עוברת בדרכיך,מביטה מהחלון.
ירוק היערות מלווה אותן כשושבין,
זועק למרחוק.
פוסעת בשביליך, רגלי מהססות,
לדרוך או לא? בין שלל פריחות המכסות בין העצים,
את קרחות האדמות.
מביטה סביבי
ואיני מאמינה,
כיצד כמעט נפלתי בקסמייך
כמעט נשביתי ביופייך.
ואת, הינך, בעצם ,
רק בית עלמין אחד, רחב ידיים
שאלוהים שומר ומטפח את גניו.
פניך המכוסות איפור זוהר
מביטות בעיני -
כאילו לא נפל דבר,
כאילו לא חרב עולם.
ואני לוחשת לך,בוכה
שקר היופי את,
פולין.



צילה רון

פברואר 2011