זה בסדר להילחם, הוא אומר, גם אם הסוף ידוע מראש, זה בסדר. אפילו אם קיימת ברירה אחרת. הוא עוצר, ושואף עשן מהסיגריה שגלגל לעצמו שתי דקות לפני שהחל לדבר, לפני שפניו קיבלו מן זוהר משונה, כזה ששמור רק לסיפורי מלחמה. זה בסדר, הוא ממשיך, רק אם אתה שלם עם עצמך. אבל לעולם אינך שלם עם עצמך באמת, לעולם, זהו עצם העניין. אתה מבין? ואני מבין. לא את הכל, אבל מספיק. מספיק בשביל להנהן. מספיק בשביל להחליט שהוא, זר ספרדי מבוגר שפגשתי לפני רבע שעה, יודע מהו עצם העניין. ובכלל, בשתיים בלילה, לבד, בקופי שופ הזה, זה לא משנה כמה אתה מבין. כאלו הם, הקופי שופס של אמסטרדם, יש להם יכולת לגרום לך לשכוח מהכל, ולהנהן בראשך, לאותת כי הבנת את הגיגיו חסרי ההיגיון של זר ספרדי, מבוגר, שפגשת לפני רבע שעה. 

‎הייתי סמל ראשון. סמל ראשון מרקס, חייל בכוחות האו”ם בלבנון. גם אני הייתי סמל ראשון, חייל בצבא ההגנה לישראל, אני נכנס לראשונה לשיחה. ובראשי אני חושב: להיות סמל ראשון בצבא ההגנה לישראל, בחיל המודיעין, זה לא הישג גדול, ואת לבנון לא ראיתי דרך כוונת רובה, או מבעד לחלון הרכב המשוריין, אלא בפעם ההיא שטיילנו בצפון, ודנה כמעט לא דיברה, עד שחזרנו הביתה. אך סמל ראשון מרקס אינו יודע זאת, ולסמל ראשון מרקס זה לא משנה,  וכשאני משתף אותו, הוא מסתכל ישירות בעיני, וניצוץ של הזדהות נדלק בהן. ואני שמח על ההזדמנות להתקרב אליו, גם אם במרמה, ולגרום לו להיפתח עוד קצת בפני. כאלו הם, הקופי שופס של אמסטרדם, יש להם יכולת לגרום לך לשכוח מהכל, ולגרום לך לנסות להתחבב על סמל ראשון מרקס, חייל בכוחות האו”ם בלבנון.

‎האדם שיושב לידי קם, לוחץ את ידו של סמל ראשון מרקס, ויוצא. כשרק החל לדבר, דבריו של מרקס הופנו גם אל המוכר בחנות, . בתחילה, דבריו נדמו כחתיכות קטנות מתוך פאזל ענק, חצאי אמיתות ורבעי סיפורים אנרכיסטים מפיו של מסומם. סיפורים על מלחמות ועל שלום, על מחבלים מתפוצצים בלבנון ועל פיגועים כנגד הממשל בעיראק. על חברים שאבדו, ילדים שהתייתמו, משפחות שהתפרקו. אך עכשיו הוא מדבר ישירות אלי, מסתכל בעיני, מרגיש את אותה הקרבה שאני מרגיש. כאלו הם, הקופי שופס של אמסטרדם, יש להם יכולת לגרום לך לשכוח מהכל, ולהרגיש קרבה לסמל ראשון אהרון, זר ישראלי שפגשת לפני רבע שעה באמסטרדם.,

‎אתה אף פעם לא שלם עם עצמך במלחמה, אף פעם. אתה יודע? זה תמיד יהיה ככה. ותמיד היה ככה. השמש תזרח, ואתה והילדים שלך תיכוו, זה חוק. אתה מבין? אני רוצה להגיד לו שלפעמים השמש לא זורחת, ולפעמים אתה לא נכווה. כמו בפעם ההיא, כשטיילנו בצפון, ודנה כמעט לא דיברה, אבל הייתה כל כך יפה. כשהסתכלה עלי, רציתי להגיד לה שאני מרגיש כאילו השמש לא זורחת היום, ואני לא נכווה, אבל לא אמרתי, כי לא ידעתי איך, אבל בעיקר כי היא לא רצתה לשמוע. ראיתי בעיניה. וגם סמל ראשון מרקס לא רוצה לשמוע, ולכן אני שותק. הוא נאנח. כאלו הם, הקופי שופס של אמסטרדם. יש להם יכולת לגרום לך לשכוח מהכל, ולנסות לנחם את סמל ראשון מרקס, חייל בכוחות האו”ם בלבנון . 

‎ובלבנון, הוא ממשיך, בא אליך ילד ברחוב, ומציע לך שוקולד. ואתה, שלא אכלת שלושה ימים, שלפעמים היית נושך את קצה האצבע כדי להיזכר בטעמו של בשר, גווע ברעב. ואתה מסתכל על הילד הזה, התגלמות התום במרכזה של לבנון, מלאך שומר, שמגיח מצללי המלחמה עם חפיסת שוקולד, עטופה בנייר כוונות טובות. ואתה רעב. וכשהוא מציע לך את השוקולד, אתה מתרגש, לא רק כי לא אכלת, אלא גם כי נעים לדעת שיש גם צד מנחם, מלטף, כזה שממלא אותך תקווה, במלחמה הארורה הזו. ואתה לוקח את השוקולד כי אתה רעב, וגם כי אתה רוצה להרגיש את התום, את הטוב האנושי, שכבר שכחת שקיים. ואתה מושיט לו את היד, כדי לקחת את השוקולד, וכדי להרגיש את עורו, את חום גופו, את החיות שנותרה בו, ולהראות לו את החיות שבך. והוא מגיש לך את השוקולד, ולפתע שולח יד מתחת לחולצתו, וקול פיצוץ חד מפלח את השקט המתוק ששרר לפני רגע. הוא עוצר את דיבורו, מסתובב, ומראה לי את הצלקת שעל גבו. זו צלקת, הוא אומר, אבל היא כבר לא כואבת. הצער, האמונה ששבה ואבדה, ניצוץ התקווה שכבה מהר יותר משנדלק, הם אלו שכואבים. אתה מבין. אני רואה עליך שאתה מבין. כאלו הם, הקופי שופס של אמסטרדם, יש להם יכולת לגרום לך לשכוח מהכל, ולהיות משוכנע כי סמל ראשון אהרון, חייל בצבא ההגנה לישראל, מבין את עומקו של סיפור המלחמה האישי שלך.

‎ואני מבין. אני באמת מבין. לא לשם ההנהון, ולא לשם הקרבה. וגם אני הייתי במלחמה. אמנם במלחמה על ליבה של בחורה, אך בקופי שופס של אמסטרדם, הדימויים נעים בקצב גבוה יותר מחוסר הנעימות שבהשוואת מלחמה לאהבה, ולכן אני מבין. וכשדנה שואלת אם ארצה לטייל איתה בצפון, כמציעה לי את השוקולד שלה, אני מתרגש. לא רק כי אני רעב לאהבה, אלא כי נעים לי לדעת שיש בה גם צד מנחם, מלטף, כזה שממלא אותך תקווה, בדנה. ואני מושיט לה את היד, כדי להרגיש את עורה, את חום גופה, את האהבה שבה, ולהראות לה את האהבה שבי. והיא מושיטה לי את היד אך מושכת אותה במהרה, ואומרת , מה היא אומרת, אינני זוכר. אך קול פיצוץ חד מפלח את השקט המתוק ששרר בלבי לפני רגע, והשמש שוב זורחת, ואני שוב נכווה. אין צלקת, אני חושב לעצמי, אך הכאב עדיין שם. ואני מביט  בסמל ראשון מרקס,  ואני יודע שהוא מבין. אבל זה לא משנה. כאלו הם הקופי שופס של אמסטרדם. יש להם יכולת לגרום לך לשכוח מהכל. חוץ מדנה.