הידיים שלי נגעו המון דברים, ברגלים שלי, בראש שלי, בבטן שלי.
היום מתחיל תמיד במיטה שלי. לא משנה מה יגידו הוא מתחיל במיטה שלי.
המחשבות שאני מתעורר איתם הם המחשבות שאני תמיד מתעורר איתן רק יותר ישנות. המחשבות שאני נרדם איתן אלה אותן מחשבות רק יותר פגיעות. שנינו ידענו שזה משחק רע, פשוט היא פרשה באמצע ואני ממשיך את זה. אני שונא לשחק.
שאדם נולד הוא אבן גדולה, חלקנו יותר עגולים, חלקנו יותר ארוכים חלקנו יותר מחוספסים חלקנו יותר דקים. כולנו אבנים באמצע מדבר, לבד. עם רוח שכל היום מגרדת אותנו ומשנה אותנו, חלקנו מתפוררים יותר לאט, חלקנו לא מתפוררים אף פעם, חלקנו קורסים.
הידים שלי נגעו בהמון דברים, נעלים, חולצות, ג'ינסים.
היא מסתכלת עלי בעיינים כחולות וגדולות, כל מה שמפריד מאיתנו זה שולחן וכמה בגדים. בלי זה אנחנו ערומים לחלוטין. מסביבנו עשרות חולי נפש, מסוממים מתרופות. אותנו מקיפים קירות של חדר המשחקים. מבסיבו יש מקומות שינה ומרפאות ובניינים ועצים. מסביב זה חומה ארוכה וגבוה. העולם מקיף אותנו מכל כיוון, אין לאן לברוח.
הכלבה ברחה. כל מה שמפריד בינינו זה שולחן באורך של צעד.
בתוך על אבן יש יהלום. לחלקנות יש יהלום גדול יותר ולחלקנו יש יהלום יקר יותר, יש כאלה עם יהלום קטן ויש כאלה עם יהלום לא מלוטש אבל לכולנו יש ילהלום בסופו של דבר.
האבן זה היצר הבהמי, הטבעי, הראשוני. היהלום זה הנפש, הטוהר, המחשבה. כמה שיש פחות אבן ויותר יהלום ככה האדם יותר טהור.
האבן מתפוררת. היהלום נופל למידבר, לאבק. הוא אבוד. הוא משתגע.
היידים שלי נגעו הבמון דברים, באנשים, בשלטים, בבובות.
לא משנה באיזה מקלחת אני המחשבות יהיו אותו דבר. לא משנה אם זה בבית, אצל חבר, במלון, בקיבוץ או במאדים. אני תמיד יחשוב את אותן מחשבות שאני ערום והמים יורדים עלי, שותפים ממני את כל האבק של השדות מטיול הערב עם הכלבה. שאני נקי ומצוחצח מתחת למים, ערום, אני תמיד יחשוב על זה שזה לא אמור להיות ככה, יבין את זה יותר. וזה לא משנה אם אני לובש בגדים.
אני חוקר את עצמי, יוצר חורים קטנים וארוכים באבן שלי ויוצא מהצד השני, בודק מה יש מבפנים. לפעמיים אני גם פוגע ביהלום, מגרד אותו חלש ולמרות שזה כואב אני שמח, כי זה מעניין אותי מה אני. אני תמיד מבטיח להפסיק. האבן מלאת חורים והיהלום עבר ליטוש חובבני.
די.
הידיים שלי נגעו בהמון דברים, ברעיונות, ברגשות, במחשבות.
אני בחדר חשוך וצורח חזק ופראי. שובר הכל.
את את הרגליים ואת הידיים ואת הראש.
קורע את הנעליים ואת החולצות ואת הג'ינסים.
מרסק את הבובות ואת השלטים והשלטים.
הכל נשבר. הכל מת.
רק זה שם.
אני עומד על מגדל המים הישן של תל מונד. אין כאן גשרים אבל יש פעם היו מים מתחת לרגלים שלי. היום יש רק חלל ריק.
לילה. פעם מה שהפריד בינינו היה בגדים ושולחן באורך של עצד. אני ערום ואין שולחן.