את הערב הראשון שלו בעולם הבא בילה סטיב, באופן מאד לא צפוי, בפאב שכונתי, כשהוא יושב על כוס בירה עם הבוס, מקשיב לג'ון לנון וג'ורג' האריסון מעלים זכרונות משעשעים מהעשייה רבת השנים שלהם, ומבצעים שירים מתוך האלבום הלבן. למי שלא הכיר אותם, הוא והבוס נראו כמו כמו חברים ותיקים, ולמעשה, באופן מסויים, הם באמת היו כאלה.

"אתה יודע מה אמר עליך היום ווזניאצקי"? שאל אותו הבוס. "לא" ענה סטיב ומבט של תמיהה בעיניו. "הוא אמר שהוא לא יודע אם אתה הולך לגן עדן או לגיהנום, אבל הוא מקווה שאתה הולך לגן עדן, כי גן עדן צריך שיווק טוב יותר". למרות נסיונותיו הנואשים, הצליח סטיב להחזיק את לגימת הבירה בפיו רק מספר שניות, טרם ריסס אותה לכל עבר, והשניים פרצו בצחוק ממושך, אוחזים בבטנם. "די נחמד פה" ציין סטיב לעצמו ואמר בקול מהורהר "אתה יודע, השקעתי די הרבה מאמצים כדי לדחות את היום הזה ככל האפשר, אבל בעצם זה היה יום די טוב. אולי סתם דחיתי את הבלתי נמנע, שלא בצדק". הבוס נתן בסטיב מבט חודר, כאילו דרך על פצע פתוח. "כן, אנחנו מחכים לך פה כבר די הרבה זמן, כמה שנים טובות. יש לך הרבה מה לעשות כאן, וכמו שהסברתי לך קודם, אתה כבר בפיגור די גדול".

את היום הזה התחיל סטיב במרכז לחולי סרטן, בו היה מאושפז כבר כמה חודשים. המחלה הארורה סחטה ממנו את כל כוחותיו, ואת המעט שנשאר לו סחטה ממנו החברה אותה ניהל. צריך לדייק, החברה לא סחטה ממנו כלום, אלה האנשים העובדים שם, הבינוניים, הארציים, נעדרי כל חזון, עם המשפחות המושלמות שלהם, הבית בעמק, כלב הלברדור בהיר השיער שהחזיר את הכדור שזרקו לו כשהוא מקשקש בזנב ומתחנן לפעם נוספת. אלה העובדים שהיו עסוקים רק בשכר שלהם ובהטבות שלהם, במחלקה במטוס בו טסו. שהעמיקו מבט לתוך המחשוף של מזכירת הלשכה שלו, או של המתמחה ממחלקת השיווק. שבילו איתו בישיבות מרתוניות חצי מרוכזים, בעודם שקועים במכשירים הסלולריים הארורים שלהם, מתכננים תוכניות לסוף השבוע הארוך, או לליל ניאופים במלון סמוך. אלה היו העובדים שלו שסחטו ממנו את שארית כוחותיו. "לא טוב", "תצא מהמשרד ותחזור כשיהיה לך משהו יותר טוב להציג לי", "זה ביזיון", "השם שלנו לא יהיה קשור לדבר הבינוני הזה" היו משפטים יומיומיים בשגרת חייו. לעתים רחוקות גם "קח את הדברים שלך ולך מכאן, אתה מפוטר" או "את מפוטרת, ואל תחזרי לפה יותר". הוא סבל מזה והעובדים שלו סבלו איתו. המוצרים שהחברה שלו פיתחה והסבו עונג לכלכך הרבה אנשים היו תוצר של סבל מתמשך. הסבל שלו, הסבל של עובדיו שלא היו מסוגלים להתעלות לרמה של שאיפותיו מהם, להוציא מעצמם את הדבר הטהור, המזוקק, המושלם אליו שאף. הסבל הזה התגלגל הלאה לסבל של העובדים שלהם על כך שלא סייעו לבוסים האומללים שלהם לייצר את אותו חזון מושלם, שמיימי. כך התגלגל לו כדור הסבל הזה הלאה ממנהלים למנהלים זוטרים יותר, ולמתכנתים ומהנדסים, ועד לשורות הפועלים בפסי הייצור בסין וטיוואן שנשחקו עד דק על מנת לייצר את מיליוני המכשירים בזמן ובאיכות. החברה שלו הגשימה את הסתירה המושלמת בין מה שעשתה לבין איך שעשתה אותו, בין שלמות מוצריה והעונג של לקוחותיה לתסכול של עובדיה והסבל של פועליה.

ספון במיטת חוליו, כבר לא יכול היה לחצוץ בין הבינוניות הזו לבין עיניי העולם הבוחנות. כעת לא היה לו ספק שאיש לא יוכל להיכנס לנעליו. כמו אותו נער מאגדת העם ההולנדית, שסתם במו ידיו את החורים בסכר ומנע שיטפון. השיטפון כעת היה בלתי נמנע, ואת תחילתו ראה כבר אתמול. כמה עמל על הדור הבא של המכשיר איתו היה מזוהה יותר מכל. כמה חידד לאנשיו אילו קפיצות מדרגה טכנולוגיות יש להטמיע במכשיר. רק שלושה, ארבעה חודשים חלפו מהרגע שעזב את משרדו, וכבר אין איש שינזוף, אין איש שיכוון, שינהיג. הבינוניות השתלטה. בדיוק כמו הסרטן הזה שנלחם בגופו, היא מתפשטת בתוך הגוף החי של החברה שלו, ומכריעה אותה תא אחרי תא, מחלקה אחרי מחלקה, איבר אחרי איבר, עד שתשאיר אחריה רק שלד נבוב, של מה שהיתה פעם החברה המרגשת, המובילה, הנועזת ביותר. החברה הטובה ביותר בעולם.

זה לא העולם שהוא רוצה לחיות פה, כך כבר ידע. הוא סגר חרש את מכשיר הטלוויזיה והתבונן סביבו. יש לא מעט תרופות, כמה תקעי חשמל. יש אזמלי מנתחים בסביבה. לשומר יש אקדח. הוא ניסה לחשוב מה תהיה הדרך הקלה ביותר, הכי פחות טראומטית ומכאיבה. הוא לחץ על הכפתור האדום וזימן אליו את האחות הטובה, המלאכית שלו, שדואגת לכל צרכיו, כעת כשהפך לשלד אנושי. "ג'וליאן, אני חייב להתייעץ איתך, אבל זה נושא רגיש, אז את צריכה להבטיח לי שתשמרי על דיסקרטיות ותעזרי לי ככל יכולתך". "אני מבטיחה" היא השיבה בקול רך ומנחם, רגילה להתקפי הדרמטיות שלו. "אני רוצה למות. הכאבים הורגים אותי". "אני יכולה להגביר את כמות משככי הכאבים" ניסתה האחות להסיט את השיחה מכיוונה המורבידי, אך ללא הועיל. "אני יודע, אבל זה לא מה שאני רוצה, אני רוצה למות". "אבל למה סטיב? רצינו להתחיל טיפול ניסיוני חדש מחר, והחבר'ה של סטנפורד מדברים על עוד טיפול חדשני שהם יהיו מוכנים איתו בעוד כחודש באמצעות התקציב הבלתי מוגבל שהעמדת לרשותם" ניסתה ג'וליאן, כהרגלה, להזכיר לו שיש שביב של תקוה. "למה? את שואלת אותי? למה"? הרעים בקולו. "את ראית את המצגת היום? זה היה מביש. יותר גרוע ממביש, זה היה בינוני". "אז הם לא הציגו את חמש. אז הם בחרו בדרך הקלה והציגו את ארבע אס. זאת סיבה למות"? "זאת לא הסיבה למות" הוא המשיך להרעים בקולו. "הבינוניות שהשארתי אחריי היא הסיבה. אין לי סיבה להישאר. נעלמו לי כל הכוחות שעזרו לי להילחם בסבל, בכאב". ובטון רך יותר ומתחנן "אני מעדיף לגמור את זה עכשיו, ג'וליאן". ג'וליאן ניסתה לפתוח את פיה לדבר מספר דקות, אך שום קול לא בקע. סערת הרגשות בה נמצאה ניכרה בפניה כשלבסוף יללה בקול שבור ומרוסק כשדמעה זולגת על לחיה "אז אני באה איתך". פניו החליפו בן-רגע מבט של נחישות במבט של הלם ותדהמה. "ג'וליאן… למה… את צעירה ויפה ו…". "אני אוהבת אותך" קטעה אותו האחות הצעירה. "אבל… אני לא ידעתי… אני…" אמנם הוא חש שהטיפול אליו הוא זוכה, היה מסור מעבר לטיפול המקובל. הליטופים, החיבוקים, המסז'ים. הסיפור לפני השינה, ושירי הערש בשפת אימה של ג'וליאן, שפה מזרח אירופית כלשהיא שנשמעה לו רכה וענוגה וגרמה לו להתגעגע לחיקה של אימו. הוא תמיד ייחס את כל אלו לכסף הרב אותו הוא משלם, ליכולת האיתור והגיוס של המוסד הרפואי, לרגשות הטיפוליים שיש לכל מי שבוחרת במקצוע האחות, ולקסם האישי שלו. הוא בטח לא ציפה שמישהי תתאהב בו כעת, ברזונו הסופני, כשנותרו לו רק כמה חודשים לחיות. ג'וליאן לעומת זאת נגבה את דמעותיה בשרוול החלוק, ונתקפה בפרץ מעשיות. היא הלכה וחזרה, שבה ובאה. הוא שמע מגירות נטרקות, דלתות זכוכית חורקות וליחשושים טלפוניים. "עם מי דיברת"? הוא שאל בחשש, כשסופסוף חזרה לחדרו. "עם אמא שלי. אמרתי לה שלא תחכה לי מחר, כי אני נשארת למשמרת נוספת". היא שלפה מכיס החלוק שלה שני מזרקים. "אחד בשבילך, ואחד בשבילי. המוות יהיה מהיר. אני מקווה שהיה לי אומץ להזריק גם לעצמי". "ואני מקווה שלא". מילמל לעצמו חרישית.

את הדרך לעולם הבא הוא עשה במהירות, כאילו נשאב בצינור שואב אבק ענק ומפותל. את הגוף אמנם השאיר מאחור, אך תעתועי התודעה גרמו לו להרגיש כאילו גופו נמצא איתו, והוא רחב וחסון כשהיה בצעירותו. "נעים מאד, סטיב, ציפינו לך" פנתה אליו פקידת הקבלה בחדר הכניסה אליו נפלט, כשהזדקף לראשונה, מוחה פירורי אבק דימיוניים מכתף חולצת הגולף השחורה וממכנסי הג'ינס המהויים, שהיו כעת לגופו. כמו כל הקלישאות על העולם הבא, החדר היה גדול ובוהק באור לבן מסנוור. "זה דומה לאור השמש שאתה מכיר" הסבירה לו הפקידה, כשראתה שהוא מסוכך על עיניו הממצמצות, עד שראייתו תתרגל לבוהק. "אנחנו קצת יותר קרובים אליה פה ממה שאתה רגיל…" היא סימנה לו, והוא התיישב מולה בדלפק הקבלה. היא הושיטה לעברו טפסים, והוא החל למלא אותם באופן אוטומאטי. "אני יודע מה שמי, תאריך הלידה שלי וגם תאריך הפטירה שלי, אבל מה מספר הזהות שלי בעולם הזה"? שאל סטיב אחרי מספר דקות של כתיבה דמומה. "כן, אתה צודק" ענתה לו ומסרה לו את המספר החדש שיזהה אותו בעולם הזה מעכשיו. "מערכת הטפסים שלנו לא כלכך טובה ודי בירוקרטית. למעשה אני חושבת שהמנהלים פה חיכו למישהו כמוך שיגיע ויעזור לנו לעשות קצת סדר פה בבלגאן". "מה עם ג'וליאן"? שאל אותה בסקרנות, רושם לעצמו את ההערתה הקודמת. "ג'וליאן"? היא שאלה מופתעת, מציצה במסוף המחשב שמולה. "מי זאת ג'וליאן"? "האחות שטיפלה בי. היא תיכננה להגיע ביחד איתי לכאן, אז חשבתי שהיא תגיע פחות או יותר באותו זמן כמוני". "אני לא רואה פה שום ג'וליאן" אמרה בעודה מרפרפת קלות באצבעותיה הארוכות על מסך המחשב, "אבל אני מנועה מלמסור לך פרטים בקשר למועמדים אחרים". סטיב שמח בליבו שג'וליאן נמלכה בדעתה. היה הבדל גדול במוכנותו – אדם גוסס הסובל ממחלה סופנית קשה במשך שנים רבות – למות, מזו של אישה צעירה בשיא יופייה ובריאותה. הוא שמח שמותה אינו על מצפונו, ופנה לברר את המשך צעדיו. "הבוס ירצה לדבר איתך בהמשך היום לגבי התוכניות שלו בשבילך". "הבוס"? שאל סטיב, "את מתכוונת לאלוהים"? "אתה כבר תראה" השיבה לו הפקידה בחיוך משועשע. את שארית הבוקר בילה סטיב כשהוא תר את עולמו החדש. העולם נראה יפה ומבטיח, והוא חיכה כבר לפגישה עם אלוהים, הבוס, כדי לדעת איזה תפקיד מתכננים לו פה. לפי איך שתיארה זאת פקידת הקבלה הוא ציפה לתקפקיד ההולם את מעמדו כשהיה בחיים בעולם הקודם, מנכ"ל של החברה הגדולה והעשירה בעולם.

כשהגיע בשעה הייעודה ללשכה של הבוס התפלא לגלות שמדובר במנהל אגף קבלת מועמדים חדשים. "אתה הבוס"? שאל סטיב. "ככה קוראים לי העובדים שלי" ענה המנהל מתפלא על השאלה המוזרה, "למה, ציפית למישהו אחר"? "חשבתי שאני אמור להיפגש עם אלוהים, לא חשוב, טעות שלי, איך אני יכול לעזור"? "תראה, אנחנו עוקבים אחריך כבר די הרבה שנים. למעשה, רצינו שתבוא לעזור לנו כבר לפני כמה שנים, אבל הרפואה המודרנית בימינו, בטח של העשירים, מלמדת אותנו דחיית סיפוקים…". "על מה בדיוק חשבת"? קטע אותו סטיב, כשסקרנות מסויימת מתגנבת לקולו. "כמו ששמת לב, כל הרישום פה מתנהל עם מסופים מיושנים וטפסים ידניים. מאז שאתה המצאת את המחשב הראשון, אנחנו עוקבים אחריך ומנסים לחשוב בצורה יצירתית איך לשפר פה את מנגנון הקליטה". "אני מבין" חרץ סטיב חריצים במצחו, לא באמת מבין או מאמין למשמע אוזניו. "לפני כמה שנים, במסגרת תוכנית חומש שהכנו, ישבנו ושירטטנו את החזון שלנו למיחשוב האגף. מדובר באגף די גדול, כמאה אלף עובדים המטפלים בכמה מיליוני נקלטים בכל חודש". סטיב סירב להתרגש מהמספרים שהזכירו תאגיד בינוני באמריקה, אך כשהבוס הגיש לו את השירטוטים, הוא החל להבין במה מדובר. נראו שם אנשים משוחחים בטלפונים דומים לאלו שהחברה שלו בנתה, ומשתמשים במחשבי לוח דומים לאלו שהחברה שלו ייצרה. "ממתי זה"? שאל סטיב "מלפני שש או שבע שנים בערך, אולי קצת יותר" השיב הבוס. "ואתם חשבתם על זה בישיבת מטה, בה הכנתם תוכנית חומש"? "כן" השיב הבוס. "הרעיון המקורי היה של ברוס מהנהלת חשבונות, אבל כולנו זרקנו שם רעיונות. אלא היו כמה ימים נפלאים". "ואז מה עשיתם עם המחשבות האלה?" שאל סטיב בחשש, מנחש בתת המודע שלו כבר את התשובה. "הענקנו אותם לך במתנה. יש שקוראים לזה השראה או חזון. באמנות לפעמים קוראים לזה מוזה. אתה הרגשת את זה בתור האמת שלך. היה לך מצפן מדוייק שכיוון אותך אל אותו חזון שראית בעיני רוחך. אלו היו בעצם התוכניות שלנו, ששתלנו לך בתודעה". "אבל… אבל… ברוס מהנהלת חשבונות? דיון של כמה ימים? זרקתם רעיונות"? סטיב לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. הוא התבונן סביבו במשרדים האפרוריים, באור הניאון הבוהק. הוא יצא את המשרד וצעד במסדרון חסר הייחודיות, והתבונן לתוך המשרדים בהם ישבו פקידים משועממים וחישבו את הדקות עד לסופו של עוד יום מיותר. הוא שב לחדרו של הבוס בסערה, כשהוא שואג לעברו "אתם בינוניים! אתם פקידים אפרוריים! אין לכם חזון. אתם לא יכולתם… אני…" סטיב החל לגמגם לקראת הסוף כשהחיוך הדק על שפתיו של הבוס, גרם לו להבין את מקומו וייעודו האמיתיים.

"די, די, סטיב. תירגע" ניסה הבוס להרגיע את המנכ"ל ההמום, ואז בניסיון נוסף לעודד, "אתה לא הראשון שהריץ עבורנו רעיונות לפיתוחים חדשים בעולם החיים, כדי שנבדוק אם כדאי לאמץ אותם בעולם שלנו. יש עוד אלפי דוגמאות כאלה בתעשייה, במדע ובאמנות". סטיב ישב כעת מול הבוס כשהוא רופס בכסאו, כמו ספינה שאיבדה בן-רגע את כל הרוח במפרשיה. "אני לא מאמין, תן לי דוגמא" התרצן, עדיין מנסה להגן על כבודו האבוד. "אלברט איינשטיין ותורת היחסות" שלף הבוס מייד את הדוגמא הראשונה שחשב עליה. "זה נראה לך הגיוני שבן אנוש יכול לעשות את קפיצת המחשבה הזאת"? ואז בתוספת צחוק קל וקריצה, הוסיף הבוס "ועוד כשהתלבשנו על איינשטיין, הוא היה ד"ר כושל לפיזיקה שלא הצליח למצוא משרה קבועה". "אני מתחיל להבין למה אתה מתכוון" הודה סטיב שבדברי הבוס היה הגיון מסויים. "יש לך עוד דוגמא כזאת"? "יש עשרות, אולי מאות דוגמאות כאלה", חזר הבוס על דברי העידוד ממקודם, ואחרי כמה שניות של הרהורים ומחשבות אורו עיניו. "למשל, חשבת שהחיפושיות היו באמת כלכך מוכשרים או שקיבלו את ההשראה שלהם מכמויות אדירות של סמי הזייה"? סטיב הנהן בפליאה, מתכונן לשחיטתה של עוד פרה קדושה. "האמת היא שקצת נמאס לנו מהרוקנרול הפשטני של שנות השישים, וחיפשנו משהו חדש יותר למסיבות שלנו". ואז מתבונן בשעון שעל ידו, כאילו נזכר בפגישה חשובה, הזדקף במקומו והחווה בידו לכיוון דלת משרדו, "אתה חייב לבוא איתי הערב לפאב בשכונה שלי. ג'ון וג'ורג' מעלים זכרונות ומנגנים ביחד בכל יום חמישי, וזה פשוט אלוהי. הערב הם ינגנו מתוך האלבום הלבן".

אוקטובר 2011, רמת השרון