במסעותיי גיליתי את עצמי יושבת בתוך

כסא קטן בחלל אינסופי

בוהה בדפים ריקים של לבן,

קצת מאיימים על קיומו של אדם זה

יש דברים שעדיף שלא יאמרו 

כי אז יחזרו כמו יהדהדו לנצח

שורות שהיו וכבר לא כמו מילים שנאמרו

ולא ניתן לקחתן חזרה

עפות באוויר ופוגעות באנשים הכי

עיקריים כמעט

כמעט ושכחתי מה זה להרגיש.

גילויי חיבה כמו גילויי עריות שאסור

אבל יש את הדחף הזה, או האיש הזה,

שנותן לך את הכי הרבה שהוא יכול

ואתה בורח

פוחד

מהדבר הכי חשוב בעולם

אבל את זה היא אמרה, והלכה

ואז אתה חושב שאולי תלך גם אתה

לקצה השני של המחשבה

שכבר מזמן היא לא חלק מהתודעה

וזה אולי הקצה התחתון של הקרחון, זה

שקבור מתחת לאוקיינוס הכי שקט

ואולי בעצם הכי רועש

ואז נכנס עשן סמיך ממים

ריח של סתיו

אתה לבד ומוקף במיליון תשעים ושניים

אנשים שמדברים ומדברים

וקצת קשה פתאום והאורות נהיו חשוכים

קצת קשה לראות מבעד לכל המילים

שמתעופפות בשניה אחת של חסד

או דקה אחת של זכות.