המגירה
הכול התחיל כשאני וחברה שלי נפרדנו... אל תדאגו לי, היא לא זרקה אותי, זה אני שעזבתי אותה. פשוט הרגשתי שהיחסים שלנו לא היו טובים כמו פעם, שהיא נהייתה אדישה אלי. כל פעם שדיברתי איתה זה הרגיש כמו לדבר אל הקיר- היה לי כל כך הרבה מה להגיד אבל לא היה מי שיקשיב. אז נפרדנו. קורה. חבר שלי אמר לי שדבר ראשון שצריך לעשות אחרי פרידה זה להעיף מהחדר כל דבר שמזכיר לי אותה. אז איך שהגעתי הביתה עשיתי קצת סדר במגרות והוצאתי כל מיני תמונות ומתנות שהיא הביאה לי. כשסיימתי לסדר הכל נשארתי עם מגירה אחת ריקה בחדר והיה לי מאוד קשה לישון. כל פעם שעצמתי עיניים וניסיתי להירדם הדהדה לי בראש המחשבה הזאת שכמה מטרים ממני שוכבת לה המגירה ובתוכה חללים אינסופיים של כלום. הריקנות הזאת במגירה ליד, בזמן שהראש שלי כל כך מלא במחשבות וברעיונות, לא נתנה לי מנוח. אז החלטתי לעשות מעשה. הדלקתי את המנורה הקטנה שעל שולחן הכתיבה שלי. המנורה פלטה נהמה עצבנית כאילו היא בעצמה לא מבינה מה אני רוצה ממנה בשעה כזאת מאוחרת, ולמה אני לא נותן לה לישון בשקט?! תלשתי דף מהמחברת שהייתה מונחת מסודרת בקצה השולחן והתחלתי לכתוב. נתתי למילים ולמחשבות למלא את הדף הריק וישר כשסיימתי הכנסתי את הדף לתוך המגירה. מיד התפשטה בי תחושת הקלה. גם המגירה נראתה מרוצה מהסידור החדש. חזרתי למיטה עם ההרגשה הנעימה הזאת בבטן של תחילת קשר חדש, מין הרגשה מוזרה ומדגדגת כזו.
מאז אני והמגירה התחלנו לצאת קבוע. אנחנו מתראים לפחות פעם ביום. אני יושב ומספר לה את כל מה שעובר עלי, את כל הרגשות והסודות הכי כמוסים שלי. ככה אני כותב עוד דף ועוד דף ומכניס אותו לתוך המגירה. והמגירה מקשיבה לי. אני יכול להרגיש ממש איך היא מחייכת אלי כל פעם שאני ממלא אותה באיזה קטע טיפשי חדש או איך היא מסמיקה כשאני כותב לה איזה שיר אהבה. ואני יודע שהיא נפתחת בשבילי, רק בשבילי!
אבל אם אתם קוראים את הקטע הזה עכשיו, כנראה שהיחסים ביני לבין המגירה כבר לא טובים כמו פעם. אולי זאת היא שהתמלאה, אולי זה אני שהתרוקנתי.
ואולי פשוט הבנתי שלכתוב למגירה, זה לא כל כך שונה מלדבר אל הקיר.