התעוררתי עם כאב ראש איום, הנחתי באנחה את הראש על הכרית המיוזעת. ונשמתי עמוקות.
מה אני עושה עם כאב הראש חשבתי לעצמי תמיד שמרתי לי כדור למקרה חרום, מאלה שרשום עליהם באותיות קידוש לבנה נגד כאבי וסת , כאבי שיניים, וכאבי ראש חזקים פתחתי את המגירה שלצד המיטה והחילותי בחיפוש אין סופי אחרי הכדור הקטן, נברתי ונברתי עד שמצאתי את הקונדומים משנה שעברה, אך מהיותי אופטימי מטבעי השארתי אותם להזדמנות טובה שתקרה בדרכי חיפוש דקדקני הביא אותי לתחתית המגירה שם מצאתי כדור מרוסק שהצהיב. התרוממתי מהמיטה בזהירות והתיישבתי נאנח אנחה קולנית אהבתי להיאנח אנחות קטנות כמו אבא שלי לפני. את קטגורית האנחות לסוגיה אימצתי ממנו , היו לו כמה וכמה סוגי אנחות כמו למשל חוסר שביעות רצון שהיה נשמע אממממממממממממממ עם סיומת מאוד ייחודית כזו שתהיה מובנת גם בכפר נידח בזימבבווה , או כעס מתון אממממ קצר ותכליתי, שמבהיר חוסר הסכמה עקרוני, אבא שלי הוא איש של שפת גוף מאופקת, האמירות שלו בשפתו הרכה יצרו תחושה של אמפטיה ונינוחות.
קמתי על רגלי מדדה בזהירות לעבר המטבח, לקחת את הכדור שיננתי לעצמי ואחריו כוס של קפה שחור חצי כוס לא יותר כמו בכל יום הקפה היווה נדבך מרכזי בחיי. אחריו ורק אחריו מתחיל הבוקר
דפיקה בדלת הקפיצה אותי אעפ"י שהייתה מהוססת, ניגשתי כשאני מנסה לעשות סדר בשיערי הסתור פתחתי את הדלת לרווחה ולפני שהספקתי לומר מילה " נשארתי בלי חלב אפשר קצת" והגישה לי כוס ישר לתוך הפרצוף. בד"כ תנועות חדות מקפיצות אותי אבל זו הייתה מלווה בחיוך מבויש שהוציא את כל העוקץ והשאיר אותי מחויך "כן בבקשה " אמרתי ופתחתי את הדלת לרווחה. איזה מנהג יש לנו הישראלים חשבתי לעצמי נגמר החלב פונים לשכן, נגמר הסוכר פונים שוב לשכן "אני השכנה מעלייך " אמרה מבלי שנשאלה " לא ידעתי אל מי לפנות, אז פניתי אלייך" הוסיפה וזרקה לי חיוך היא פסעה בנינוחות יוצאת דופן אל המטבח כאילו היא מכירה את המקום מימים ימימה לפתע עצרה הסתובבה ואמרה "אפשר" והצביעה לכוון המקרר, הנהנתי בהפתעה והיא פתחה את המקרר לרווחה בתחתית הדלת היה מונח לו קרטון חלב היא התכופפה כפיפה עמוקה ובגמישות של רקדנית בולשוי הושיטה יד וחשפה חלק מישבנה הבטתי בו מהופנט הישבן
היה בנוי לתלפיות עטוף בתחתונים ילדותיות מצויר בערב רב של פרחי בר, משהו שחולמים עליו רגע לפני שמתים. אם הייתה לי ברירה הייתי מדמיין אותו לנגד עיניי ועוצם אותם לעולמים. רגע אח"כ מצאתי את עיניה בוחנות אותי, נתפסתי בקלקלתי וחשתי כמו ילד שגנב ממתק ונתפס על ידי החנווני, השפלתי מבט ואמרתי שתבדוק אם החלב טרי היא טבלה אצבע בחלב הגישה לפיה ובמבט מתגרה ינקה אותה בחוזקה חשבתי שנשמתי פורחת סגרתי את הפה כדי להבליע את הפתעת פורחת, סגרתי את הפה כדי להבליע את הפתעתי
סבתי על עקבי ופניתי לעבר הדלת כשהיא מחרה אחרי ותופפת קלות בעקבותיי
פתחתי את הדלת לרווחה ופיניתי לה את הדרך החוצה "קוראים לי דנה, ולך?". הגנבתי לעברה יד רפויה ואמרתי " ערן נעים מאוד" היד שלחצה את ידי הייתה נעימה ובוטחת, כאילו מתריסה ואומרת זו אני, ללא כחל וסרק. ואולי לומר, אני מלאה הפתעות כרימון , אם אתה אוהב רימונים?. אהבתי רימונים! אלוהים עדי שאהבתי רימונים, וזה היה מרוח לי על כל הפרצוף.


עמדתי לטרוק את הדלת כשהוסיפה ואמרה "לפעמים אני נשארת גם בלי סוכר" ושוב חייכה חיוך גדול. לא ידעתי מה לומר, ולמען האמת התבלבלתי קצת ואמרתי " סוכר יש לי תמיד" ועם המשפט האינפנטילי הזה היא נעלמה מעבר לפינה.
אידיוט חשבתי ורקעתי ברגלי כמו ילד " סוכר יש לי תמיד" מה בשם אלוהים רציתי לומר במשפט הזה? לא יכולתי למצוא משהו אינטליגנטי יותר? משהו כמו רכשתי את פולחן האביב של סטרווינסקי רוצה לשמוע יחד טוב גם זה אידיוטי. כשאני נרגש מעט מנת המשכל שלי צונחת לעתים עד גילאי שבע אולי שמונה אין לי שליטה על זה. כשמישהי מוצאת חן בעיניי כל המערכות אצלי עובדות בעת ובעונה אחת זולת המוח. יום אחד אני חייב לבדוק איזה תהליכים עובר המח כשהוא נכנס למצוקה, בטח יש הסבר מאלף ולי יהיה תרוץ לאינפנטיליות.

פיזזתי לעבר המטבח לחלוט לי מים לקפה, עמדתי ובהיתי בקומקום ממתין למים שירתחו ולדנה שתבוא לבקש סוכר, לפתע הבליחה במוחי המחשבה שאולי אין לי סוכר!? בהתרגשות ניגשתי לבדוק ולשמחתי היה סוכר שיכול להספיק לבניין כולו, המים רתחו מזגתי לי כוס קפה וניגשתי להתרווח על הכורסא בסלון.
בהיתי בכוס הקפה ונדדתי למחוזות אחרים, הרחק הרחק קומה מעלי. מה היא עושה כעת חשבתי, אולי כמוני לוגמת קפה ומהרהרת בשכן בקומה מתחתיה, ואולי כמוני ממתינה להזדמנות נוספת לבוא ולבקש חלב או סוכר, אני אופטימי מידי אני יודע אבל אם עסקינן במחשבות נודדות מותר לי לנדוד להיכן שאני רוצה ונוח היה לי לנדוד לקומה מעלי. נשמתי עמוקות לאסוף את כל הריחות ואולי נותר כאן הריח שלה, לא יכול להיות שלאישה לא יהיה קמצוץ של ריח משכר, כל אישה ובמיוחד זו שמוצאת חן בעינינו חייבת להשאיר אחריה משהו ממה שהיא, שובל של ריח הוא הסימן האולטימטיבי לנוכחות שלה אבל מכל הריחות שאספתי אל נחירי לא זיהיתי אותה, דנה הייתה ונעלמה מבלי להשאיר סימן חוץ מאשר במוחי הקודח.
רוח השירה נחה עלי לפתע, עשר דקות קודם לכן לא עלתה בדעתי שורה אחת לשיר וכמו מתוך להט לא ברור אני מרגיש את ורגיליוס מקנן בתוכי " האהבה כובשת כל דבר. הבה נכנע לה גם אנו." אמר ורגיליוס וגם אז הוא ידע מה הוא אומר. לפני מספר דקות הייתי מנומנם, וכעת אני מבקש משורר יווני קדום שיבוא לעזרתי. אבל הוא שוכן אי שם אצל הדס ונשמר על ידי קרבוס, שינוח על משכבו בשלום ואני על משכבי .
סיימתי את הקפה וניגשתי לארון הבגדים להוציא זוג תחתונים ומשם הישר למקלחת אין כמו מקלחת בוקר כשאתה מיוחם ואני הייתי מיוחם עד תנוכי אוזני. יצאתי משם סמוק לחיים ועיניים בורקות
חולצת טי שירט לבנה וזוג מכנסי ג'ינס מהוהים היו התלבושת הקבועה שלבשתי בכל ימי השבוע כמו באותו יום שישי זה, ויצאתי לכתת את רגלי בתל אביב. הייתה לי תוכנית קבועה לימי שישי בבוקר רכיבה איטית ונינוחה מבטים שאוספים את הטבע ונשימות עמוקות של אוויר צונן שהיה מפיח בי עם כל נשימה חיות מחודשת
המולת השוק התפרסה וגלשה לעבר הרחובות הסמוכים, עצרתי את הקטנוע על המדרכה בחנתי שאף שוטר לא לוטש עיניים ואפסנתי את הקסדה בארגז האחורי, וכבר הייתי עם התיק זרוק כלאחר יד על גבי . קודם שהייתי חוקר את השוק את הריחות וצעקות הרוכלים נהגתי לשבת בבית קפה קטן ללגום אספרסו כפול ולקרוא את הספר שהיה באמתחתי באותו יום. היום היה זה ספר שירה של משוררת עלומה שמצאתי בחנות ספרים יד שנייה בקינג ג'ורג' ומצא חן בעיני, אחד השירים שהשאיר עלי רושם עז דיבר על בדידות שחוותה בבית חולים לחולי נפש אי שם בילדותה, הכאב בשיר צמצם אותי לקובייה קטנה ואת השורות האחרונות קראתי בחופזה שלא יחלחלו ויגעו בי עמוק יותר סגרתי את הספר וטמנתי אותו עמוק בתיק לו הייתי משורר חשבתי לעצמי הייתי כותב על אנשים וכאבם רגעי האושר שלהם, אבל בעיקר על כאבם.
קבוצה של צעירים רעשנים חלפה בקרבת הקפה ומשכה את תשומת ליבם של היושבים במקום, שתי הצעירות בקבוצה הביטו בהערצה במנהיג החבורה שלא ידע על קיומן, רציתי לרוץ אליו וללחוש על אוזנו " אידיוט אתה עיוור, הן מעריצות אותך, עשה משהו" ידעתי כמה זה חשוב בגיל הזה עם זאת ידעתי שמעשה כזה יכול להוביל אותי אחר כבוד לתחנת המשטרה לסופ"ש ארוך, וחברת שוטרים לא היה הבילוי המועדף עלי אז וויתרתי וחייכתי לעצמי על המחשבה הנואלת הזו. ידעתי שיש לי עוד כהנה וכהנה מחשבות כאלה והייתי סקרן לדעת אם לכולם יש מחשבות דומות.
אני יושב ומחכה למלצרית כבר עשר דקות והיא עדיין לא הגיעה לקבל הזמנה, ניסיתי לסמן לה בתנועות ידיים אבל היא התעלמה. מה עובר על המלצריות לפני שהן מגיעות לעבודה? דומה שהן יושבות בחברותה במדינה משלהן מדינת מלצריות קטנה עם שלטון עצמאי וטריטוריה שרכשו בטיפים שאספו, ואז המנהיגה שהיא המלצרית הותיקה ביותר מכריזה על ההתעללות התורנית זו שעל הפרק . בדרך כלל היו לי יחסים טובים עם כל המלצריות לסוגיהן וחלקן אף אספו אותי לבתיהן בסיום המשמרת שייטתי במחשבותיי אל העבר
לפתע שמעתי " כן אדוני" הסבתי את ראשי ודנה עמדה וחייכה, "לא חשבתי שאראה אותך שוב היום" אמרה כשעיניה נוצצות. " גם אני לא" עניתי ביבושת. "מכל בתי הקפה בעיר?" המשיכה ודחקה בי " לא יכולתי לחכות עד שתבואי לבקש סוכר" אמרתי והיא נענתה בחיוך שהאיר את פניה. " אני חייבת לחזור לעבודה" אמרה "האחראי משמרת לא סובל אותי" הוסיפה וציינה בארשת חמורה. "תהנה לך" סבה על עקביה ונכנסה לקפה.לא יכולתי שלא לחשוב על התחתונים הפרחוניים שהיו ישובים על ישבנה כאילו היו שם מאז ומעולם.
זה בדיוק מה שהייתי צריך כדי לקלקל לי את היום וכמו שאמרה דנה מכל בתי הקפה בעיר הייתי חייב לשבת כאן. השארתי 20 ₪ על השולחן ומיהרתי להסתלק, לא רציתי לפגוש אותה שוב, המבוכה הייתה גדולה מידי עבורי
עם הבוקר שחלף והצהרים עמדו בפתח הפך המדרחוב צפוף ודחוס יותר, והשמש הפכה חמה יותר ויותר מספר הדוכנים היה בשיא והאומנים ספרו בשקיקה שטרות כסף שקיבלו בעיקר מתיירים מזדמנים שחשבו שהם קונים אומנות ישראלית . נהר האדם שהתפתל בינות לדוכנים הוביל אותי לסוף המדרחוב ותחילת השוק. ברחבה פיזז תימני צבוע בצבעי מלחמה או משהו אחר לבוש חצאית רפיה צבעונית וציפורניים ארוכות וחייך אל העולם. משמאלו שרה זמרת שספרה את ימיה שירים שכולנו הכרנו, לפחות אלה שחיו את ימי עלומיה. השוטרים בכניסה לשוק עמדו במעגל כמו נכונים לפתוח בריקוד הבה נגילה סוער במקום לעשות את תפקידם והמחבלים אם היו רוצים היו יכולים להצטרף למעגל מבלי שהשוטרים היו מבחינים בהם אלא אם היו פוצחים בטעות בדבקה נמרצת.


עקפתי את השוטרים ובשבריר שנייה החלטתי לשנות כוון ולזלוג אט אט לעבר כרם התימנים.
הרחובות הצרים בכרם יצרו תחושה של אינטימיות , הבתים הישנים זה על זה הגדילו את התחושה של מקום אחר שונה מהבאוהאוס שהיה אופנתי בשנותיה הראשונות של העיר, האחרון היה תכנון ארכיטקטוני מובהק ומושקע וכאן ערב רב של טלאים כמו יצר נצרכות לבית חם, כמו אמרו לא הייתה לנו ברירה היינו חייבים בית. התיירים ואנשי המקום נתערבבו זה בזה במסעדות שהיו פזורות לאורך הרחובות הצרים לועסים בכל פה.הרעב החל להציק לי וחשבתי להצטרף אליהם, ברגע האחרון ויתרתי ופניתי לעבר הים.
כאב ראש החל להשתלט עלי, חיפשתי מקום שקט וממוזג להירגע בנין האופרה בסוף אלנבי ניראה לי מקום מתאים בקומה הראשונה הייתה חנות גדולה של תקליטורים חיפשתי את השלט המורה על המחלקה הקלאסית מצאתי אותו וכיוונתי את צעדי לעברו במקום נמצא משועמם המומחה לסוג זה של מוזיקה שמתי את עצמי שקוע בחיפוש תקליטור מסוים והוא ליווה אותי במבטו ואחרי מספר דקות התעלם ממני התחלתי מפשפש בינות למבחר העצום של האופרות שעמדו סדורות צמודות אחת לאחת, את רובן רכשתי בהזדמנויות שונות ובמשך השנים ערמתי לי ערמה נכבדה, אלא שאת פולחן האביב של סטרווינסקי לא רכשתי עד היום וזו הייתה הזדמנות שלא יכולתי לפספס.
פסעתי לעבר הזבן כשאני מנסה לדלות פרטים נוספים מתוך עטיפת התקליטור על המנצח או המבצעים על היצירה שכוונה להיות עבור בלט ובסופה שנשמעה ללא בלט. בקשתי מהזבן להשמיע לי את החלק הראשון ולאט לאט שקעתי באביב פגאני כפי שסטרווינסקי ראה אותו. נגיעות קלות בכתף הזכירו לי שיש לרכוש את התקליטור בסופו של דבר ולא רק להאזין לו יותר ממחצית השעה ביקשתי לארוז אותו שילמתי ויצאתי כשמבטו החמוץ של הזבן מלווה אותי עד היציאה.
כאב הראש כמעט וחלף ורק שיירים ממנו המשיכו להזכיר לי את קיומו, עברתי את הכביש והצטרפתי לעשרות האנשים שטיילו הלוך ושוב לאורכה של הטיילת מתבשמים כמוני מריח הים. מבטי הנשים שבאו מולי הזכירו לי ימים אחרים כשהן ליוו את מבטן בחיוך מזמין, כיום נותרו בי סימני העבר ורק נשים בשלות לקראת בלותן שימשו לי תזכורת מעודדת.
השמש חברה מערבה והפכה נעימה יותר מלטפת יותר ואני שיוועתי שתחבוק אותי ותיקח אותי איתה.
הזדרזתי וברגליים קלות כיוונתי את צעדי חזרה לשוק, הבדידות תקפה אותי וחשתי שהיא עלולה לבלוע אותי ולהשרות עלי מצב רוח מלנכולי. הייתי נתון למצבי רוח כאלה חדשות לבקרים ולא תמיד ידעתי להתמודד איתם במיוחד אם הייתי בחברותא או אז הייתי שותק שומע את הפטפוטים ודברי הלהג ומתכנס בעצמי, וכששאלו אותי "ערן מה קורה? הייתי עונה " הכל בסדר" או " נהדר, החיים טובים" והחיים לא היו טובים ובעצם היו מעופשים עם ריח רע, אבל מי יכול להצהיר הצהרות כאלה.
הבחנתי מרחוק בקטנוע שלי ספון בין שאר הקטנועים ופקח שמתחיל לרשום דוחות מהקטנוע הקיצוני וממשיך הלאה לעבר הקטנוע שלי, עוד שני קטנועים ואני מקבל דוח של 500 שקל האצתי את צעדי הוצאתי את המפתחות והנעתי אותו רגע לפני שהגיע אלי, תמרנתי בין הקטנועים ויצאתי משם לפני שחבשתי את הקסדה, מזווית העין הבחנתי בבעלי קטנועים רצים לסלק את קטנועיהם ואחרים מתחננים לפקח שיבטל את הדו"ח עצרתי והוצאתי את הקסדה חבשתי אותה בצורה שלומיאלית וברחתי כל עוד נפשי בי דו"ח נוסף למה שכבר נערם אצלי היה פוגע אנושות בחשבון הבנק שלי.
עשיתי את דרכי לסופר השכונתי השומר בירך אותי לשלום כמו שנהג לעשות בכל פעם שפקדתי את המקום וחסך ממני את השאלה האולטימטיבית "יש נשק" אמרתי " שבת שלום" חפוז ונכנסתי לאוויר הצונן ששרר בפנים.
כמו במקרים קודמים ניגשתי למוצרי החלב משכתי 2 קרטונים של חלב 1% גבינת נפוליון בטעם מעושן ודנונה 0% . המקרר שלי היה מלא אבל חשתי דחף לערוך קניות חסרות הגיון.
בקופה הוספתי 2 חפיסות סיגריות כאמל לייט ושילמתי בכרטיס אשראי.
סידרתי את הקניות במקרר כשהטלפון צלצל אמרתי "כן" קצר וקיבלתי מונולוג מצמרר "ערן אני בגהה זה אריק בית חולים גהה ליד בלינסון. תבוא! זה במח' 3 " לא הספקתי לענות כשהשיחה נותקה. מי זה אריק? ואם זה אריק הקיבוצניק מה לעזאזל אריק עושה בגהה? ולמה הוא מצלצל אלי? השאלות הציפו אותי מבלי שיכולתי להעלות בדמיוני תשובה מתקבלת על הדעת
עזבתי את הכול אספתי בדרך תפוח ורצתי לעבר הקטנוע. לא יכולתי שלא לחשוב מה בשם אלוהים אריק מצלצל אלי , ובדחיפות כזו. הדרך לגהה רצופה רמזורים, שמונה במספר אם לדייק ודומה שכל אחד מתעצל להתחלף, כאילו כל הרמזורים גמרו אומר לעכב אותי אבל ככה זה עם רמזורים כשצריכים מהם קצת שיתוף פעולה יש להם את כל הזמן שבעולם.
העמדתי את הקטנוע לצד הכניסה לבית החולים ופרצתי היישר לדלפק הקבלה האחות שוחחה בטלפון והתעלמה מקיומי לחלוטין השמעתי קולות של חוסר סבלנות וציפיתי שתתפנה אלי אך היא הייתה בשלה למזלה השיחה נשמעה כמו שיחת עבודה ולא הרגשתי נוח להתפרץ, עוד אני חוכך בדעתי מה צעדי הבא היא סיימה את השיחה ופנתה אלי "שלום איך אפשר לעזור לך" חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי " חבר שלי צלצל אלי וביקש ממני להגיע לכאן , אין לי מושג מהיכן" הוספתי בחוסר בטחון בולט "בוא נתחיל בשמו של החבר " אמרה "אריק נבו" אמרתי ביבושת ראיתי אותה בוחנת רשימה שמית שהייתה מונחת על השולחן ונעזרת במחשב שהיה למולה " אה כן אני רואה , אריק נבו הגיע היום , לך ישר במסדרון עד הסוף דלת רביעית מימין חדר 220 " אמרתי "תודה" חפוז ונעלמתי מעיניה הגעתי לחדר 220 ודפקתי קלות על הדלת רופא בחלוק לבן פתח ואמר " כן" קצר וחסר סבלנות " באתי לאריק" אמרתי כאלו וכולם מכירים את אריק . פתח את הדלת לרווחה והורה לי בידו לשבת.
ללא גינונים מיותרים פנה אלי ושאל " מה הקרבה שלך לאריק" " חבר" אמרתי " אין לא משפחה באזור?" " אני חושב שלא, כולם בקיבוץ אני משער" מעולם לא הייתי קרוב כל כך לאריק כדי לדעת אם יש לא משפחה בסביבה או חברים קרובים יותר. " אני חושב שיש לא אישה" אמרתי בחוסר בטחון " אותה אנחנו בטח לא רוצים לראות כאן סינן הרופא בארסיות" נעצתי בו מבט עם סימן שאלה גדול כל כך שהוסיף ואמר" ממה שהצלחתי לדלות ממנו היא הסיבה להיותו כאן" לא היה לי מושג על מה הוא מדבר והחלטתי להיות אסרטיבי יותר ואמרתי "ד"ר אולי תתחיל מההתחלה, ותספר לי מה קורה כאן לעזאזל"
הרופא קם ממושבו מזג לו מים מקנקן מיושן לגם ממנו ארוכות התיישב בכיסאו ואמר "אני מכיר את אריק מבית חולים אחר שעבדתי בו, אריק הוא מטופל וותיק שלי, הכרנו כשעוד היה ילד בן 10 בערך, גם אז כמו היום הבעיה של אריק זו דפרסיה או דיכאון אם אתה רוצה, בהתחלה חשבנו שזו עצבות אך עם הזמן העצבות הלכה והתגברה, ומצבי הרוח היו קשים יותר ועמוקים יותר עד שהייתה משבשת את התפקוד החברתי שלו וחיי היום יום הפכו לבלתי נסבלים".
ישבתי מרותק מבלי יכולת לזוז כל כולי קשוב לעוד פרטים. מי היה מאמין שאריק יפה התואר חביב הנשים היה שבר כלי כבר בילדותו.
" לפני יומיים קיבלתי ממנו טלפון הוא התחנן לבוא ולראות אותי, אמרתי לו שאני כבר לא עובד בבית חולים העמק וכיום אני רופא פסיכיאטר בגהה , הוא צחק ואמר שהוא 10 דקות נסיעה ממני ושהוא חייב לראות אותי שמעתי בקולו את הפאניקה, ופשוט לא יכולתי להתעלם מהילד ההוא בו טיפלתי כמעט 10 שנים. קבעתי שאני אחכה לו ב0800 בבוקר בלובי של בית החולים. כשהגעתי ב-0730 הוא כבר חיכה לי, לחצנו ידיים בחום ונכנסנו לכאן".
" אתה צריך להבין שאריק היה מטופל בתרופות הרבה שנים הדיכאון שלו הפך קליני דיכאון שאיננו חולף, זו הפרעה נפשית שההתמודדות עמה קשה ביותר אנשים במצבו של אריק חווים רגשות שליליים בין אם בתחושתם כלפי עצמם או כלפי אחרים. אני לא מדבר על התרופות שהוא לקח, תרופות אנטי דיכאוניות כמו אימפירמין, טופאניל, ואחרות, אני אומר לך שמצבו היה בכי רע באותם ימים, ועד כמה שזכור לי הוא סיים את הטיפול כלומר אני לא סיימתי איתו את הטיפול הוא פשוט קם ועזב וכל הניסיונות להחזיר אותו לטיפול לא צלחו. אז זה הסיפור על רגל אחת לפחות מנקודת המבט שלי, מה קרה איתו אחר כך אני לא יודע, הוצעה לי עבודה בגהה לפני כמה חודשים ומאז לא שמעתי ממנו עד לפני יומיים.
" מה אני יכול לתרום ד"ר , אני כמעט ולא מכיר אותו, הידידות שלנו נסתיימה לפני כמה שנים ומאז לא היינו בקשר ".
ישבנו מביטים איש ברעהו מבלי לדעת מה הצעד הבא, דומה ששנינו הופתענו שאריק נכנס לחיינו, משהו חייב להיעשות! ולא היה לנו מושג מה. אחרי שתיקה קצרה מלמל הרופא "כדאי שנקרא לו" קם מכיסאו ופנה לחדר השני, נשארתי מכווץ על כיסאי מלא חששות ובסקרנות בלתי מוסברת. הדלת נפתחה ואריק פסע פנימה כשהרופא פוסע אחריו וסוגר את הדלת "היי" " אמר קמתי לקראתו אמרתי "היי" וחיבקתי אותו, ידעתי שהפגנת חיבה פותחת בפני החולה את הצד השפוי של כולנו, ומי מאיתנו אינו זקוק לחיבה.
" אני מצטער" אמר בלחישה, הדרך שבא אמר את שתי המילים הבודדות האלה, העבירו בי צמרמורת דומה שכל הצער שבעולם היה בשתי מילים בודדות אלה. מאז ומתמיד היה לי קשה להתמודד עם צער, וגם כשנקלעתי לתוכו בעל כורחי מצאתי תרוץ לא להיות שם.לא מצאתי הגיון לחוות צער שוב ושוב במיוחד אם הוא של אנשים אחרים. לא הבנתי את הצורך של אנשים להיות חלק ממשתה והילולה של דמעות והתכווצויות בטן אלא אם הם מזוכיסטים.
אריק החזיר לי חיבוק גמלוני מלא רוך או חולשה נטה לאחור והביט בעיני, ראיתי עמוק בעיניו את הכאב והעלבון את הפחד ואת הדחף הקמאי למות. ידעתי באותם רגעים שאני שם עבורו עד שהמוות בעיניו יחלוף. רציתי לשוב ולחבק אותו חיבוק אחר אבל הרופא צעד קדימה הניח את ידו על כתפו ואמר " אריק אתה רוצה לספר לערן מה קרה". הבטנו באריק מחכים למוצא פיו, הזמן נקף ואריק החריש כשלפתע נהם " אני רעב" חייכנו כשהרופא ניגש ופתח את המקרר שעמד בפינת החדר הוציא שאריות מארוחת הבוקר והניח אותם על השולחן. אריק שקע בהכנת כריך גבינה כשראשו רכון קדימה והוא מתנדנד קלות קדימה ואחורה וחוזר חלילה. הרופא נד בראשו וסימן לי לסור איתו הצידה לפינת החדר הרחק מטווח השמיעה של אריק ואמר "אני אשאיר אתכם יחד ואחזור בעוד כמה דקות" הנדתי ראשי להסכמה ופניתי להצטרף לאריק הרופא יצא ואנחנו נותרנו לבדנו עקבתי מהופנט אחרי תנועותיו והמתנתי עד שסיים לאכול.
"אני בדיכאון " פתח אריק והמשיך "כבר הרבה שנים שאני בדיכאון ולא יוצא מזה, גם כשהייתי ילד הייתי לוקח תרופות" "למה אתה בדיכאון" נכנסתי לדבריו, " אני דפוק" אמר ונעץ בי מבט ארוך. "אריק" פניתי אליו כשאני מניח את ידי על זרועו "למה ביקשת מהרופא להתקשר אלי, למה לא למשפחה שלך, לאנשים שקרובים אלייך" הייתה שתיקה ארוכה עד שהחל לגרד נקודה דמיונית בשולחן הביט בי ואמר "אתה זוכר את המסיבה האחרונה שהיינו בה" אמר כשעיניו שואלות. נזכרתי במעומעם במסיבה כמו הרבה מסיבות שהיינו בהן בחיפוש בלתי נלאה אחר בת זוג ללילה והנהנתי בראשי "אז ניגשה אלייך מישהי וניסתה להתחיל איתך אבל דחית אותה" ואכן נזכרתי במישהי שהייתה נועזת מידי לטעמי שפשוט ניגשה אלי אבל פניה הרעות דחו אותי ואז ראיתי אותה ניגשת לאריק ומנסה להפעיל עליו את קסמיה ושם הייתה לה הצלחה משום שמאוחר יותר הבחנתי בשניהם רוקדים, התעלמתי מהם ופניתי לסיבה שלשמה באתי למסיבה.
" אני זוכר משהו כזה, קטנה שיער שחור גוף יפה ופנים רעות" הוספתי בעודי מחייך "זו הייתה אשתי מאוחר יותר" ענה כשפניו נפולות. נדהמתי מההצהרה שהשמיע בפני, אריק יצא תמיד רק עם נשים יפות, וזו לא הייתה באותה ליגה, אולי ליגה ב' מהספסל האחורי איך בשם אלוהים שחקנית ספסל הצליחה היכן שכל הנשים לפניה נכשלו?.
"איך זה קרה" הזדעקתי "היא נכנסה להריון באותו לילה" אמר ביבושת "היא אמרה שהיא לוקחת גלולות ואני סמכתי עליה וכעת יש לנו ילד משותף, ומכאן הבנתי את המושג גהינום כי הייתי בכולן, היא דאגה שלא אפספס אף אחת".
הייתי סקרן לשמוע את מה שהיה לאריק לספר, אבל כנגד זה לא היו בי כוחות הנפש להכיל את הצער שרצה להעביר אלי. לא כל יום יש בי יכולות הכלה כפי שנדרשתי להן והיום בעיקר. הרגשתי רע עם זה ורציתי לומר לו "אני כואב את מה שעובר עלייך, אני רוצה לעזור אבל היום לא! אני פשוט לא מסוגל, אין לי את הדחף והרצון להיות שם עבורך, זה מביש אני יודע, אני נכלם מעצם המחשבה, אבל עם הבושה אסתדר .
ואז יצאה בת קול מתוכי ודחקה בי להסכים.
"הייתי חייב לדאוג לה גם אם לא אהבתי אותה, היא נשאה את הילד שלי והפלה שהצעתי הייתה בלתי מתקבלת על הדעת ככה היא אמרה. אז איזו ברירה נותרה לי ? חשבתי לאהוב אותה עם השנים, זה מה שחשבתי. עברתי לגור איתה ועדיין לא זיהיתי את הרוע אבל הוא טפטף פה ושם ואני עשיתי הכול להתעלם ממנו , סוג של הכחשה הימים נקפו והחדשים החרו אחריהם ואיך שהוא הצלחתי לעבור את זה בשלום. היו ימים שחשבתי שהיא צריכה למות, אולי לא על ידי, אבל כוח עליון היה מתקבל בברכה. שיעשה את העבודה וילך" חיוך מר בזווית הפה הצביע על כך שלא הומור שחור היה כאן כי אם כוונה טהורה שיד אלוהים תעשה מעשה. דומה שהסבל שחווה על בשרו יום יום שעה שעה היה מעבר לכוחותיו.
"יום אחד" המשיך ואמר " אכלנו ארוחת ערב אחרי הארוחה קמתי ורחצתי כלים, והיא פינתה את השולחן, סיימתי והתכוונתי לשבת מול הטלוויזיה, היא ניגשה ובדקה את הכיור ומצאה בו קליפת ביצה "יש כאן קליפה היא אמרה, אתה יודע כמה אני שונאת ביצים והצביעה על קליפת הביצה כשהיא מלווה את התנועה בקולות גועל וקריאות "תזרוק את זה , זה מגעיל אותי, למה השארת את זה " הסתובבה ובחנה את מעשיי, התעלמתי במתכוון ופניתי לענייני זו הייתה אות הפתיחה לזעקות שבר וניבולי פה שנמשכו שעה אולי יותר, כל המר והאכזר עלה וצף מנבכי ההיסטוריה ועד היום. וכמו מעלה באוב היא ראתה את הנולד מכאן ועד אחרית הימים, ואני שותק."
בחנתי את אריק ואת המימיקה שלוותה את שטף דיבורו ולא יכולתי שלא להרהר איך טיפוס דיכאוני כמוהו מצליח להביע בצבעוניות כזו ובדיבור קולח את החוויות שעבר כמה שנים קודם לכן.
הסימנים לדיכאון כפי שהכרתי אותם היוו כמעט ניגוד מוחלט למה שראיתי במחצית השעה האחרונה . אם חוסר תאבון הוא מרכיב ראשוני הרי אריק ביקש לאכול כבר בתחילת המפגש המשולש שלנו ואם שינוי במשקל הוא גורם נוסף, על פניו לא ניראה שינוי בולט לעין לא במשקל עודף ולא ירידה דרמאטית במשקל. דומה שבמישור הפיזיולוגי אין שינוי זולת אם הוא סובל מנדודי שינה ואו קשיים בהתעוררות. במישור הרגשי קשה היה לי לראות עד רגעים אלה מאפיינים בולטים זולת עצבות. המישור הקוגניטיבי היה מעבר לידיעתי ולהבנתי את נפש האדם, ובטח לא כדי לנתח אותו.
"הטינה כלפיה הלכה וצברה תאוצה וכמו רכבת נוסעת קשה היה לי לעצור את זה ובעיקר כשלא ראיתי סימנים המעידים על רצון כן מצידה להרגיע את מחול השדים שהתחולל. נהפוך הוא, לעיתים הייתה לי תחושה שהיא מלבה את התקפותיה כלפי כך סתם מתוך גחמה או רשעות לשמה ולזה לא יכולתי להסכים".
לפתע וללא אזהרה מוקדמת הטיח את ראשו בשולחן שוב ושוב לפני ששלחתי יד ארוכה ועצרתי אותו, סימני דם נותרו על השולחן וממצחו החלו לזלוג טיפות גדולות שהתנפצו על הרצפה הצחורה מותירים ציור אבסטרקטי שהלך וגדל. "אריק " צעקתי בקול שנשמע באזני צווחני "מה קורה לך? תירגע" ניגשתי לכיור שהיה בפינת החדר משכתי את המגבת שהייתה תלויה שם והצמדתי למצחו. דמעות החלו שוטפות את פניו מתערבבות בדם ונספגות במכנסיו. עמדתי לצידו שותק, מה יכולתי לומר לנוכח הכאב , טפחתי בחיבה על שכמו וחזרתי לשבת.
המגבת נצבעה בארגמן והייתה ניגוד בולט לפניו החיוורים
הזמן נקף ואני ואריק היינו ישובים ללא ניע , הוא בכאביו ואני במבוכה שהשתלטה עלי . וכמו עטינו עלינו שמיכה של בדידות אין יוצא ואין בא.
הדלת נפתחה ללא אזהרה והרופא עמד נטוע במקומו אחוז הלם, מחצית השעה קודם לכן עזב אותנו שלמים בגופינו וכעת מול עיניו המשתאות יושב אריק מכוסה בדם, אני נטוע במקומי על הכסא, מראה מפחיד במיוחד אם אתה רופא "מה קרה כאן לעזאזל" זעק כשפניו מחווירים ועיניו כמעט יוצאות מחוריהן. "אני רוצה הסבר ומיד" ברור שהדברים היו מכוונים אלי ולא אל אריק "ומה הדם הזה, ואיך הוא הגיע לכאן" חשבתי שהתשובה הטובה ביותר לשאלה היא " אריק דפק את הראש בשולחן" ואמרתי זאת כלאחר יד.
הבחנתי שהרופא לא אהב את התשובה וחשב שהיא לא מספקת, ובכל זאת לא הרגשתי צורך לפרט, אם ירצה ישאל ואם לא, הדברים יישארו כפי שהם. "אני לא יודע מה קרה, התחלנו לשוחח ובלי סימני אזהרה הוא התחיל לדפוק את הראש בשולחן, עד שעצרתי אותו הכול היה מלא דם". "למה לא הזעקתם אותי?" שאל את השאלה המתבקשת, "ומשאיר אותו כאן?" שאלתי בתמיהה "בוא ניראה מה קרה" אמר וניגש לאריק כשהוא מניח יד אחת על כתפו ואת השנייה הוא מניח על המגבת ומנסה להסיר אותה בעדינות אריק הרים את הראש כשהוא מניח לו לבחון את פניו. "אריק " פתח הרופא ואמר " מה בשם אלוהים עובר עלייך" הבטנו באריק ממתינים למוצא פיו, אבל אריק שתק.
דפוסי ההתנהגות של אריק לא היו ידועים לי מעברו ולפיכך לא ידעתי מול מה אני עומד ואיך להתמודד עם מה שיש אני הדיוט גמור במה שנוגע לנפשו של האדם וכמו הרבה הדיוטות סולם המינוחים שלי נע בין דיכאוני, פסיכי, משוגע, או סתם אידיוט . גם כשקראתי את שני כרכי "המבוא לפסיכולוגיה" לא היה לי מושג ונשארתי אידיוט, נבון יותר אבל עדיין אידיוט.
הרופא עזר לאריק לקום ממקומו כשהוא מוביל אותו לעבר היציאה תוך כדי הליכה פנה אלי ואמר" אני לוקח אותו לחבוש את הפצעים" המשכנו ללכת בינות למסדרונות עד שהגענו לדלת כשעליה כתוב "חדר אחות" הזדרזתי להקדים את הרופא ופתחתי את הדלת ניגשנו היישר למיטה שניצבה במקום והרופא פקד על אריק בנוקשות שלא במקומה " שב" אריק הניח את ישבנו על פינת המיטה והמתין לצעדו הבא של הרופא. עמדתי מהצד בוחן את הרופא כשהוא מנסה להוריד את המגבת ולגלות את הפצעים שנותרו במצחו. אך המגבת נותרה דבוקה מבלי יכולת להסיר אותה.
הרופא פנה לאחת המגירות חיפש ומצא גזה, טבל אותה בחומר צהוב דמוי יוד והחל לנקות את מצחו, תוך ניסיון להפריד בין השניים אחרי מספר דקות הייתה המגבת מונחת על המיטה ומצחו של אריק נקי. במבט קרוב אפשר היה להבחין בחתכים קטנים שנותרו במפגש בין שפת השולחן למצחו. " מה עושים כעת?" פניתי לרופא בשאלה "מה הוא רוצה לעשות" זרק הרופא לחלל האוויר ופנה לאריק לקבל תשובה אריק הביט בו כשהחרדה ניבטת מעיניו ואמר מלווה את דבריו במשיכת כתפיים "לא יודע, אולי לישון" מבטי הצטלב עם מבטו של הרופא הוספתי משיכת כתפיים שאמרה חוסר אונים ואמרתי "אולי כדאי שיישאר כאן את סוף השבוע, מה אתה אומר? " פניתי לאריק, "טוב! אבל תבוא בשבת". אמר והתכנס בעצמו. הבנו שאין מה להוסיף וכל מילה נוספת תתנפץ בחלל החדר כהד. חשתי מיותר ופניתי לעזוב את החדר כששמעתי את הרופא אומר "תבוא מחר?! הנהנתי וסגרתי את הדלת אחרי.
מצאתי את הקטנוע היכן שהשארתי אותו, עשיתי הכנות לנסיעה ויצאתי לדרך, הכביש היה עמוס במכוניות, וחייב אותי להיות ערני. בית חולים גהה נותר זיכרון שניקר בי ולא נתן לי מנוח.
הגעתי לדירה הוצאתי את הקניות שהיו בארגז וטמנתי עמוק את הקסדה, עליתי בכבדות במדרגות והגעתי מותש לדלת הכניסה. בחיפוש אחר צרור המפתחות הבחנתי בפתק צבעוני שהיה טמון בחריץ שבין הדלת למשקוף, משכתי אותו וקראתי "כעת חסר לי סוכר חה חה חה דנה" הפתק הפיח בי כוחות מחודשים, ובכוחות אלה נכנסתי לדירה שנראתה לי מוארת ומסבירת פנים מתמיד. הכנתי לי כוס קפה שחור וישבתי לכתוב תשובה, ידעתי שמה שאכתוב כעת יהווה צעד קדימה או אחורה ביחסים שנרקמים כאן. פח האשפה הלך והתמלא בפתקים קטנים, כל מה שכתבתי ניראה לי אינפנטילי וחסר השראה.
עברה רבע שעה ועדיין לא יצא מידי משפט בנוי לתלפיות שישאיר עליה רושם ויקדם את היחסים בינינו. עוד רבע שעה עברה ופח האשפה גלש על גדותיו, ידעתי שיש צורך בפתק שיעלה חיוך על שפתיה אך יחד עם זאת יעביר מסר ברור,אך המוח התרוקן אט אט ועוד מעט ידעתי לא יוותר ממנו דבר.
המצב המתבקש הוא מנוחה, אחרי מוות קליני כזה של המוח יש לבנות אותו מחדש.כמה מוזר שישמע, כל אחד מאיתנו חווה את החוויה של בלקאאוט, כמו לפני מבחן , אתה יודע את החומר, למדת כל הלילה וברגע האמת, חושך! האינפורמציה שאגרת ושיננת כל הלילה נעלמת כלא הייתה, הלכתי לישון עם הידיעה שהפתק יהיה מבריק, ועם המחשבה הזו נרדמתי.
החלומות תקפו אותי מיד, אסופה של רגעים עמומים ובבוקר שיירים של אפיזודות שעלו בערבוביה וקמו מתוך החלום.
החלום נפתח במסיבה במקום לא ידוע עם אנשים לא מוכרים ורק דנה בלטה בנוכחותה כמובן שניגשתי אליה ואמרתי "ערב טוב" נענתי בערב טוב מחויך תפסתי מקום לצידה ובחנתי את צדודיתה, חום נעים חלף בגווי. ברקע החל להתנגן שיר משנות ה-80 הזמנתי אותה תוך כדי שאני אוחז בידה ומושך אותה לרחבת הריקודים השמלה שלבשה הייתה דקיקה והבליטה את ישבנה אותו זכרתי מהמפגש בדירתי, נצמדתי אליה בעדינות ופתחנו בריקוד איטי, ברכי רעדו מעט אבל לא גרמו לי להיכשל בצעדי. התחושה כולה הייתה של התרוממות רוח, דנה נצמדה אלי מעט הרימה את ראשה ושלחה חיוך זעיר ומבטיח הצמדתי אותה אלי כדי לומר שהבנתי וגם אני מרגיש כך. הריקוד עמד להסתיים ואני נשאתי תפילה שלא יגמר לעולם, תפילתי נענתה והמשכנו לרקוד בשתיקה.
שיר רדף שיר ודומה שמשמים בא עזרי, האהבה שרתה שם למעלה ואני יצאתי נשכר. הרגע הזה יסתיים עוד מעט ולא ידעתי מה לומר. תמיד נקלעתי למבוי סתום כשמישהי מצאה חן בעיני , וכשזה לא קרה הפלאתי בלשוני על ימין ועל שמאל.
השיר הסתיים וזו הייתה הזדמנות להתעשת " חשבתי שתפתיעי אותי עם בקשה לסוכר או חלב" אמרתי "היה לי משניהם צחקה. "בניתי שאחד משניהם יגמר".הוספתי את המובן מאליו, היא חייכה ודחקה בי לעבור לפינת החדר שהיה מרווח יותר ונתן תצפית טובה למתרחש מסביב.
המבלים במסיבה נתנו דרור לתחושותיהם וככול שהלילה נקף פרשו זוגות לפינות אפלוליות לממש את רגעי הקסם.
הרעש היה ללא נשוא והאפשרות להחליף משפט שלם נראתה בלתי אפשרית, גם אם מאוד נהניתי מהמצב ידעתי שהוא לא מוסיף לי נקודות זכות אצל דנה. המצב הראשוני ביני לבין דנה חייב מילים, הרבה מילים ואת זה לא עשיתי עדיין. החלטתי ליזום צעד דרמאטי שנקרא "להציל את המצב" במקרים כאלה הכול כשר ומשום כך צעקתי באזנה "מה דעתך שנלך מכאן?" היא הרימה את עיניה הביטה בי עמוק לתוך עיני והנהנה הנהון מעודן חייכתי כמו תלמיד שקיבל אישור מבת הכיתה לגעת לה בחזה אחזתי בידה וגררתי אותה החוצה האוויר הקר הכה בי כמו קורנס ואושש אותי כאילו והתעוררתי ממצב טרנס.
נותרתי אוחז בידה פניתי לומר לה כמה היא יפה בעיני כשהיא אמרה "בא לך לבוא אליי לקפה?" הופתעתי מהשאלה אך הנהנתי בחיוב וכבר פסענו לרחוב דרור 27 מרחק הליכה של כמה דקות. פתחנו בהליכה מהירה מפאת הקור ואולי הסקרנות דרבנה אותנו אין לי מושג ולא העזתי לשאול.
את המדרגות גמענו בזוגות עד שהגענו לדירתה חסרי נשימה פרצנו פנימה ונזרקנו על הספה נשימותיה של דנה כמעט וגרמו לשדיה לפרוץ החוצה מבעד לחולצה הבטתי בהם מהופנט מבלי יכולת להסיט את מבטי ונתפסתי שוב כשעינינו הצטלבו חששתי לגרום לה אי נוחות ועמדתי לפתוח בהתנצלות כשחייכה ונתנה לי נשיקה קלה על הלחי וכאן עולה השאלה המתבקשת האם זו תשובה ל"הבחנתי היכן אתה נועץ מבטים וזה בסדר מבחינתי או " כל מה שתקבל זו נשיקה" הרגע היה מיוחד עבורי ושאלתי "אפשר לקבל קפה" הרגשתי צורך עז לשבור את הרגע ולעבור לרגע אחר לתת לו להתמוסס ולהעלם כלא היה אף על פי שאהבתי בו הכול את הדרך שבו גחנה לעברי את הריח שלה את שפתיה ואת המחשבה מה יכול לקרות מכאן ואילך אם היינו נותנים לעצמו דרור ובטח אצטער על זה בהמשך.
הקפה היה דלוח כפי שחששתי, תמיד ליוויתי את בקשתי לקפה בהוראות דקדקניות כוס זכוכית צרה, כפית קפה, כפית סוכר, ומים עד מחצית הכוס בלבד. בפעם הבאה הבטחתי לעצמי, אהיה טרחן אבל עם קפה לטעמי. לגמתי לגימות ארוכות ואמרתי "תודה"
הבחנתי שלא דיברנו הרבה והייתי סקרן לדעת את הסיבה, גם זו שלי ובמיוחד זו של דנה, בדרך כלל זוגות בתחילת דרכם היו מרשים לעצמם לקשקש עצמם לדעת, במיוחד זה שהיה חסר בטחון מבין השניים, במקרה שלנו אף אחד מאיתנו לא לקח על עצמו את שרביט ההובלה, הייתי בטוח שדנה תוביל את מה שמתפתח בינינו, אבל לא כך היה וכשהתחלתי לחשוב על זה ביתר שאת הבנתי שאין כאן יחסים מתפתחים ולא היו הצהרות שהצביעו על כך ורק אני במוחי הקודח רוקם לי חלומות. וחלומות בדרך כלל הובילו אותי לצרות צרורות.
"מה אתה מעדיף לראות ? קומדיה, דרמה, או משהו אחר?" שאלה כשהיא מפנה את השלט לעבר הטלוויזיה ומדליקה אותה, אמרתי שאני מעדיף שנדבר, והיא נעצה בי מבט של תדהמה "לדבר?" שאלה "גברים מעדיפים לעשות הכול חוץ מאשר לדבר, אתה בסדר" הוסיפה כדי להדגיש את ההפתעה, אמרתי שאני בסדר ושאני רוצה לדבר ולהכיר אותה, וגם הוספתי "אני כמו כול הגברים מעדיף לעשות הכול חוץ מאשר לדבר ולעשות איתך קניות, גבר נורמטיבי לחלוטין" הדגשתי מחויך. "על מה אתה רוצה לדבר" שאלה וסבה לעברי " עלייך אם אפשר, מי את ? מה את? ולאן את חולמת להגיע " סיימתי בנימה מתנשאת. "אוקי! אז ככה אני ילידת קיבוץ בעמק הירדן, סיימתי את הלימודים בבית הספר העיוני ליד קיבוץ כנרת, התגייסתי וסיימתי קורס לוחמה קרבית ואחרי הקורס הייתי מדריכת לחימה בגולני, אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ אבל משום שהיה משעמם נורא החלטתי לעבור לתל אביב, שכרתי דירה עם עוד שתי חברות ואני עובדת כמלצרית עד היום " סיימה והוסיפה "ומה איתך?" ידעתי שאני חייב לנדב יותר פרטים ואמרתי " אני מושבניק ממש לידך, בגליל התחתון, התגייסתי לצנחנים וסיימתי קורס מכי"ם כמוך חזרתי למושבה בה התגוררתי וגם אני מצאתי אותה משעממת יום אחד החלטתי לעזוב והתנדבתי לקיבוץ של השומר הצעיר נשארתי שם שנה ומשם עברתי לתל אביב, לא היה לי כסף לשכור דירה והתגוררתי אצל בת דודה שלי בגבעתיים ואחרי חודשיים שלשה שכרתי דירה ברמת גן מאז הספקתי לעבור כמה דירות ואת האחרונה את מכירה" " אני לא מאמינה שהיית בשומר הצעיר מה לך ולשמוצניקים האלה" אמרה כשהיא נקרעת מצחוק ותופחת בידה על ברכיה " נקלעתי לשם ולא בגלל אידיאולוגיה " הוספתי בהתנצלות "מה זאת אומרת נקלעת, הכריחו אותך? שאלה כאילו הייתה מופתעת אם התשובה תהיה חיובית "הייתה לי חברה " אמרתי בתקווה שהשאלות לא תמשכנה אף על פי שידעתי שהסיכוי לכך קלוש לנשים יש נטייה כמעט גנטית לקבל תשובות נשים צריכות לסגור מעגל ושאלה המרחפת באוויר גורמת להן אי נוחות וזה בלשון המעטה "בתקופת הצבא הפקידה הפלוגתית הייתה חברה שלי והתגוררה בקיבוץ" השבתי תשובה מלאה בתקווה שתניח את דעתה "עשית חיים" פלטה כלאחר יד " הסיפורים שלך בטח יותר מעניינים" נכנסתי לתוך דבריה "שלי? אמרה בהפתעה מעושה "ממש לא" הוסיפה בהסתייגות הייתה לי תחושה שאנחנו דורכים במקום וטוב נעשה אם נשנה נושא אבל מה אני אומר כעת ואיך אני יוצא מזה ואז כמו התערבות אלוהית נשמעה דפיקה בדלת "מי זה יכול להיות?" סיננה וניגשה אל הדלת שמעתי מלמול קצר ואת דנה נכנסת לחדר השינה ויוצאת משם עם משהו ביד עוד מלמול קצר צעדים מהירים הדלת נטרקה ודנה נכנסה לסלון משליכה על הכורסא את מה שניראה כארנק עור וחשה צורך להסביר " זה מהוועד של הבניין הייתי חייבת לשלם וועד בית" וזרקה את עצמה לצידי."כבר עבר חודש? נדמה שרק לפני שבוע שילמתי וועד בית" נאנחה. חזרנו לנקודת ההתחלה.
הטלוויזיה פעלה בקול רם שפרץ אל התוכניות שתכננתי עדיין כלום לא יצא אל הפועל אבל הכוונה הייתה קיימת המצבים האלה שאני נתון בהם מידי פעם יוצרים אצלי סערה קטנה או גדולה זה ממש לא חשוב מה שחשוב שאני נאלם דום לא באופן מוחלט ממש לא אבל זה חוסם את יכולותיי הוורבאליות ולא נותן לי להתבטא באופן חופשי כמו שאני מסוגל ויכול לו הייתי משתחרר מהערגה שלי לדנה לכמה שעות הייתי מגלה לה ערן אחר שלא הכירה עד היום ומה אם יתברר שאני הנוכחי הוא זה שמוצא חן בעיניה השקט יותר החלטתי ללכת לאסוף את עצמי מחדש ממש קומה ממעל.
רק דרכה כף רגלי במפתן צלצל הטלפון טרקתי את הדלת ומיהרתי להרים את השפופרת מעריסתה רגע אחר כך זיהיתי את קולה של רחל ידידתי כבר יותר מעשור ששאלה מה עושים היום ואם יש לי תוכניות התחמקתי ואמרתי שאין לי מושג עדיין ואולי בהמשך הערב אדע הייתי צריך לספר לה על דנה והחוויות שלי עם אריק אבל משום מה הזמן לא התאים לי וחשבתי למצוא לנו זמן לשיחת נפש בהזדמנות אחרת טובה יותר אבל כדי לצאת ידי חובה אמרתי "יש לי כמה דברים לספר לך כשניפגש" וזה כבר עורר את סקרנותה "ספר עכשיו" אמרה אל תוך השקט "לא מתאים כעת אבל אני יכול לספר לך שהכרתי מישהי דיירת כמוני בבניין עוד לא קרה כלום" ציננתי את התלהבותה "אבל זה בהתהוות ועוד דבר זוכרת את אריק חבר שלי ? לא המתנתי לתשובה והמשכתי " הוא מאושפז בגהה" היה שקט למשך כמה שניות כשאמרה בצרחה "הקיבוצניק החתיך?" "כן" אמרתי " התברר שהוא בדיכאון כבר כמה שנים וכעת החליטו שהמצב חמור ויש צורך לאשפז אותו "ומכולם הוא פנה אליך" שאלה בחוסר אמון "גם אני לא האמנתי כשהוא צלצל התברר שהוא היה מטופל שנים" "אני לא מאמינה שהגבר המדהים הזה פסיכי" אמרה וניראה שהתכוונה לזה בכל מאודה נותרה שתיקה באוויר ושנינו שקענו במחשבות נוגות אודות אריק ומה שעובר עליו בימים אלה ניסיתי ברגעים אלה למצוא פתרון פלא שיוציא אותו מזה אולי תשומת לב שתעטוף אותו אולי אהבה חדשה אם הוא יוכל להתמודד איתה ואולי להזמין אותו אלי בסופי שבוע אין לי מושג איך מתנהלים עם מי שחולה בדיכאון ורק ניראה הגיוני בעיני שמחלה מעין זו דורשת תשומת לב הרבה חיבה שיחות אמפטיות שינתבו אותו לאפיקים השפויים של החיים.
"על מה אתה חושב" הפתיעה אותי דנה בשאלה "אני מנסה לחשוב מה אפשר לעשות למענו כדי לעזור לו לצאת מזה" אמרתי שופך לפניה את הרעיונות שעלו במוחי "מה שלא תעשה עבורו חייב להיות בשיתוף פעולה עם הרופא המטפל" אמרה בהסתייגות "וחוץ מזה" המשיכה "אתה לא יכול להיות בטוח שתוכל להקדיש לא את הזמן ואת תשומת הלב הנדרשת לאורך זמן ואם יום אחד תעזוב אותו אתה עלול להחמיר את המצב שלו, עזוב! אל תעשה דבר בלי להתייעץ , עם כל הכוונות הטובות המוח הוא דבר הפכפך" ידעתי שהיא צודקת ואמרתי בפאתוס שלא במקומו "אני לא עושה שום דבר בלי לבחון אותו מלפני ולפנים" "וואו" ענתה לי בגיחוך והוסיפה חיוך לא ידעתי איך לאכול את דנה מעבר למשיכה שלי אליה לא הכרתי אותה ככלות הכול אנחנו מכירים בקושי 48 שעות ולא ידעתי אם אני מוצא חן בעיניה וחוץ מנשיקה שהדביקה לי ומשפטים שזרקה לחלל האוויר בהזדמנויות שונות לא ידעתי אנא אני בא ולאן אני הולך.
"אני נכנסת למקלחת קצרה איכפת לך" וכבר קמה אספה מגבת שהייתה מונחת על הכסא חלצה את הנעליים בבעיטה ונכנסה למקלחת הנמכתי את הטלוויזיה למינימום כדי לשמוע את המים זורמים ולדעת בוודאות שהיא עירומה ואכן מספר רגעים אחר כך המים זרמו והיא הייתה עירומה.
הקשבתי לקילוחי המים כאילו היו מוסיקה נשגבת נתתי לחוויה המיסטית כמעט להשתלט עלי ולהוביל אותי תחת המים הזורמים לנעוץ בה מבטים משתלחים חסרי עכבות לנשום אותה עמוק אל נבכי הנשמה היכן שאני שומר את כל האיסורים אזוקים אחד לאחד מכאן ולעולם.
הקריאה "ערן בוא רגע" באה מכיוון המקלחת אבל כדי להיות בטוח שאני לא מדמיין המתנתי לקריאה נוספת שהגיעה מיד אחר כך "ערן אתה בא" התגובה הראשונית שלי הייתה לקפוץ כנשוך נחש אבל מחסומים ילדותיים עצרו בי התרוממתי לאט כשאני אוזר את כל כוחות הנפש ועניתי "אני בא" כשאני גורר את עצמי לרגע המתבקש "שכחתי את החלוק הוא על החבל במרפסת תוכל להביא לי אותו" פניתי לאחור ולעבר המרפסת הורדתי את החלוק ופסעתי בפסיעות איתנות לעבר המקלחת לא יכולתי לעצור בעצמי הצמדתי את החלוק לפני ונשמתי עמוקות נשימה ועוד נשימה וכשהגעתי לדלת דפקתי קלות כשלפתע נפתחה הדלת ובמקום יד שלוחה לקבל את החלוק כמו שציפיתי עמדה דנה כשהמגבת שמוטה על גופה והיא אוחזת בה שלא תישמט ותיפול יכולתי להבחין ברגליה הארוכות בחלק ממותניה וכתפיה שעדיין נותרו בהן טיפות מים אחדות נוצצות מקרני השמש שהתגנבו בעד לחלון הגשתי לה את המגבת כשאני קובר את מבטי באריחים הצבעוניים שקישטו את הרצפה בסלסולים מעודנים של צבעי אדמה בהרף עין נוסף הבחנתי בחיוך שהיה נסוך על פניה חיוך של שביעות רצון ואז חדרה להכרתי המחשבה שאני נתון כעת במתקפה של פיתוי מתוכנן ומתוזמן ועד רגעים אלה אני עומד בו בגבורה וזה בודאי לא מוצא חן בעיניה ואולי כאן אני מוצא את עצמי וידי על העליונה ואולי מוחי הקודח משיט עלי מתקפה של הורמונים שאינם יודעים גבולות והכול פרי דמיוני באופן טבעי נכון לרגעים כאלה חשתי אי נוחות שעלתה מאזור חלצי ועד לפני שהעלו סומק עז יכולתי לסגור את הדלת או להצטרף אליה אבל היוזמה צריכה לבוא ממני אף פעם לא אהבתי נשים שיזמו צעדים לסקס וגם במקרה של דנה עם כל הרצון העז שלי לחבוק אותה ולגרור אותה לסקס סוער עדיין רציתי לקבוע את הזמן והמקום הנוחים לי מבלי שאני נגרר בעל כורחי. כל גבר אחר ידעתי היה עושה מעשה ולא מעסיק את עצמו מי פיתה את מי ואם זה מתאים לו אישה כמו דנה לא הייתה צריכה לרמוז יותר מפעם אחת כדי שגברים יאבדו את העשתונות יודו לאלוהים ששפר מזלם וייגשו לממש את מה שהוגש להם אבל אני הייתי שונה ולעיתים הלכתי עם זה רחוק מידי כמו הפעם והתחרטתי.
כשהייתי כבר באמצע הסלון שמעתי את דנה צועקת לעברי " שכחת לתת לי את החלוק" כאילו הכול תקין ורק החלוק חסר בפאזל המבולגן הזה שוב סבתי על עקבי ושוב עמדתי מולה הפעם חובק את החלוק ולא מרפה ורק מביט בה במבט הכי אדיש שיכולתי להעלות אבל מלווה בחיוך מאופק הייתי סקרן יותר מתמיד לשמוע מה יש לה לומר כעת איזו אמרת שפר או חידוד יבליחו שפתיה "מה שראית לא מצא חן בעיניך" שאלה בחדווה ובכוונה להביך אותי " מצא גם מצא" עניתי בלשון חלקות "וזו בדיוק הסיבה שאני עומד ולוטש עיניים" "רוצה לומר?" האיצה בי "רוצה לומר " גמגמתי "שאני רוצה לגעת בך עד שאצבעותיי מתלהטות ולנשק אותך עד ששפתי תצרובנה" וואו " יצאה קרי