וזה היה היום בו איבדתי את תמימותי זה קרה לפני כמה שנים, חמש עשרה בערך, אבל אני זוכרת את זה כיאילו זה היה אתמול. הייתי ילדה קטנה. אימא ואני גרנו רק שתיינו בבית קרקע עם גינה נחמדה. באותו יום אימא הכינה ספגטי ברוטב אדום אז כול הבית היה מוצף בריח מתוק ומפתה. זה היה בצהריים. אימא ואני החלטנו לשחק במחבואים, היא סופרת ואני מתחבת. "1,2,3..." אימא התחילה ליספור בקול ואני רצתי להתחבא. היה לה קול מצחיק, קול מרומם כזה. קול שעודד אותי גם בימים שהכול ניראה רע. רצתי לחדר של אימא. החדר היה ניראה די ריק. הוא לא היה גדול במיוחד והיו בו רק מיטה, ארון בגדים וכוננית קטנה שצמודה למיטה. פתחתי את ארון הבגדים וניכנסתי לתוכו. על הידית של הדלת הייתה טלויה סכין שחשבתי שמזויפת, שאימא הביאה מטיול בסין.  סגרתי את דלתות הארון כימעט עד הסוף והשארתי חריץ קטן לאוויר וכדי ליראות מה קורה בחוץ. שמעתי את אימא צועקת מהסלון "מוכנה או לא הינה אני באה". ציחקקתי וחשבתי לעצמי שהיא בחיים לא תימצא אותי כי זה מקום מחבוא מעולה. שמעתי צעדים מתקרבים לחדר עד שראיתי את דמותה של אימא. היא התקדמה לתוך החדר בצעדים שקטים ונעמדה מול הארון. ניסיתי להשתיק את הנשימות שלי כדי שהיא לא תגלה אותי. היא חייכה לעבר הארון ואמרה "מעניין איפה הילדה הקטנה שלי". בהיתי בעיניים שלה עד שפיתאום היא סובבה את מבטנה לעבר הסלון. היא הסתכלה במשך שנייה ארוכה ואז החזירה את מבטה לעברי. ההתקרבה עוד צעד אל הארון עד שפתאום משום מקום גבר זר שלא ראיתי מיימי ניכנס לחדר בריצה והעיף את אימא על המיטה. הוא התחיל לצעוק עלייה ולנסות להפשיט אותה. "אל תיתנגדי מתוקה, אל! טיפשה אחת" הוא צעק "טיפשה! איפה היא?" הוא המשיך. היא נאבקה בו בכוח וצרחה וצעקה. מתוך הצעקות שמעתי אותה אומרת "מתוקה שלי איפה שלא תיהי תישארי שם". הוא נתך לה מכה חזקה לפנים ונעמד. אימא בכתה והייתה משותקת מרוב כאב. הוא התקרב לעבר הארון, לעבר מקום המחבוא שלי. הייתי בטוחה שהוא גילה אותי והדמעות שנבלעו מהבהלה התחילו לצוף למלעה. הוא היתקרב עוד והושיט יד אל הארון. הוא חזר לאימא. לא הבנתי מה קורה. לא הבנתי מה קורה עד שהוא התישב מעל אימא והניף את הסכין לאוויר. אור מסנוור שהשתקף מהסכין וצרחה קרה. לא ראיתי, רציתי ליראות, אבל הסתנוורתי. אבל הרגשתי כיאילו שראיתי את זה, כיאילו זה קרה לי. הדמעות פרצו את הסכר והבכי החרישי הפך לחזק יותר. האיש הזר התקרב אלי. כבר לא היה לי אכפת. הוא עוד רגע פתח את הארון אבל סירונות נישמעו מרחוק. הוא ברח משם. את פניו לא הצלחתי ליראות וכשהשוטרים הגיעו ובישקו ממני לתאר אותו, פשוט לא יכולתי. הדבר היחיד שזכרתי ממנו היו העיניים, העיניים המלאות רוע, העייניים שניראו לי כול כך מוקרות אבל כול כך זרות. וזה היה היום בו איבדתי את תמימותי.