Deprecated: preg_replace(): The /e modifier is deprecated, use preg_replace_callback instead in /home/prozaco/public_html/engine/modules/show.full.php on line 249 רקוויאם לחיים » Proza.co.il | הבית של היצירה בישראל | אומנות, פרסום יצירות, מאמרים

אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...

כתיבה » סיפורים קצרים » רקוויאם לחיים

 (קולות: 0)
מאת: אורגן קפוא | 19 בנובמבר | 3:39

ילד בן ארבע קשור לספת בד עם ציפוי פרחוני. החשיבה שלו אולי מצומצמת באופקיה, אבל היא עדיין מפותחת דיה כדי להזדעזע. אין לו דמעות כי הוא לא מרגיש כלל כאב. והוא לא צורח כמו שהוא לא דיבר מעולם.

המכנסיים שלו רטובות משתן.

הוא שוחה בתוך אמבטיה שנשפכה ממנו עצמו.

החולצה שלו נצבעה אדום והעור שלו חיוור. זה לרוב קורה שאחד בא על חשבון השני במצב של דימום יתר.

ידיו על ברכיו ועיניו מביטות באצבעותיו האדומות הזזות כמו ניגון על פסנתר.

הטלוויזיה על הרצפה מנופצת ורסיסיה פזורים לכל עבר.

שניים מכיסאות השולחן החדשים שאמו קנתה הוטחו ברצפה והמסגרת של אחד מהם נסדקה מעט.

הריהוט חדיש, לא מפואר במיוחד, אבל כזה שנעים מספיק כדי לארח מבקרים.

בסך הכול זוג צעיר לא יכול להרשות לעצמו יותר מדי, אלא אם כן מעורב איזה סבא עשיר או גבר שמצליח במיוחד במה שהוא עושה.

הדקות חולפות להן והילדון יפה התואר נותר לשבת, ישבנו קבור בתוך ספת אדם, כמו מיטת אשכבה לגופות.

אין אף צליל שיכול להסיח את דעתו מדקותיו האחרונות בעולם החיים.

רק מחוג ארוך ודק בתוך מעגל כחול ממסופר בשנים עשר ספרות שחג במעגלים.

הוא מביט בכיסאות ומשחזר את הדקות הקודמות, בהן הרגיש מבוהל כמו שלא הרגיש בחייו.

הוא רץ סביבן וחשב שיכול להסתתר תחת שולחן האוכל. אותו שולחן אליו נהג להסב בכל בוקר עם הוריו המאושרים לפני שאלו לקחו אותו לגן.

המבט של אמו עלה בדעתו. החיוך והעיניים המתמוגגות ממראהו התמים של בנה.

מגע ידו הרך של אביו שלטף לשיערו המסופר כפטרייה זהובה ונוצצת. אביו תמיד היה נעצר באזור הקרקפת, כשבין אצבעותיו קווצות שיער חלק ודליל.

הוא היה מסובב את ראשו של הנכס המדהים שיושב סביבו ומפנה את מבטו אליו.

אביו היה קפוא למראה הזהב הטהור שהיווה את כל עולמו.

תמונות ממוסגרות כחול קישטו את הסלון. ברובן נראו שלוש דמויות, כשאחת מהן בערך בגובה הברכיים של השתיים האחרות.

מעלות זיכרונות שהוא כבר מזמן שכח ואם הייתה באפשרותו להגיע לגיל בגרות, כנראה שהיה משחזר במוחו את האירועים מסיפורים של הוריו.

עכשיו לראשונה הוא שם לב כי הוא מוקף כחול. המסגרות, השעון, המטבח, המזנון עליו הונחה הטלוויזיה.

מוזר, הוא לא שם לב מעולם.

הוא לא כל כך הבין מה קורה לו, התחושה מרגליו נעלמה, ועכשיו, משרצה לקום ולחפש את הוריו הוא לא היה מסוגל לעשות זאת.

הוא הביט בחולצתו האדומה והרים אותה.

בטנו נראתה שונה פתאום, מעגלגלות מושלמת וחלקה, היא פתאום נראתה צבועה. מעניין אם אלה אותם צבעים בהם הוא מקשקש שרבוטים על דפים, חשב לעצמו.

חור גדול התמקם לו באמצע. הוא לא זכר שהוא היה קיים מעולם, כנראה זה קשור לרעש החזק שהאיש עם הבדים השמיע.

ראייתו היטשטשה ועייפות כבשה את ראשו שנהפך כבד ומעורפל.

כנראה שהגיע הזמן לשנת צהריים. עפעפיו נשפכו בכבדות על עיניו ונשימתו החלה להיחלש.

כמו שמעולם לא זכר את עצמו מתנשם בכבדות בדקות שלפני, הוא לא זכר את נשימתו כל כך חלשה.

חלפה לה דקה והילדון הקטן נפל בשינה עמוקה. שינה ממנה לא קם מעולם.

החדר נותר דומם ומחוגי השעון עמדו מלכת. נראה כי עם ליבו של הילד נעצר גם העולם כולו מסיבובו.

הדלת נפתחה וערבוב של קולות מלאי שמחה נשמע כמו גרוטסקה מחרישת אוזניים בחדר הזוועה.

הם התעכבו עוד רגע ליד הדלת וקולות שפתיים המתחככים זה בזה היה נשמע נעים בכל רגע, מלבד ברגע הזה.

הזוג הצעיר עשה עוד צעד וקולות הלבבות נעצרו לרגע כמו השקט שלפני השערה.

פעימות ראשונות ששבו לתפקד בבית החזה נשמעו כמו רעמים של סופה משתוללת.

השניים רצו בחרדה שקילפה את עורם מגופם אל הילד הקטן.

נענוע אחר נענוע. בכי ותחנונים. טלטול ראש. זעקה קורעת שמים. כל אלה לא עזרו להם.

שפופרת הטלפון הוטחה ברצפה ומספר דקות לאחר מכן קולות סירנה היוו את הרקוויאם לחיי הזוג הצעיר.

הגבר אחז באשתו בחולשה. כוחו נטש אותו וכנראה שט לו על לחיים חיוורות בתוך נחשולי דמעות.

החדר הוצף אנשים ומיטה מתגלגלת הובילה אותם במסלול המהיר אל אמבולנס.

אדם אחד, עם משקפיים מרובעות במודרניות מעצבנת, ושיער לבן המסורק בפיצוי על הקרחה, קבע את שעת החושך אל שני האומללים.

הם נותרו על המדשאה מביטים ברכב הלוקח את תמצית חייהם. צרחות ותפילות לא נענו ונראה כי אוזני שמיים נאטמו בפניהם והפגינו חוסר התחשבות.

הם לא ביקשו כלום יותר, לא רצו קידום, ולא משפחה מורחבת. לא רהיט ולא עוד טיול. רק אותו בחזרה, רק את הסיבה היחידה שלהם לחיות בחזרה.

גבר במדים חשב הוא יכול לפצות על האובדן.

הכרזות על צדק והבאה לדין, כאילו משהו מכול זה משנה עכשיו. את הנעשה אין להשיב.

חלף לו שבוע מלא בכדורי הרגעה ובטקסים חסרי משמעות.

איש מהם לא יחזור להיות כשהיה, והחור הזה, השסע שפער בליבם, הוא ההוכחה לזה שהזמן לא עושה את שלו.

ועם כמה השתלות עור ברמה המקצועית ביותר, הצלקת תטשטש, אבל הזיכרונות מכוערים בהרבה מעור מעוות.

"הלן, יפה שלי אני אוהב אותך" קולו החלוש נשמע כמנסה ללטף. אך הקול חסר מישוש לעומת הכאב החובט.

הדמעות לא פסקו מאז. חודש ימים של שיברון לב.

"די, תפסיקי לבכות. בבקשה תפסיקי..." זה היה לא פייר מצדו להגיד זאת בזמן שבכה. אבל כיצד ניתן לשפוט אדם במצב כזה.

"איך זה קרה לי? איך?" ראשה נע קדימה ואחורה ופניה כבושות בידיה.

ידיו נכרכו סביבה וזו התרפקה בתוך גופו של אהובה.

"אנחנו נתגבר. אני מבטיח". הוא לא האמין לעצמו, ומילותיו אפילו לא עברו את מחסום העצב של מוחה שנאטם לחלוטין כמו קבר.

השניים נראו כגוף אחד, אבוד לחלוטין ששוקע במיטה המעופפת באזור דמדומים חסר זמן ומרחב.

שנה שלמה לא עשתה את שלה וגם לא השנתיים שבאו מאוחר יותר.

הזוג הצעיר תפקד וניסה לנהל חיי זוגיות שנראים טובים מבחוץ. כל לילה החזיר אותם ללילה הראשון בבית הריק. בעולמם שנפך ריק לחלוטין.

הם שבו לעבוד ואפילו ניסו להביא ילד חדש. אבל עם קריסת השמחה נראה כי גם קרסו מערכות נוספות וגופם בגד בהם.

בשנה הראשונה כל יום היה נע מהעבודה אל בית הקברות ואל הבית שהיה קשה מכולם.

כל דבר קטן הזכיר להם את התמונה של בנם שיושב לו בתוך השלולית. הגבר חשב לעזוב אבל האישה, נואש ככל שזה יהיה, ראתה פעם תוכנית טלוויזיה על מקרים מדהימים בהם ילד דפק על דלת בבית שמעולם לא הכיר. הילד ויושבי הבית הכירו זה את זה וטענו כי זהו ילדם שמת. או גלגול הנשמות שלו או משהו כזה.

טיפשי וחסר היגיון ככל שזה יהיה, בכל פעם שהאישה ישבה בסלון, היא הייתה מגניבה מבטים אל הדלת בציפייה לבנה שייכנס. היא הייתה מוכנה לחטוף אותו ודבר לא היה עוצר בעדה.

בכול יום שני וחמישי הגבר היה מופיע בתחנת המשטרה שם הכירו אותו כולם.

בדיוק באותה שעה ובדיוק עם אותה שאלה. לדאבונו, הוא תמיד קיבל את אותה התשובה.

"התיק עדיין פתוח הנרי, אני מצטער. אנחנו עובדים על זה אבל עדיין אין קצה חוט".

חור שחור שאב ממנו את כוחו ובלע אותו לכדי פיצוץ מכלה אהבה. הפיצוצים היו כל כך חזקים שההדף והאש המתפרצת מתוכם דאגו לשרוף כל טיפת רגש שעוד נותרה לו.

הוא התהלך כמו זומבי עלי אדמות. חסר משמעות, ריק, וואקום.

שקיות שחורות נתלו מתחת עיניו כמו רשתות אוחזות בדגים מתים שנמשו מנמל מזוהם.

דמות שהטרידה את רוחו לא הניחה לו. כוחה התעצם במחשבותיו והיא תפסה את מרבית שעות היום.

אם במשך ארבע שנות חייו המאושרות ביותר זו הייתה דמותו של מלאך קטן עם פטריית זהב, הפעם זה היה משהו אחר. חסר פנים, חסר הגדרה. בבואה מטושטשת ומעורפלת שתעתעה בדמיונו והביטה בו בחלומותיו. צופה ביגונו כקהל מסוקרן שנהנה מהצגה טובה.

הוא לא ידע מי היא אבל היא היוותה את מה שנהפך לנוזל חייו. היא הותירה אותו בחיים קשור בשרשראות תיל שכובלות אותו מלשים לעצמו כדור בראש.

היה לה שם וזה כל מה שהיה לה.

הוא הרגיש כאילו בכל שנייה בחייו הוא רוקד טנגו עם אותה דמות אפלה על רצפת זכוכיות שבורות.

הדמות אהבה את הריקוד והיא לא נתנה לו רגעי מנוחה. רגליו עייפו ושנתו נדדה.

מדי לילה היא הייתה מקרבת את שפתיה אל אוזניו ולוחשת לו את שמה.

"נקמה".

צפיות: 69

© כל הזכויות על היצירה בעמוד זה שייכות לאורגן קפוא

יצירה אקראית

סתם \ שליו

 

 

 

בהשפעת הבל החיים...

 

סתם  30/12/11

 

בני אדם פועלים בסתמיות,

סותמים בור במקום אחד ובעטיו נפער בור אחר,

נערמים הדברים לערמת סתם גדולה,

הסתמיות תגיע לידי היסתמות,

יש מי שיתרפקו עליה ויתענגו ממנה,

ויבואו לחסות בצילה, כמו הייתה עץ התאנה

ולא ייראו, כי משחיתה היא ומַסתימה,

כי מביאה היא לסתמיות ואף למשטמה-

יתגוללו בסתמיות מסַתֶּמֶת

אף כי גם לַסְּתָם יש תקווה אי-שם.


המשך
יצירה אחרת