פתאום קם אדם בשעות בין הערביים:
א.
הוא הביט בחלון בחשש, כול סוף שבת היה מסתכל ככה בחלון ראה את השמש צונחת עומדת להתנגש בכדור הארץ. היה לו את המבט הזה שהיא תמיד שנאה כי הוא היה מלווה בשתיקה, הוא פשוט שנא את שעת הדימדומים של יום שבת, חשב בראשו שהמוות בא לבקר בשעות האלו, ועד היום היה משוכנע בכך שכשהוא ימות, זה יקרה בשעת דימדומים, כמו כלב, ביום שבת.
היא הכינה ארוחת שישי, שהיא הייתה מכינה ארוחת שישי כל הבית היה שותק דום, ורק היה אפשר לשמוע את התנגשות כלי המטבח. הם שתקו כי ידעu כמה היא כועסת, כמה היא שונאת לבשל בשביל אנשים שלא סובלים אותה, ולא יסבלו אותה אף פעם. היא לא זוכרת איך זה התחיל אבל כן זוכרת שמאז שזה התחיל בישולה התחיל להתרשל, חוצפתם גברה, והקישים שלה לא זכו לתשומת הלב הראויה בארוחות המשפחתיות של כל שבת שניה. שלא תטעו, בימי חול הייתה מבשלת ביד אומן.
הוא הביט בה שופכת את רוטב העגבניות מהמיקסר לסיר, היא החזירה לו מבט, והוא התחפף משם מיד, ויצא להביא את הדואר.
הוא אהב ללכת בשבילים של ההקיבוץ אבל לא סבל להתראות עם האנשים, אז לפעמים היה עושה עיקופים הוא חיתוכים לולא ראה בריה קלושה מתהלכת לה באופק. כעת הוא שאל את עצמו עם היה זה כדאי, לצאת ככה החוצה. הוא קטע את המחשבה הזאת והוציא סיגריה, הוא עישן והלך והרגיש את המוות מסביבו, כאילו כולם פה היו עשויים ממנו, שצעד הרגיש כאילו האדמה נבלעת מתחתיו, ואז מעד ולמזלו כוון עצמו לדשא, הוא ידע שזה לא בריא, הוא היה אדם צעיר, 37 מלאו לגבר אבל בכל זאת הרגיש את מותו, עדיין חשש. היה לו ילדים, עם אחד לא דיבר כי הוא ברח מהבית ולקחו אותו לאיזו פנימייה, במושב קרוב והשניה הייתה קטנה, והיא אימה היו לפעמים נוסעות עליו.
הוא לא סבל להיות בפנימייה של הבן שלו, הוא הרגיש בה כמו אבא רע שראה את כל הנבלות שהסתובבות שם, עמוסי הקונדומים בכיסיהם, מחפשים קורבן לדקירה או שעשוע.
הוא התרומם במהירות מהדשא, מסוכן להראות שוכב על דשא באמצע הקיבוץ ללא סיבה. ימים חמים היו, ולא נשאר סימן רטוב על בגדיו. הוא המשיך ללכת ובמהרה הגיע לדואר, הוא ישב מול התאים שהיו מחוץ לבניין המזכירות ובהה במתכת החלשה והרקובה שנכפה עליה לשמור על מכתביהם. פתאום עלה קול שעשוע בראשו, הוא קם והתחיל להחליף את המכתבים, בתאים, הוא פתח אותם ודחף ומשך וכול במעין טירוף עד שכאב לו הראש והוא התיישב בשפה שמול לתאים. שהביט הצידה בנונשלנטיות, ואולי כי הרגיש שמישהו מסתכל בו ראה, איש זקן עם אופניים, הוא לא זכר את האיש הזקן אבל האיש פשוט עמד שם בכביש הרחוק והביט כיודע. הוא חשב בראשו שעם הזקן לא ילשין עליו אז הינה הוא גם שותף לפשע, ולכן הצטער פעולותיו. הזקן הוסיף והסתכל בו, וגם הוא החזיר לו מבט והוא נשבע בראשו שהוא מכיר את הזקן, ולא מכיר אותו, ואולי ראה אותו פעם בסרט?
הזקן עלה על האופניים הישנות שלו ונסע עם הכביש ונעלם.
הוא חזר לבית מובוהל והתחחיל לשאול את אשתו על הזקנים והזקנות בקיבוץ, כי האמין שהכיר את כולם, וכנראה שלא.
לאחר יום חזר לתאי הדואר, הוא נרגע מעט כי חשב את זקני הקיבוץ כבריות בלתי מזיקות, אך שכח שיש לאותם קשישים יותר מידיי פנאי.
שהגיע לתיבות הדואר ראה כי נעלמו, כאילו נעקרו ממקומם, ובמקומם הוצב שלט שנתלה בסלוטייפ עלוב בו כתוב:
תיבות הדואר הועברו לתוך המזכירות!
הוא לא הבין מה סימן קריאה היה אמור להביע, אבל הרגיש שצורתו לבשה צורת כעס. הוא נכנס למזכירות ועבר בין בחדים, רובם היו נעולים למעט חדר אחד שכנראה היה חדר המנוחה של עובדי המזכירות. זה היה חדר די גדול ומרשים עם חלון שקופה שהשקיפה על ההרחבה שהחלה להיבנות ועל המגדל מים שנראה מתנשא מרחוק ועולה מתוך נוי ובתי קיבוץ ישנים.
תאי הדואר עמדו בחדר ונוסף עליהם הוצבה מצלמת וידאו שנתלתה מהקיר, מצלמה חדישה שמתוכה עלה אור כחול, הוא חשש שבטח עובדת גם בלילה.
שפתח את תאו מצא כמה מכתבים שיעדם לנמענים שונים, דורי האזרח הטוב חילק את המכתבים ושם אותם במקומם, עוד הספיק להגניב מבט צודק וחטוף למצלמה ושחזר לתאו המלבני מצא בו מכתב מהקיבוץ. הוא פתח את המכתב באדישות, חשב כי מדובר בהזמנה למסיבת אביב או דבר טיפשי כזה של ועדת תרבות, ושקרא את תוכנו, הצהיבו פניו, ורטט של פחד ומבוכה עלה בבטנו.
הנמען: אדון דורי עוז
הנדון: השחטה וונדאליזם בתאי הדואר הקיבוציים:
אנו קוראים אותך דורי עוז בן מרים ויעקב עוז להימצא ביום ד' ה21 במאי, בחדר המזכירה, לבירור והבהרה בנוגע לתקרית ששמך נקשר בה.
העדרות מהפגישה תגרור אחריה השלכות קשות!
(ושוב סימן הקריאה המאיים, שראה אותו נזכר באימו צורחת עליו לחזור לבית הילדים, זה היה סימן הקריאה של אימו, לפני שהיכתה בבנה הבכיין).
בתודה רבה
הנהלת הקיבוץ, המזכירות, והמזכירה הראשית, לבנה דור שלום.
לבנה דור שלום? מי זאת?, הוא היה מופתא עד לידי גיחוך מהמכתב, אך יותר מחששו לקראת הפגישה, חשש הוא על אחת כמה וכמה משמו הטוב ואת אשר אשתו תחשוב עליו.
הוא חזר לביתו והסתגר בו עד לאותו היום בו נקרא לפגישה, לקח שלושה ימי חופשה.
ב.
הוא פשוט לא רצה שהתייחסו עליו כמו ילד, הוא בן 37 יש לנו ילדים ואישה יפה, והוא לא רוצה לחזור לכיתה א'. העניין הטרגי כאן היה כאשר נכנס לחדר, ומאחורי שולחן חום בהיר ישבה מורתו בבית הספר היסודי, רותי לבנה קראו לה, ועכשיו היא יושבת מולו. "רותי?", שאל בקול מבולבל, והיא ענתה לו מיד, "לבנה דור שלום". היא גם הזכירה לו את סבא שלו, היא שמה את ראשה על ידה בדיוק כפי שהוא עשה אולי כמעט כל חייו, קראו לו שלום, גם במקרה.
הם ישבו זה מול זה ושתקו, לאחר כמה זמן נכנס אותו זקן שראה אותו ואז היא אמרה שאפשר להתחיל.
"אני ראיתי אותו" אמר הזקן. הוא היה בריה מצומקת עם יותר מידיי קמטים ושיער אפור דליל שקרחת מלוכלכת הופיעה בקודקודה. "הוא החליף את המכתבים בטירוף", הזקן נשמע כועס, כאילו האקט עצמו היה במטרה לפגוע בו. "נכון, היה לי משעמם אז החלפתי את כל המכתבים". לבנה דור שלום הביטה בו במבט מורתי מאוכזב, ופתחה בנאום על התקדמותו היפה השנה ושהבחירה בידו והוא לא חייב לקלקל לעצמו, ואז נפלה שתיקה, הזקן יצא מהחדר ולבנה גירשה אותו.
שחזר לביתו, רק אשתו עמדה שם, היא הביטה בו במבט מודאג, הוא אמרה לה ברפרוף שהיא לא צריכה להקשיב לדור שלום, והלך לישון, כאב לו הראש.
שהתעורר עמד ערב, בסלון ישבו אנשים, הוא שמע ספלי תה, וגם את התה נשפך מחדר השינה, ולא הבין. הוא לא רצה לצאת החוצה, לא היה לו חשק לחברה, הוא גם לא ידע במי מדובר. בדרך כלל אהב לדבר אך רק עם האנשים הקרובים עליו, הוא הרגיש אנוס שאנשים שלא מכיר נכנסים בדבריו ולעיתים סותרים אותו, לעיתים גם מרגיש פגוע.
הוא יצא וראה את בנו יושב על הספא, בנו שתק גם ביתו הייתה על הספה ואשתו עמדה במטבח. הוא הביט בילדיו, ואז אשתו נכנסה ואיתה מישהו קירח עם מישקפיים, הוא לא הכיר אותו.
הוא הסתכל בחוץ וירד כבר החושך, הוא שמח שפסח על שעת הדימדומים. האיש הזר הביט בו במבט חוקר ואז ביקש ממנו לשבת בביתו שלו וסיפר לו שהוא רופא. דורי חשב שזה בטח הרגל של רופאים להזמין אנשים לשבת, הרגל שמתפשט להם על החיים. דורי חייך וכולם הביטו בו בחשש, עם חושבים שאתה מטורף רצוי שלא תחייך בלי סיבה גם עם אתה מצחיק את עצמך בלב.
בנו גם חייך, במשך כל השיחה בנו ישב וחייך, חיוך של הבנה, חיוך של שמחה לעיד, כרגע הובהר לו שאביו מטורף, שאביו הולך מתוך שינה ושהוא נצפה במצלמות של המזכירות הולך ומדבר עם קירות ועציצים.
"למה יש במזכירות מצלמוות בכלל" שאל דורי בעצבנות, הם היו שלושתם, אימא אבא ובן על הספא, דוקטור דוליטל ישב על כיסא ורשם כמו פסיכולוג והילדה שיחקה בחדר.
הוא היה עמום, מסתבר שהיה בן אדם (לא ננקוב בשמות) שהיה מחליף את המכתבים בתאי הדואר כל הזמן בנוסף היו גלי פריצות של גנבים בקיבוץ ומסתבר שבמזכירות יש כספת, ולכן הותקנו מצלמות.
ג.
בסופו של דבר נתנו לו כדורים, הוא היה אוכל הרבה מאד, הוא היה מדוכא, ולא היה לא שמץ של און. אשתו הסתובבה בבית אחר עם מישהו אחר, והוא ישב בבית. הוא הספיק לשכוח הרבה מאד. הוא הלך בקיבוץ וכבר לא ראה צל של בריות באופק, אבל שכן בא אדם מולו, הוא השפיל את ראשו.
הוא הסתובב יותר מאז הכדורים, הוא היה חייב לשחרר אנרגיה.
לפעמים אמר לעצמו, מי היה מאמין, דווקא לי, דורי עוז, דווקא אני הפסיכופט הקיבוצי, זה באמת שם קצת פסיכופטי חשב וצחק, לא היה חכם לצחוק ככה משום דבר באמצע הליכה בקיבוץ, אבל בשבילו זה לא היה משנה, כי לו כבר היו תעודות.
השעה הייתה שעת דמדומים שחזרה אשתו, הוא ראה את רוכסן מכנסה פתוח ושם בפתח תחתוני תחרה ורודות, היה זה אז שקפץ עליה והסתער עליה בנשיקות והפשיט אותה מעל בגדיה והצמידה לקיר בכוח הגברא וחדר עליה מאחורה על השיש במטבח, היא גנחה מכאב אבל התגעגע למגעו. שגמר העיף לה סתירה, כזאתי סתירה שירד לה דם מהאף. זו הייתה הסתירה הכי מוצדקת שהביא אי פעם לבן אדם, והיא גם הייתה יפה הסתירה והתלבשה בדיוק לפנים העדינות שלה, ועכשיו היא נראתה כמו איזה שחקנית פורנו מוכה.
ואז הוא העיף לה עוד סתירה, השניה לא הגיעה לה לדעתו, אבל עובדה שהגיעה. בסטירה השניה ברחה מהבית. אחרי שהיא ברחה, הוא חשב שהגיעה לה גם סתירה שלשית, כי איזה מין זונה אנוכית משאירה את הבת שלה לבד עם פסיכופת בתוך הבית.
ד.
הכדורים לא היו סופו של דבר, כי הוא כבר הספיק להזדקן בתוך חדר. החדר היה עם מיטה וחלון, וכל יום היו נותנים לו לצאת החוצה לגינה שהסריחה משתן וממטורפים, שלעומתו לא השלימו עם גורלם, עם שגעונם.
הוא לא ידע עם הוא ישתחרר אי פעם כי הוא לא שאל אף אחד ולא דיבר עם אף אחד, הוא כלא את עצמו בתוך תוכו, הם עזרו לו עם הכדורים ההזויים האלה שחילקו לו בכוסות, ומידיי פעם היה חוטף איזה התקף, בשעת דימדומים, שהחזיר את האחים ואת הרופאים להסתכל בו ולהשלים עם כך שהוא ישאר פה עד ליום מותו.
סוף.