הוא יצא לדבר עם חברה שלו. אני יצאתי לדבר איתו שיפסיק לדבר עם חברה שלו, ושיחזור כבר פנימה, הוא נפנפף אותי בתנועת יד וחזר לחייך לתוך המכשיר. אני יכולתי לשמוע את הקול המעצבן שלה מאחורי הקו, דיברה בהתרגשות, נראלי שסבא שלה הביא לה הרבה כסף עכשיו, אני חושב שזה מה שהיא אמרה בהתרגשות, ואז מהר לא יכלתי לשמוע כלום, כנראה שהיא השתתקה בצד השני מחשש שמישהו שמע אותה, אולי עדיין הייתה בבית של הסבא.
הוא היה יותר יפה ממני, הוא היה ממש יפה, וגם אני הייתי בסדר אבל לא היה אכפת לי, ואולי אני צריך להגיד שאני מסתדר עם עצמי מצוין ושאני משיג את המבטים שלי, ועם אני יגיד שאני לא הייתי רוצה להיות יפה כמוהו אני ישקר, כי ביופי שלו היה מעין משהו לא הוגן כזה, שגרם לאנשיםם לאהוב אותו יותר.
נכנסנו לבית, אימא הביטה בנו במבט שמח, "מחר פורים" אמרה בכל מרוגש, וזכתה לשום תגובה. לפעמים עדיף לקבל שום תגובה מאשר נהימה בלתי מוסברת של נער מתבגר שאין אתה מבין את פשרו.
"מחר פורים" הוא אמר לי בחצי חיוך שהגענו לחדרו, "נתחפש למשהו?" שאל והתבונן וראה בפנים שלי את כל הסיבות ואת כל הבעיות בלהתחפש מחר. הוא ניחם את עצמו שאמר שנתחפש עוד יומיים.
בבית הספר כולם הסתכלו בי בצורה מגעילה, לפעמים בא אליי איזה מישהו שחושב שהוא חבר שלי ואומר לי שהוא מצטער, אני חושב עם לירוק לו בפנים ואז אני הולך לאח שלי. אני אוהב ללכת לאח שלי שכולם מסתכלים, אני אוהב לשבת איתו ועם חברה שלו על הספסל ולחכות שהם יגרשו אותי סופית, אבל היום הם לא גירשו אותי. נכנסתי לכיתה באיחור, המורה אמרה לי שמר שפילמן צריך להקשיב ביתר רב לצילצול, אבל היא אמרה את זה ולקראת סוף משפטה כאילו הצטערה על דבריה, אז לא כל כך היה אכפת לי.
אחר כך ראיתי אותה הולכת במסדרון, אני זוכר על איך שדיברנו שאנחנו שונאים את הבניין הזה כי הוא היה מלא בבטון, והיא גם אמרה שהוא ברוטליסטי , אני לא הבנתי מה היא אמרה ואיך זה קשור לבניין אבל תמיד שהיא אמרה את המילה הזאתי צחקתי והיא שמחה שאני צוחק על חוכמתה כי זה לא היה צחוק מלגלג, זה היה צחוק של שתי אנשים שהבינו בכנות את כוונתו של הצחוק ונתנו לו להפוך להיות חלק משמעותי בינם.
בכל מקרה זה היה נחלת העבר.
למען האמת שמחתי קצת שאבא שלי מת, זה קרה לפני חודש, ועד היום קשה לי לסלוח לעצמי, אבל שזה קרה לא בכיתי רק ניסיתי לדמיין אותה חושבת עליי מסכן, ואז בלוויה בכיתי כמו חיה פצועה, כי פתאום הבנתי שהוא הלך.
זה לא עזר לבכות, ואני באמת מאמין שבכי לא עוזר לשום דבר, כי בחודשיים האחרונים לא הפסקתי לבכות מדברים שונים, והיום אני עדיין כאן, ואח שלי עדיין יושב על הספסל עם חברה שלו.
אימא הכינה לנו תלבושות, הוא פיראט ואני התליין שלו, הייתי נראה כמו עבד סאדו מאזו או העבד הזה מספרות זולה שמוחזק במרתף. ולא היה לי נעים אז יום אחרי זה הלכנו לבית ספר ככה.
אף אחד לא התחפש ורק אני ואחי נראנו כמו הפיראט חתיך והסקס סלייב שלו. אבל גם לא אמרו לי על זה כלום. אח שלי לא סכין את המוניטין שלו בשביל החרא הזה כי הוא תמיד היה יכול לצאת מהכל, בגלל זה קצת לא סלחתי לו כי לא באמת הקריב משהו שהוא בא איתי מחופש. חוץ מיזה זה היה רעיון שלו.
אחרי כמה ימים התאבדתי, הגעתי למסקנה שזה לא הוגן, אני כותב את זה מלפני ההתאבדות אבל אני יודע שאני יתאבד. אני ניסיתי להתחיל לכתוב, סתם כתבתי שטויות, את מה שקרה לי, אבל קרעתי הכל וזרקתי לפח, כי גם את זה אני לא מצליח. היה לי חזיון שאולי אני יהיה סופר אבל עכשיו הבנתי שפשוט לא יקרה. אז לקחתי את כל הפסקאות שהיו די מוצלחות והשארתי אותם, הם הכל מהימים האחרונים, וכנראה שדי השתפרתי אבל זה לא משנה כי בכל זאת זה לא מספיק.
עוד קצת לפני שאני ככה הולך לגמרי סופית, רציתי לסגור מעגל. אני ירשום שגם היא סגרה מעגל, אני לא מאשים אותה בכלום, זה באמת לא אשמתה, אבל שראיתי היום והיא כל הזמן משחקת עם בנים אז הבנתי שהיא פשוט לא הוגנת.
ואח שלי ואימא היו בסדר, אח שלי לא צריך אח פאדיחה שכול היום הולך מכופף עם פנים לריצפה ונדחף לו עם חברה שלו, ואימא תיהיה בסדר, כי אימא זאת אימא והיא יכולה על הכול.
יכול להיות שאח שלי יהיה עצוב גם אימא בטוח, יש רגעים שבאמת שהוא באמת אוהב אותי, אבל גם יש שלא, וחוץ מי זה יש לו דברים אחרים עכשיו.
החלטתי להתאבד, ככה שאני יעלם, אני ישרוף את הדף אחרי שאני יסיים לכתוב, כי אני עדיין מרגיש שאני צריך לכתוב, כאילו מעין השארות אבסורדית בעולם, שהפרורי עפר שישארו מהדף הזה היו שלי.
בכל מקרה אני רוצה שהם יחשבו שברחתי, שתיהיה להם תקווה, שאולי יחשבו שאני יחזור בסוף כמו יוסף, או סתם יחשבו שכבר עדיף לי במקום אחר.
את אבא אני לא מבקר יותר, אני לא צריך קבר כדי לדעת שאני תמיד אוהב אותו. אני לא מאמין שניפגש, כי הוא מת חזק ואני חלש, אבל לא אכפת לי. אני לא צריך לראות אותו יותר או לבקר, אני רק צריך לדעת שאני אהבתי ואוהב.