"מה זאת אומרת?" היא תשאל ללא מילים, רק בהטייה קלה של ראשה. ואני אחזור שוב, ואצמיד אצבע לשפתיי החתומות, ארמוז לה "שקט, עשית מספיק, כבשת אותי." ואחייך.
זה יהיה בפאב שלי, הוא יארח זמרות וזמרים בתחילת דרכם, על במה קטנה, רק לסטנד של מיקרופון, זמר, וגיטרה. ואני אשב מאחורי הבר, אמזוג שתייה לכל הנוכחים. אשכיח מהם את צרות היום יום, שלא יטרידו את מנוחת סוף השבוע, בתמורה לשקלים מעטים מעל המחיר שאני עצמי קניתי את השתייה.
וגיטרות יחלפו על פניי כמו כוסות צ'ייסרים, וירשימו אותי, ויאכזבו אותי, קולות ילטפו את אוזניי, או יצבטו בהן. וכשישאלו אותי בארוחות משפחתיות "איך החיים?" אני אענה בחיוך מלא סיפוק, "טוב, האמת שטוב." ואלטף את העורף שלי בעדינות.
"ומה עם..?" אמא תקרוץ, ודפיקות הלב שלי יתחזקו לרגע - כי זה באמת מלחיץ להיות בן שלושים ושתיים ובלי למסד קשר זוגי רציני – ואגיד: "אני עוד אמצא למי להרוס את החיים אמא, אל תדאגי." ואמא תבטל את מה שאמרתי בהינף יד.
ואז יהיה חורף, והפאב שלי ירוויח יותר, כי אנשים מתכנסים פנימה בחורף, והאלכוהול שלי לא רק משכיח את צרות היום יום, הוא גם נותן אשליה של חום מבפנים.
ואני אכנס מאחורי הבר. וייכנס גיטריסט בשם נוח, שהכרתי כבר לפני כמה חודשים ונחרט בזכרוני כחווייה נעימה. הוא יניח את כובע הגרב איתו נכנס על הבר, יחייך אליי ויגיד לי "השלט הזה שאסור כובעים בפאב תמיד קורע אותי" ואני אגיד שאם לא היה השלט אני הייתי קורע אותו. והוא היה צוחק צחוק רועם ונעים של מוזיקאי ויגיד "גולדסטאר." ואני אוציא כוס חצי ליטר ואמזוג.
הוא יניח את שפתיו על הכוס, זקנו הלבן ייעלם מאחוריה, ושפמו יתמלא קצף שהוא ימחה מאוחר יותר בשרוולו.
"יש לי מישהי להעלות לפה. שתהיה האחרונה שאתה מעלה לפה." הוא יגיד.
"אז חכה כמה שנים." אני אגיד בחיוך ואמזוג לי שליש גינס.
"מחר היא בעיר להקלטה, ואתה חייב לתפוס אותה."
"תביא." אני אגיד.
ואז ננהל שיחת חולין, והוא ישחק בטבעת הנישואין שלו בכל פעם שידבר עליה, ואני אסיק מכך שהיא כנראה ממש יפה.
וכשהוא יילך אני אשאר עד שלוש וחצי לפנות בוקר, ואעשה סגירה, אבקש מסולומון שגר ברחוב לעזור לי עם הנקיונות, והוא יעזור לי, ויקבל בירה ושבעים שקל בתמורה, כי בכל זאת אני נעזר בו רק פעמיים בשבוע, והוא צריך את הכסף יותר ממני.
ובבוקר אני אשכח מהערב ההוא, וממנה לגמרי, מסיבובי הטבעת של נוח, ומזה שסולומון שבר כוס ובכל זאת שילמתי לו מחיר מלא. מהכל, כי אני אסע לים עם איזה חבר טוב מהשנת שירות שלא ראיתי שנה בערך. והוא יראה לי תמונות של החברה שלו, והיא תהיה קצת מכוערת בעיניי, אבל בפי היא תהיה "שווה אחי", ואני אחייך אליו חיוך חם ומלא קנאה.
והוא יגיד לי "אתה חי טוב אחי, תאמין לי. איך לא קפצתי איתך על הפאב הזה?"
ואני אגיד לו שככה זה, יש אנשים עם פאב, ויש אנשים עם חברה, ואני כבר לא יודע מה אני מעדיף. כי עם כל החברים שלי והמכרים שאני מדבר איתם, איתו תמיד יכולתי להתבכיין על קטנות.
והוא ישתוק כי הוא באמת אוהב את החברה הזאת שלו, ואני כבר אחשב כמה להביא לחתונה שלהם.
ובערב הוא יגיע לקצר רק לשתות איזה בירה, וכשאני אלווה אותו החוצה, נוח ינופף לי לשלום מהרחוב. ולצדו יצעדו במעיל חורף כבד וכובע גרב שתי עיניים ירוקות בוהקות, ועוד כמה מאפיינים של אישה. וזה יכה בי כמו בקבוק בלנטיינס בערב עצוב, סיבובי הטבעת, המבט המיואש של נוח לתקרת הבר כל פעם שאמר את שמה, עמית. הכל ייכנס לתוך העיניים האלה, ואני אבהה בה קצת יותר מדי זמן, עד שתצטרך להגיד שוב, בקול רם יותר, "היי!" חמוד כזה, חצוף.
ואני אחייך, אכניס אותה לפאב תחת זרועי, אתעלם מנוח כאילו לא הכרתי אותו מעולם. הוא יבין, בטוח. ואשלוף ממנה בזריזות את כובע הגרב, שיחשוף שיער שטני מתולתל קצת, ואצביע על השלט, ראשה יהנהן בהבנה. ואני אוריד ממנה באבירות את המעיל הכבד.
והזמן שלנו בנפרד ייעלם מזכרוני, והרגע הבא שאזכור יהיה העלייה שלה לבמה, אודם אדום חזק לשפתיה ינסה להילחם בצבע עיניה, ויפסיד נואשות. נוח יפרוט על המיתרים, והיא תתחיל לשיר "שיר שכתבתי בתקופה עם קצת יותר מוזה בחיי" ואני אפול בקסמו העממי של המשפט הזה.
וכשהיא תסיים את השיר הראשון, אני אביט היישר לעיניה, וכשהיא תביט בי חזרה, אני אהנהן, ואניח אצבע אחת על שפתיי החתומות.
והיא תטה את ראשה הצידה ותחייך, ואני אעשה את אותו הדבר שוב, ואחייך.
וכשהיא תרד מהבמה, אני אזמין אותה לכוס בירה על חשבון הבית, ואז לבית על חשבון הבירה, וכשנתעורר אני אסתכל עליה, ואדע שמצאתי מישהי להרוס לה את החיים.