אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...

כתיבה » סיפורים קצרים » אסתי

 (קולות: 2)
מאת: yonatan141997 | 14 ביולי | 3:55

"ביי אחי אני הולך". "ביי ג'וני" עניתי ברוגז. הוא הולך לעבודה. 

לפני כמה ימים היא אמרה שאני מתחיל לעצבן אותה. "אז תלכי" אמרתי בשקט כאילו לא יחרב עלומי אם תלך.

היא הלכה.

אני יושב כאן בחדר, קומה שנייה בלי מעלית במרכז תל אביב הסואנת. מעניין אותי איפה היא, מעניין אותי אם לבד או ביחד, מעניין אותי מה עושה, היא מעניינת אותי אם כמה שהיא משעממת. "שתלך להזדיין" מלמלתי לחלל הדירה הריק. דקה של שקט. קול, "אפשר לחשוב. מה אתה כבר שווה בלעדיה" "מה? ג'וני זה אתה?" אין תשובה. שוטטתי בחדרי הדירה מחפש אחר מקור הקול. ריקה, הדירה ריקה. "הלו!" צעקתי שוב לחלל הריק של הבית ונימה ברורה של פחד בקולי. קול של תזוזה נשמע מאחורי. הסתובבתי. אין שם איש. הרגשתי טפיחה על השכם והסתובבתי שוב. לפתע הופיע מאחורי אדם זר אותו לא פגשתי לפני אותה שנייה. " אפשר לעזור?" שאל. נבהלתי כשראיתי אותו. אדם זר נמצא אצלי בדירה? איך זה קרה? הרי לא פתחתי את הדלת והייתי לידה כל הזמן לכן לא יאכל להתגנב פנימה. "סליחה אדוני מה אתה עושה פה?" שאלתי בעצבנות. "מה זאת אומרת? אני באתי בשבילך!" "בשבילי? מה פתאום בשבילי?" "את זה אתה תגיד לי". הוא ניגש לכיוון המטבח. "מה אתה רוצה, קפה או תה?" הפתעה שטפה אותי ולמרות זאת הוקסמתי מהביטחון העצמי שלו ולכן עניתי "קפה, שלוש סוכר" הוא פרץ בצחוק, "שלוש סוכר!? אתה השתגעת! לא פלא שהיא עזבה, תראה איך אתה נראה!" אמר בעודו צוחק בכבדות. "היא עזבה כי אני אמרתי לה לעזוב" אמרתי. הוא הניד בראשו לשלילה. "היא עזבה כי אתה לא מספיק טוב" הוא קבע עובדה כואבת. "אתה לא מספיק טוב ולכן היא עזבה. האמת שזה הגיוני. מגיע לה יותר טוב ממך". התעשתי. "אתה מוכן להסביר לי מי אתה ומה אתה עושה לי במטבח!?" "מזה חשוב מי אני?" "איך אתה יודע עליה כל כך הרבה?" המשכתי לשאול בתקיפות "אתה מוכן לסתום את הפה כבר? יש שאלות הרבה יותר חשובות להתעסק איתן עכשיו. כמו מה תעשה עכשיו שהיא עזבה?" ענה ושאל. "אמשיך בחיי" עניתי. "פחח כאילו שאתה יכול!" הוא צחק. "תגיד לי, מי אתה שתבוא ותגיד לי מה אני יכול ומה אני לא יכול אה? מי אתה? מאיפה באת? למה אני ממשיך לדבר איתך!?" צעקתי עליו. "תגיד לי, עד כמה טיפש אתה? אתה לא יכול להמשיך לחיות בלעדיה!" "מי אתה שתקבע אם אני יכול להמשיך לחיות בלעדיה או לא יכול להמשיך לחיות בלעדיה?" המשכתי לצעוק. "אני, אני יודע הרבה יותר טוב ממך זה בטוח!" "אז מה אני אמור לעשות?! להתחנן שתחזור אליי?!". שוב הוא צוחק "לא, לא. היא לא תחזור. היא טובה מידי בשבילך." אמר בפשטות בעודו מערבב את הקפה. "אז מה לעזאזל אני אמור לעשות?!" "בסדר, בסדר תירגע. יש לי רעיון. ג'וני נוהג לעשות סנפלינג בסופי שבוע נכון?". הוא הגיש לי את הקפה. "כן, איך זה קשור?" השתדלתי לברר.  "לא יודע. יש לו חבלים וציוד?" "כן. על מה אתה חושב בדיוק?" "אולי פשוט נפסיק לחיות? תחשוב על זה, יש לך חבלים ואין לך בשביל מה לחיות. אז למה להמשיך?" "יש לי בשביל מה לחיות!" " אהה כן? בשביל מה?!". "בשביל...". "בשביל העבודה המחורבנת שלך? בשביל שכר המינימום? בשביל הבחורה שלא רוצה אותך? בשביל הדירה המסריחה שלך? בשביל ההורים שלא מתייחסים אליך? בשביל ההמון חברים שאין לך? בשביל מה?! תגיד לי בשביל מה!" "אין לי כלום" נשברתי. "כן והזונזונת שלך בטח אם איזה מישהו אחר עכשיו" אמר בנחישות ואני האמנתי. "מה?! אתה חושב?! אני אהרוג את הבנזונה!". "עזוב. זה לא שווה את הטרחה. היא לא תחזור." פישט את דבריו. לפתע רעיון החבלים לא נראה כל כך רע." הלכתי לחדר של ג'וני.

 

"חזרתי עידו." אין תשובה. בטח הוא יצא. החלתי ללכת לכיוון חדרי. החלון היה פתוח. מוזר לא זכרתי שפתחתי אותו. אני חושב שהיום זה היום שסוף סוף אקבל את האומץ לעשות את זה. הוצאתי את קופסאת נעליים ממתחת למיטה, פתחתי אותה ושלפתי מתוכה את האקדח. אולי היום זה היום שהספיק לי לחיות.

זה לא שאני מאוד סובל פה אלא שאני פשוט לא מבין בשביל מה. בשביל מה לחיות. סתם לבזבז משאבים וזמן יקר בזמן שאני יכול לשקוע בשינה עמוקה. ההורים שלי קצת יתגעגעו. יעבור להם. אני לא מאמין שבאמת אפשר להרגיש פה משהו. אנחנו חיים על זמן שאול. זמן שלא שייך לנו ולכן זאת זכותו ואולי אפילו חובתו של כל אחד להיפטר מחוב הזמן הזה. לא ביקשתי להיוולד. לא רציתי. "בום!" התכופפתי מתוך אינסטינג. כל כך נבהלתי ובעוד הלב שלי פועם בחוזקה ניסתי לברר מה מקור הרעש, לחשוב שעמדתי לירות בעצמי. הבנתי שמשהו פגע בחלון. "עידו!!" זיהיתי אותו. תלוי מחבלי הסנפלינג שלי הכרוכים כלולאה סביב גרונו השבור, בעוד ראשו פונה כלפי מטה. יכולתי לראות שהוא כבר ללא רוח חיים. התקשרתי לאמבולנס.

 

אף פעם לא הבנתי עד כמה קר בחדרי מתים. "כן,כן הוא תלה את עצמו מהדוד שמש שעל הגג, נורא מה שעבר על המסכן הזה." אמר לי הרופא. "כתוב פה בתיק שלו שהוא סבל מפיצול אישיות. סכיזופרנים. הם אנשים מסכנים. פשוט מסכנים. כתוב פה שרק לפני כשנה השתחרר מאברבנאל. תגיד, כמה זמן אתם מכירים?" "כמה חודשים. הוא חיפש שותף. אני בדיוק השתחררתי מהצבא. אבל.. אני לא מבין.. איך זה קרה?" "תגיד לי אתה לא מקשיב?" אמר בעצבנות "האיש סבל מפיצול אישיות! לא קל לחיות ככה, אל תשפוט אותו". לא שפטתי כבקשת הרופא. עד היום אני חושב על עידו. על הכמה חודשים שהכרתי אותו. עד כמה שאני לא הבנתי מה עובר עליו.

את אשתי אסתי פגשתי בהלוויה שלו. היא סיפרה לי שהם היו ביחד איזה תקופה. מוזר שלא ראיתי אותה קודם לכן.  היא חושבת שהוא היה שמח לולא ידע שאנחנו ביחד, ועוד מאושרים. מי ידע? המוות שלו הביא לי אותה. מה כבר היה לי בלעדיה? היום אני כבר כמעט ולא מוציא את האקדח מהמחבוא מתחת למיטה. כבר אין לי צורך. אני שמח שלא לחצתי על ההדק. הייתי מפסיד אותה. מעניין למה עידו תלה את עצמו. באמת שאני לא יכול לחשוב על סיבה טובה כרגע.

 

 

 

 

מקור - סיפור מקורי
צפיות: 0

© כל הזכויות על היצירה בעמוד זה שייכות לyonatan141997

יצירה אקראית

קונפליקטים בזוגיות – מה כל כך נורא בזה האם ייעוץ זוגי או יעוץ זוגי יסייע ? \ letipul

אחד מחוקרי הזוגיות המובילים והידועים בעולם, ג'ון גוטמן, גילה במחקרים שפירסם שקרוב ל- 70% מהקונפליקטים המתרחשים בין בני זוג הם בעצם בלתי פתירים. ההבדל היה בסגנון הטיפול בקונפליקטים וביכולת להתמודד ואף לקבל אותם. קבלת הקונפליקטים כחלק בלתי נפרד מהזוגיות, גורמת לזוג להתייחס לכך באופן שאינו מפרק את הקונפליקטים, אלא הוא חלק מהם. במהלך יעוץ או ייעוץ זוגי יוכל הזוג לראות את ההיבטים השונים של הקונפליקטים הקיימים ביניהם ולמצוא יחד את מקורות החוזק והאהבה שחיברו ביניהם בתחילת הקשר.


המשך
יצירה אחרת