת זיו." הקול שלי קצת יותר חזק ממה שהתכוונתי וזיו נמלט ממני אל פינת המיטה. מחשבה חדשה צצה בראשי. "תגיד זיו, מי אמר לך שאני מצטער שנולדת?"

זיו מכורבל בפינת המיטה הוא נועץ מבט בסדין ומסרב להרים את ראשו, נעמה נכנסת לחדר ורואה את הדמעות זולגות על לחייו ומיד מתיישבת ביני ובינו על המיטה. "מה כבר עשית לו עכשיו?"

"בדיוק מה שרציתי לשאול אותך.", אני אוחז בסנטרי ומביט בה באלכסון, "מי בדיוק הכניס לזיו את הרעיונות האלו לראש? מי זה יכול להיות לדעתך?" אני לא צריך להתאמץ כדי להכניס ציניות לקול שלי. שוב יש קרב מבטים בינינו ונעמה קופצת את שפתיה ומכריזה "אתה יכול ללכת, אני כבר אקלח אותו היום."

"איזה יופי, עברו לך כאבי הגב פתאום?"

"לא צריך לסחוב ילד ולשים אותו באמבטיה כמו חפץ!" , היא מרעימה עלי בקולה, "אפשר לשכנע אותו ללכת לבד עם מדברים אתו יפה, הגיע הזמן שתשנה כבר את הגישה שלך אליו!"

"בהצלחה עם הגישה." , אני קם בזריזות והולך לסלון, אולי באמת אזכה לראות שוב תכנית טלוויזיה מההתחלה למרות שברור לי שזה לא יקרה, נעמה תקרא לי בשלב כלשהו, הרי לא ייתכן שאני אהנה בלי לשלם על זה איכשהו. קשה להתרכז בחדשות כשאני מקשיב לנעמה שמנסה לשכנע את זיו להיכנס לאמבטיה בהפצרות ותחנונים שמעלים חיוך קלוש על שפתי, מהר מאד היא קוראת לי, "ניר. שכחת לסדר את הווילון."

אני קם ברטינה, ברור שלהחזיר את המוט של הווילון למקום זו העבודה שלי, בכמה תנועות אלימות אני ממקם את המוט חזרה בין שני קירות האמבטיה כשאני נאבק בווילון הניילון המעצבן שנופל עלי כל הזמן ואז, מכיוון שאני כבר באמבטיה, ברור שאני ארים את זיו  ואניח אותו בפנים. הוא עדיין לבוש אבל אני לא מתכוון לחכות עד שנעמה תשכנע אותו להוריד בגדים. אני יוצא מהאמבטיה בסערה ומספיק בדיוק להתיישב על הספה בסלון כשהקול שלה דוקר אותי כמו סיכה מלובנת ואני קם באגרופים קמוצים כשאני מבליע קריאת זעם. הסתומה שכחה את המגבת בחדר ואת זיו אסור להשאיר לבד באמבטיה אז כמובן שהיא קוראת לי.

כשהאגרוף שלי קפוץ חזק על המגבת אני פותח את דלת האמבטיה בחבטה, נעמה יושבת עם הגב אלי על השרפרף הכחול ומקלחת את זיו, היא מושיטה יד לאחור בלי להסתכל ואני משליך עליה את המגבת ומתכוון לצאת, אבל זיו שמביט בי מתחיל שוב עם הבכי המעצבן שלו מתחת לסילון המים. "מה קרה חמודי?" נעמה סוגרת את הברז ועוטפת את זיו במגבת ועכשיו היות ואני כבר פה אז שוב אני מרים את זיו ולוקח אותו למיטה שלו עטוף במגבת כשנעמה, כולה דאגנות וחשש הולכת אחרי ואורבת לכל תנועה לא זהירה שלי. אני משאיר לה להלביש את זיו וחוזר לחדשות, לא עוברות עשר דקות  ונעמה מופיעה בסלון, ידיה על מותניה וגבותיה מכווצות,  "אתה אמרת לזיו שאתה רוצה להרוג אותי?"

"לא." אני מביט בעקשנות במסך הטלוויזיה, "אבל אם תפריעי לי לראות.."

"אני לא צוחקת עכשיו.", היא נעמדת בפעם הראשונה ביני ובין המסך ואני מרים אליה מבט, נדמה לי שאני מבחין בפס מוזהב של שרשרת על צווארה של נעמה וזה מוזר, נעמה לא לובשת תכשיטים אלא אם מדובר באירוע מיוחד כמו חתונה של קרובים. פעם, בתקופה שבה חיזרתי אחריה, קניתי לה שרשרת אבל אני זוכר שהיא הייתה שרשרת מכסף.

"לא, לא אמרתי לו דבר כזה וגם לא שאני מצטער שהוא נולד, אין לי מושג מאיפה הוא הביא את זה." אני נועץ עכשיו את עיני במפשעה של נעמה שמסתירה לי את המסך ומחכה שהיא תזוז כבר. "ובינתיים הוא לבד בחדר ועדיין לא ישן, מה תעשי אם הוא יחליט לטפס על החלון?"

"תשגיח עליו אתה קצת.", היא פונה בהחלטיות ומרימה את תיק היד שלה מהכיסא שליד שולחן האוכל, כשהיא מוציאה את המפתחות מהתיק אני מתחיל להבין שהיא באמת מתכוונת לצאת ולהשאיר אותי לבד עם זיו, אף פעם היא לא עשתה את זה, הרי אני הרשע שצריך להגן על זיו מפניו.

"את הולכת לקנות עוד שרשרת?" אני קם אחריה ורואה איך היא קופאת כשידה על ידית הדלת, "אולי את צריכה 'לחיות' קצת ולהשאיר לניר הפראייר להסתדר עם האוברדראפט?"

נעמה לא מסתובבת, היא פותחת את הדלת ועם הגב אלי אומרת, "אל תדאג ניר, השרשרת הזאת לא עלתה לך כלום." ואז יוצאת בטריקה, אני שומע אותה נועלת את הדלת וכרגיל לוקח לי זמן לזכור איפה הפאוץ' שלי עם צרור המפתחות, עד שאני מוצא אותו כבר מאוחר מדי בשביל לרוץ אחריה ולשאול למה היא התכוונה, חוץ מזה זיו כבר הרבה יותר מדי זמן לבדו בחדר וצריך לראות מה איתו.  כשאני נכנס לחדר זיו שוכב על המיטה בפיג'מה המנוקדת שלו, רואים שהוא בכה קודם אבל עכשיו הוא עושה משהו מדאיג עוד יותר- הוא מנסה לישון, בדרך כלל להרדים את זיו זה מאבק ארוך ואסור להשאיר אותו לבד יותר מדי זמן, בגלל זה, בגלל זה אין בחדר של זיו לא שולחן ולא כיסא ולא שום דבר שהוא יוכל לטפס עליו והמיטה שלו רחוקה ככל האפשר מהחלון.

אבל עכשיו הוא שוכב בשקט, ראשו על הכרית והוא לא מוחה כשאני מכבה את האור, תקווה חדשה צצה בי פתאום, יכול להיות שיהיה  לי ערב שלם לעצמי, בלעדיו ובלי נעמה המעצבנת שהלכה – השד יודע לאן – אם רק זיו יירדם עכשיו. אחרי עשר דקות שלמות של ישיבה לידו על המיטה אני כבר מבין שזה לא יקרה, באור הקלוש שמגיע דרך הדלת הפתוחה למחצה אפשר לראות שהעיניים שלו פקוחות לגמרי, כמעט ולא ממצמצות, אולי אני אשיר לו שיר ערש? כשניסיתי פעם להרדים אותו ככה הוא קם והתחיל לשיר איתי ביחד אז לא חזרתי על הניסיון שוב.

אני מתחיל לשיר בקול חרישי ומרגיע ככל שאני יכול את השיר מתוכנית הילדים שהוא ראה היום בערב אבל הוא מושך כתפיים וקובר את ראשו בכרית במיאוס ואני מפסיק.

"השערורייה התורנית מגיעה אלינו היום מקופת החולים .." אני שומע את הטלוויזיה מהסלון ומזדקף, ללכת לסלון אי אפשר עד שזיו יירדם, הקול בטלוויזיה נמוך מאד – בעצמי דאגתי לזה כדי לא להפריע לנעמה להרדים אותו קודם – ועכשיו קשה לי לשמוע. "טיפול עיניים חדשני להורדת משקפיים.." ממשיך הקריין ,אגרוף של קרח מכה בחזה שלי ואני מתאמץ לבלוע רוק.

"אתה פוחד שאימא תכעס." זיו אפילו לא מרים את הראש מהכרית ואני מביט בו ומנסה למצוא איזו תשובה מתאימה.

"אם אימא תכעס מאד היא תעזוב אותך." הוא ממשי בקול מונוטוני ואני מלטף את ראשו ושואל את עצמי את מי אני מנסה להרגיע בעצם.

"תראה זיו, " , הכחשה גורפת לא תעזור כאן, צריך למצוא ניסוח מתאים, "ברור שאם אני ואימא נריב כל הזמן אז אין טעם שנהיה ביחד, החכמה היא להתגבר על הבעיות.." אני שוקל להזכיר שוב את הריב שלו עם אביתר  אבל לא נראה לי שזה יעזור.

"בגלל זה היא הלכה לשם עכשיו." זיו כמעט לוחש.

"לאן?"

זיו לא עונה, הוא רק שוכב על המיטה ואני מקווה שהוא עומד להירדם, אז אני מחליט להפסיק להציק לו, ממילא אני יותר מתעניין בקולות שעולים מהסלון. חברת 'אנטרפרייז' האמריקאית התנערה מכל קשר עם שאטנר – לא שמעתי שקוראים לו 'דוקטור' ואני שואל את עצמי אם הוא באמת רופא כמו שחשבתי ולמה אני תמיד בין הטיפשים שאפשר לרמות אותם, אני גם שואל את עצמי איך נעמה יוצאת צודקת כל פעם מחדש. אחר כך עברו לדבר על האלבום החדש של זמר צעיר שהקריירה שלו בנסיקה מטאורית, אני חושב לעצמי שאם לי היה כישרון שירה גם אני הייתי יכול להיות עכשיו עשיר ומפורסם ונעמה הייתה רק יכולה לפנטז על חתונה איתי.

כנראה שנרדמתי קצת אחרי הכתבה על הזמר, השמש שהתחילה להאיר מבעד לחלון העירה אותי והתיישבתי במיטה של זיו עם גב נוקשה ותחושת לא נעימה באחורי הראש במקום שבו הוא היה שעון על הקיר. הרגליים שלי מרגישות כבדות כמו עופרת כשאני קם וסוגר את התריס של זיו במהירות לפני שהשמש תאיר אותו. אחר כך אני הולך לראות עם נעמה בבית, כן, היא בחדר השינה. כנראה הגיעה אחרי שנרדמתי ולא חשבה להעיר אותי, מילא, היא לא הורידה את התריס וזה ממש לא בסדר.

אני ניגש למטבח ומדליק את הקומקום החשמלי, אחר כך אני הולך לאמבטיה ושוטף פנים בכיור כדי להתעורר. למה בעצם לא שטפתי פנים בכיור של המטבח? הרי נעמה ישנה עכשיו, אבל היא כבר אילפה אותי כל כך טוב שאני נזהר לא לשטוף פנים במטבח גם כשהיא לא רואה. אני חוזר אל הקומקום ומכין לעצמי כוס קפה, לפי השעון בצג של המיקרוגל השעה עכשיו בערך חמש ורבע ואני ניגש למגירה בסלון ומוציא את זוג המשקפיים עם העדשות הלא מתאימות והולך איתם לחדר של זיו.

"זיו, קום חמודי."

הוא קם, אמנם עיניו עצומות למחצה כפי שצפוי ממי שקם משינה אבל המבט שלו ממוקד בפני כאילו הוא מכוון אלי רובה.

"זיו, אני רוצה שתרכיב את המשקפיים האלו."

הוא לוקח את המשקפיים, מביט בהם רגע ואז נושא את מבטו שוב אלי.

"אבל אני יפול." , הוא אומר.

"אתה במילא נופל כל הזמן, זה רק לכמה ימים, אחר כך אני אקנה לך אחרים."

"אבל למה" שואל זיו.
"חמודי, נכון שאתה פוחד עכשיו?"
זיו מהנהן בשתיקה.
"אז אם תרכיב את המשקפיים האלו לא תצטרך לפחד יותר".
"גם אתה מרכיב משקפיים כדי לא לפחד?"
"כן זיו", אני מחבק אותו, "בדיוק בגלל זה אבא מרכיב משקפיים"
צפיות: 272

© כל הזכויות על היצירה בעמוד זה שייכות לעדו

יצירה אקראית

כובע צמר \ גיא שמש
תמרורים בצידי הדרך, אני הולך ביניהם, אני טועה. אני חוצה כבישים סואנים, אני נדרס. לוקחים אותי לבית-חולים לניתוח דחוף, ניתוח לב פתוח. אני משפריץ דם בכל העיר, כולי מזרקה. כולי מסננת. אין לי כוח יותר להשתין במכנסיים. אבל טוב לי, טוב לי כ"כ. אני גומר את החודש עם רעב גדול והולך לאכול כמה פיתות ולאפות. הם לא יגמרו לאפות עד רדת הליל, ימשיכו עד עלות השחר, ועוד.
המשך
יצירה אחרת