Deprecated: preg_replace(): The /e modifier is deprecated, use preg_replace_callback instead in /home/prozaco/public_html/engine/modules/show.full.php on line 249 סיפור מסע מספר 10 ברזיל 2005 » Proza.co.il | הבית של היצירה בישראל | אומנות, פרסום יצירות, מאמרים

אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...

כתיבה » סיפורים קצרים » סיפור מסע מספר 10 ברזיל 2005

 (קולות: 1)
מאת: צחי שיף | 6 בנובמבר | 6:08

"אף אחד לא יאמין לנו שהיינו בטיול הזה ביחד" אמרתי לעפרה.

ברוב המקרים עפרה מצלמת אותי. לפעמים היא גם מוכנה להצטלם.

"אז תבקש ממישהו", אמרה עפרה

למרות שזה מאד מקובל, אנחנו עדים לכך יום-יום, לא הצלחנו לפתח את ההרגל הזה, לבקש מעובר אורח שיצלם אותנו ביחד. כשזוג מחויך שם בידי את המצלמה הדיגיטאלית שלו על מנת שאנציח את רגע היותו שם, ליד המונומנט, האיגרסיה (כנסיה, קתדרלה) או הגלים הסוערים, אני מביט במסך (כבר אין צורך לעצום עין ולתחוב את השניה לעבר החלונית הזעירה והמציקה), מעצב היטב את היחסים שבין בני הזוג, מקפיד על רקע ראוי ובאותה עת מתכנן את הצילום השני, זה שבו יצולמו בני הזוג ברגע בו הם קולטים שברחתי להם עם המצלמה. בשל אותו תכנון נשכחת ממני, דרך קבע, האפשרות לבקש מהם לצלם אותנו בתמורה.

"אתה מוכן לצלם אותנו"? שאלתי את הישראלי הרזה, הגבוה, והבודד, עם התרמיל הגדול, המתיש.

"לועו של השטן", הוא מהאתרים המרשימים שעל כוכב "ארץ". וזה לא ששאר עשרות המפלים  באיגואסו לא מרשימים. זה שב"לוע" כאילו אוחדו להם שאר המפלים למפלצת מים אחת, מפל רחב שצורתו פרסה ושמימיו צונחים בשאון עצום מאות מטרים אל הסלעים והופכים לרסיסי אדים עדינים המרחפים אל על. הידענים מדברים על כך וכך טריליוני קו"ב מים שעוברים שם בכל שנייה נתונה ועל ההבדל (שאינו נראה בעין) בין העונה היבשה לרטובה. ל"לוע" הכי טוב להגיע, כך ב"לונלי פלאנט", בשעות אחר הצהריים, כשהשמש נמצאת בגבך. בשעות אלו מתהווה לה קשת צבעונית, מלאה ועזת צבעים, בין רסיסי המים. 

"נהדר, לא זיהיתי, ישראלים, יופי, בטח", הוא שמח

הצטלמנו.

"חזק, אה"?

"מאד", עניתי.

"זה יותר חזק מהניאגרה-פולס, נכון"?

"כן, לדעתי ממש אין מה להשוות, הסביבה, הכמויות..." עניתי

"כמה זמן אתם כבר מטיילים"? הוא קופץ לתוך דברי.

רובם קופצים. כשהגיע ל"לוע" הוא מיד קפץ, הוציא מצלמה וביקש מהתיירים הגרמנים הזקנים שיצלמו אותו. המוני תיירים, מיליונים בשנה, טורחים טרחה רבה בהגעה למפלי האיגואסו ששוכנים על הגבול שבין ברזיל וארגנטינה. הדבר כרוך בממון לא-מעט, בזמן רב, בטירדה, במעברי גבול, בעמידה בתור, ברכישת כרטיסי כניסה, בנסיעות באתר ובהליכה לא קצרה בין נקודות התצפית הרבות שאל מול המפלים האדירים. כמה משונה שלמרות כל זאת נדיר לצפות בתייר המגיע למקום ונעצר לשעה קלה אל מול סערת עוצמתו והדרו של הטבע. עם הצעד האחרון, הצעד שהכניס אותו סופית אל נקודת התצפית, הוא, התייר, משעין מיד את גבו אל מעקה התצפית, עם הגב אל המפלים, מגלה את טור שיניו בסוג של חיוך-ניצחון ועם השמע הקליק הוא נאסף עם כל שותפיו להביט ביחד בתמונה שצולמה על צג המצלמה.

התמונה הפכה לדבר האמיתי.

תגובות החברים ("איך יצאת עקום", או "אתם נראים נהדר ביחד"( מופנות אל התמונה, לא למפל שעם כל נשגבותו הפך לדבר הכי זנוח ונשכח, נכון לאותו רגע.

ויש את מאותגרי הצילום, אלה שעדשות טלה מתוחכמות ממלאות את תרמילם המאובזר. למעשה אין סתירה פנימית בין צילום מקצועי ורגישות אנושית. רובם, בכל זאת, הם צלמי נוף, בלי אנשים, בלי חיוכים, בלי התלהבות. התמונות שהם מביאים הביתה מ"לועו של השטן" אמנם נאות הן ואף מדויקות. אבל לחלוחית אנושית נעדרת מהן.

למרות ההקפדה על האיכות המקצועית של התמונה בסופו של דבר היא, במרבית המקרים, העתק דהוי לתמונות  שנמכרות בכניסה לאתר בפרוטות.

"אנחנו, לצערי הרב, עוד שבוע בבית, אחרי שלשה חודשים" עניתי.

,איפה עוד הייתם?"

"התחלנו בנאטאל אחר כך אולינדה, קרנבל, אח"כ רסיפה, פורטו דה גלינה, סלבאדור דה בהיה, לנסויש, איטאקארה, אריאל, פורטו סגורו, מנאוס, ג'ונגלים...."

"רגע, זה הכל ברזיל, לא?" הוא שוב קפץ

"כן, לא חסר, אתה יודע, המדינה החמישית בגודלה בעולם, יש מה לראות..."

"וואאוואאא שלשה חודשים רק ברזיל, אני לא  מכיר ישראלים שנוסעים ככה"

"ואתה?"

"אני רק הייתי אתמול בברזיל לראות את המפלים של הצד הארגנטיני מהצד הברזילאי. הם, בברזיל, מעצבנים עם השפה שלהם, הספרדית יפה והפורטוגזית...(כאן מתעקש הבחור על מה שנראה לו חיקוי של  פורטוגזית, כשלמעשה זהו חיקוי של פולני-אמריקאי שמנסה כוחו בצרפתית).

"ואתה ממשיך עכשיו בברזיל?"

"לא לא לגמרי לא, אני יורד לארגנטינה אולי בסוף אני יעשה מעבר דרך ברזיל מבוליביה אבל בטוח בלי ריו וכאלה..."

"למה?"

"מה למה, תקרא את הלונלי פלאנט כמה מסבירים שם שמסוכן בריו ואני שמעתי מחברים דברים שזה פשוט טירוף להיות בברזיל בכלל ובריו בפרט"

"אם שומעים דברים בצורה סלקטיבית וקוראים את הלונלי פלאנט אז מגיעים למסקנה שהכי נכון להשאר בבית..."

"לא, לא, לא, תשמע חבר שלי סיפר לי שלפני חודשיים בערך חודש אחרי הקרנבל הוא היה בריו בהוסטל וחדרו לשם ארבעה, בחורה ושלשה בחורים, ואחד נשאר בתצפית, והחבר שלי ככה במיטה שמע מוסיקה עם אוזניות חצי ישן ופתאום הוא רואה קנה של אקדח מול העיניים שלו וקשרו לו את הידיים וככה עשו לכל מי שהיה בהוסטל וגנבו את כל מה שהיה להם, תרמילים, כרטיסי אשראי, מצלמות פספורטים כרטיסי טיסה - הכל. ומישהי סיפרה לי שלפני שבועיים נרצחו שניים על ידי פסיכופט בריו, מה אני צריך את זה? אני חוזר לארגנטינה....

תוך שניות הוא נעלם.

"משונים," אמרתי, עת שיחזרנו את הסיפור שלו באוטובוס. נסענו, ביום א' שטוף אור עד כדי חגיגיות, מהדירה הנפלאה שלנו, בקופה-קבנה שבריו-דה-ז'נירו, ל"מרכז התרבות של בנק-אוף-ברזיל" שממוקם בסנטרו, צפונית לפארק העירוני פלמנגו שגודלו כמעט כתל אביב העיר.

"בכלל לא משונים", השיבה עפרה, "מה אתה רוצה, אתה לא זוכר את האיטלקי מאולינדה? ואת הזוג מסאלבדור"?

"האיטלקי מאולינדה היה משונה, וגם הישראלים בסאלבדור", אמרתי.

"מה משונים? הם נשדדו לאור היום..."

"האיטלקי מאולינדה" בכלל לא היה איטלקי. הוא כונה כך בשל היותו ברזילאי שנישא לברזילאית ממוצא איטלקי. לאחר הנישואין הוא היגר, עימה וילדתם בת ה 3, לאנגליה. הוא, כך הסביר לי, עובד שם כחשמלאי ו/או מלצר, תלוי מה זמין. וכל שנה הוא נוסע לטייל בעולם, לבד, והוא כבר היה בתאילנד ובאוסטרליה ובארה"ב ובאיים הקריביים ובכל דרום אמריקה וכל שנה הוא בברזיל ואת הקרנבל עשה באולינדה, תוך רומן סוער עם רופאה מקומית, והיום, לפני כמה שעות, כך סיפר לי כשביקשתי ממנו להשתמש במטען שלו לצורך הטענת סוללת המצלמה שלי שהמטען שלה נותר, בטעות, במקום רחוק, אז לפני כמה שעות הוא נסע עם הידידה הרופאה שלו, באוטו שלה, לטיול, באזור מבודד, ליד המנזר, ושם כוון אליהם אקדח והאיש מאחורי האקדח שדד את התיק של הרופאה עם הסלולרי שלה והכסף וכרטיסי האשראי. ו"האיטלקי", מתי שהוא מספר לי את זה, נראה מעט משועשע ולגמרי לא מוטרד.

והיה משהו משונה בו.

וגם בישראלים מסאלבדור שסיפרו לי איך ניהלו משא ומתן על רכישת גראס באמצע הרחוב, באמצע היום, ואז, מי שהם חשבו לסוחר המקומי, קטף מעל ראשי שניהם את משקפי האוקלי ששימשו גם כקשת בשיערם, 1300 ש"ח כל זוג, וברח.

"לא יודע להגיד לך למה משונים, אבל הם משונים, גם "האיטלקי" וגם הישראלים. חוץ מזה אנחנו כאן 87 ימים, ומה? כלום. אז נכון שבקרנבל גנבו לי מתוך הפאוצ' את היומן שלי, חסר ערך לכולם חוץ ממני, אבל גם נכון שפגשנו עשרות, מאות, מטיילים שנהנים בברזיל כמונו, לא? ואנחנו גרים בקופה קבנה, 100 מטר מהחוף, בעיר הכי יפה בעולם, עיר שמהווה ליגה בפני עצמה כי יש את ריו ויש את שאר העולם, לא?"

מרכז התרבות, עמוס מבקרים למרות הרחובות השוממים של יום א' בדאון-טאון ריו, היה מרתק: תערוכת צילום רטרוספקטיבית בקומה הראשונה ותערוכת קריקטורות של הנפי ז"ל, מבקר פוליטי-חברתי מבריק  מושחז ואינטליגנט.

הלכנו לאורך שדרות ריו ברנקו שבסופן, כך צוין על המפה, מחכה לנו המוזיאון לאומנות מודרנית.

המבנה המשונן שבסוף השדרה היה נטול כל שילוט שהוא.

"בואי נמשיך לתוך הפארק, הנה, כתוב בלונלי פלאנט שזה בתוך הפארק,"

המשכנו לתוך הפארק.

"אתה לא נראה מאושר" אמר לי האיש המאד גדול (2 מ') המאד שמן (200 ק"ג) והמאד לבן. הוא עמד עם שלושת חבריו האמריקאים, אחד יפאני אחד שחור ואחד לבן, כולם שרירנים וגדולים, מאלה שאתה לא רוצה לפגוש בסמטה אפלה.

"אנשים מאושרים לא יושבים כאן בדרך כלל", עניתי, "ומה איתך, מה קרה לך?"

"שדדו אותנו" הוא אמר.

"אתה צוחק עלי? מי יעיז גשת אליכם בכלל?"

"אחד עם אקדח גדול, ומה אתה עושה כאן?" הוא ענה.

באותה עת, בתחנת משטרת התיירות, היו ארבעת האמריקאים, שתי הגרמניות (שלא היה קשר ביניהן) ואנחנו. אחת הגרמניות נותרה רק עם בגדיה לגופה והאמריקאי, הענק, שם בידה שטר של 20$ "בשביל שיהיה לך עד שהענינים יסתדרו עם השגרירות שלך".

היא בקושי טרחה להודות לו.

הגרמניה השניה הגיעה לריו "בשביל ללמוד פורטוגזית, אני לא מבינה בכלל למה זה קורה". 

הבחורה המקומית בבגדים האזרחיים תרגמה לחוקר, לפורטוגזית, את גרסתה, הכתובה באנגלית, של המתלוננת, בת זוגי, עפרה:

"היינו, אני ובן הזוג שלי, בשדרות ריו ברנקו בדרך למוזיאון לאומנות מודרנית. לא מצאנו את המוזיאון והמשכנו לתוך הפארק. אחרי 15 דקות בערך, נעצרנו כי לא הצלחנו לאתר במפה את המיקום שלנו. בן הזוג שלי, ירד לרחוב לראות את השם של הרחוב. זה היה ליד מקום שבו כמה רחובות התנקזו לכיוון רחוב ריו ברנקו. אני נשארתי ליד הכביש. התיישבתי על הדשא, מתחת לעץ, והוצאתי את המפה והלונלי פלאנט, מנסה להבין איפה טעינו. ראיתי את הבן זוג שלי במרחק של בערך מאה וחמישים מטרים, באמצע הצומת. ראיתי שמאותו כיוון, מכיוון הכביש, הולך לקראתי נער בן 16, עם טי שירט כחול מכנסיים ג'ינס ארוכים וכובע מצחיה שחור. לא ייחסתי לכך חשיבות. הנער פנה אלי. אמרתי לו, באנגלית, שאני לא מבינה פורטוגזית. הוא התיישב, על הברכיים שלו, לידי והמשיך לדבר אלי. אמרתי לו, באנגלית, שיעזוב אותי. בכלל לא פחדתי ממנו. הוא נראה לי סתם טיפשי. הוא הוציא סכין משוננת, נפנף בה מול עיני, ועם האצבע שלו נגע בחוד של הסכין והצביע עלי כאילו אומר לי "אדקור אותך". לא יודעת למה צחקתי למרות שגם פחדתי. זה היה כאילו שאני לא מאמינה שאני נמצאת במצב הזה. נשארתי לשבת והוא לקח את תיק הגב שלי מעל גבי. באותו רגע הופיעו שניים נוספים, מכיוון אחר. אחד על אופניים, בערך בן 14, עם גופיה צהובה וכובע מצחיה, ואחד ברגל, בן 12 בערך, עם טי שירט צהוב. שלשתם היו שחורים. עכשיו אני מבינה שזה היה כנראה מתוכנן. זה עם הסכין מסר את תיק הגב שלי לילד עם האופניים, הוא שם את התיק על הגב והתחיל לנסוע. השניים הלכו אחריו, די מהר. ראיתי שהבן זוג שלי, עדיין רחוק, כנראה הבין מה קרה והתחיל לרדוף אחריהם. התרוממתי וצעקתי אחריהם, באנגלית, "תקחו את הכסף ותביאו את התיק" והתחלתי לרוץ אחריהם. מיד הרגשתי כאילו זרקו עלי אבן, על הרגל, בעוצמה אדירה, שפגעה, בערך, באמצע הדרך בין הקרסול לברך, בצד האחורי של הרגל. זה שיתק אותי לגמרי ונאלצתי לעצור במקום. הכאב היה והוא עדיין חזק מאד. לא יכולתי לזוז. בן הזוג שלי המשיך לרדוף אחריהם וצעק לטכסי שיעקוב אחרי הבחור עם האופניים. בהתחלה היה בלבול ונהג הטכסי וגם עוברים ושבים שרצו לעזור חשבו שאני רודפת אחרי הבן זוג שלי. עד שהענין התבהר הצליח רוכב האופניים להתחמק בנסיעה מהירה קדימה ברחוב הראשי ושני הילדים האחרים חמקו לרחובות צדדיים. בתיק שנגנב היו כרטיס אשראי, כסף מזומן, משקפי שמש, תעודות שונות ומחברת אישית בה רשמתי דברים חשובים לי. אני לא יכולה ללכת כי מאד כואב לי."

הברזילאים שרחצו את המכונית של מדריך התיירים, ניגבו את הידיים וניגשו אלי, מתנשף בכבדות, ללחוץ לי יד.

"אנחנו מצטערים בשם תושבי ברזיל, תסלחו לנו, אם היינו מבינים את הענין קודם היינו תופסים אותם, הם עברו ממש כאן, באמת תסלחו לנו,"

כמעט שהיו להם דמעות בעיניים.

"אתם רואים את המכונית הזו," אמר באנגלית מדריך התיירים שהתנדב לקחת אותנו, במכוניתו הרחוצה, לתחנת המשטרה, "יש לה 28 אלף ק"מ. לפני 3 חודשים שדדו אותה ממני עם אקדח. שמתי את שתי הידיים על ההגה ואמרתי להם, קחו את האוטו, קחו אותו, לא אכפת לי בכלל, תעזבו אותי". הם צלצלו אלי אחרי כמה שעות ורצו 5000 ריאיי (8000 ₪) בשביל לתת לי את האוטו בחזרה. יש לי ביטוח, לא שילמתי כלום. אחרי 3 ימים מצלצל אלי מישהו מהסלולרי שלי שהיה באוטו ואומר לי שהאוטו מחכה לי ברחוב. לקחתי את האוטו. הסלולרי לא היה באוטו. לא שילמתי לאף אחד שום דבר. כנראה בגלל שהוא חדש לא היה להם מה לעשות איתו."

לא הבנתי את הקשר.

"אצלנו", הסברתי לו, "מקובל שתוך שלוש שעות אחרי גניבת האוטו, הכי חדש, הוא כבר שחוט ומפורק לחלקים שהוזמנו".

"מה אתה אומר!" הוא התפעל מהתיחכום.

במשטרה סירבו לקבל מאיתנו תלונה.

"זה ענין של משטרת התיירות", אמר הבלש בעל החזות הכל כך ישראלית שזה היה כמעט מפתיע שלא פנה אלינו בעברית, "פה אף אחד לא מדבר אנגלית".

"איו דבר", עניתי בפורטוניול (תערובת של פורטוגזית וספרדית-'אספניול', מקובלת אצל התרמילאים ומוכרת ככזו ברחבי ברזיל), "אני יכול לתרגם את העדות שלה".

"זה לא עובד ככה", הוא אמר תוך שהוא סוגר את התיק שלו ומנסה לצאת החוצה כשברור שממש לא בראש שלו להתעסק איתנו, "אתם תוריסטים וזה ענין של משטרת התיירות".

תוך שעה הגיעו מטעם משטרת התיירות שתי שוטרות חמושות, מקסימום 30 מילים באנגלית איטית, שהובילו אותנו למושב האחורי של הניידת.

ידיות שתי הדלתות האחוריות היו שבורות כך שתימנע היציאה דרכן. פחחחד.

הן היו צעירות מאד, אולי 19, נאות, נוטות להשמנה, מצחקקות ונהנות מנהיגתה הפראית, המהירה ושלוחת הרסן של הגבוהה מביניהן.

"למה הגעתן לכאן, הגברת נפגעה, לא יכולה ללכת, הגברת חייבת להגיע ראשית לבית חולים", טען נגדן מי שנראה כמפקד התחנה של משטרת התיירות אליה הגענו אחרי חצי שעה מפחידה במושב האחורי.

הייתי מבוהל: עוד נסיעה אחת איתן - כמוה כהתאבדות קולקטיבית.

"לא, לא, לא, זה בסדר," מיהרתי לומר, ללא התייעצות מוקדמת עם הגברת, "בא נגמור עם העדות ואחר כך נגיע לבית חולים..."

"זה לא בא בחשבון, קודם כל צריך לבדוק את מצבה, אלו הנהלים, בבקשה להצטרף לשוטרות" הוא ירה.

לא היה כל כך נעים, מצפונית, לעבור על פני כל המקומיים הממתינים בתור הארוך בבית החולים.

יש מקרים, כמו זה,  בהם המצפון יודע לנוח.

רק הרופא הרביעי שהגיע אלינו דיבר אנגלית.

"תרשי לי לנחש, שדדו אותך ואת רדפת אחרי השודד ואז הרגשת כאילו ירו לך ברגל, נכון?
עפרה מאשרת. 
"מאיפה אתה יודע, אתה אחד השודדים?" שאלתי
"אחרי שאתה מטפל בשלשה מקרים כאלה ביום זה ענין הדיאגנוזה נעשה פשוט ", צחקק הדוקטור "נעשה לך צילום ונראה אם יש שבר או שזו בעיה בשריר, אני מצטער אבל אין לנו כאן אולטרה סאונד, זה בית חולים ציבורי, אתם מבינים, אז נוכל רק לבדוק לגבי השבר" הוא אמר.

אז לא היתה אבן ואל היה כדור אקדח. ניסיון הריצה הוא שהביא לאותה מתיחת שריר קיצונית, אולי אפילו לקרע.

"קחי שניים ביום מהתרופה הזו ותעשי קומפרסים"

"קרים או חמים?"

"חמים" אמר ונפרד בחום.

דקה אחר כך נכנס רופא תורן אחר. בלי מילה באנגלית.

לוקח בידו את הדיאגנוזה.

"קחי שניים ביום מהכדורים האלה ותעשי קומפרסים"

"קרים או חמים?"

"קרים" הוא הפטיר.

בדרך חזרה למוקד ישבתי נמוך מאד, נמנע מלעקוב אחר הרחוב החולף בתזזיתיות מאיימת.

ארבעת האמריקאים המשיכו למסור עדות.

הגרמניה שנותרה בחוסר כל בכתה.

הגרמניה השניה נותרה אדישה למתרחש.

או שאולי היתה המומה ורק נראתה אדישה.

היא סיימה למסור עדות והמתינה לתרגום.

ביקשתי מהחוקר לקבל העתק של העדות של עפרה.

"אין לנו מכונת צילום" הוא אמר.

"אני מאד מבקש אם אתה יכול למצוא דרך..."

"אני אצלם לך בפקס, זה בסדר?"

שש שעות אחרי השוד, עפרה נשענה עלי וכך צעדנו, לאט לאט, לעבר שתי השוטרות שברכב המשטרתי.

הן לקחו אותנו לדירה המקסימה בקופה-קבנה.

אחרי 90 ימים פקע תוקף הויזה והיינו בדרך הביתה, לתל אביב.

אומנות מודרנית זה לגמרי פאסה עבורנו.

צפיות: 50

© כל הזכויות על היצירה בעמוד זה שייכות לצחי שיף

יצירה אקראית

חייהם של תושבי קינגסלי \ janphrank
היה היה פעם אחת, בארץ רחוקה רחוקה, ושמה ארץ חסרת השם, עיירה אחת קטנה, שמה קינגסלי. קינגסלי, לא היתה סתם עוד עיירה חסרת מאפיין וסגנון. בקינגסלי, הכול היה מושלם. הכול. החל משיחים מושלמים, שנמצאים ביערות מושלמים,שבתוכם כרמים מושלמים, ולצידם כבישים מושלמים, שעברו בהם רכבים מושלמים, ושהובילו לכרך קטן סואן ומושלם
המשך
יצירה אחרת