המישור הראשון - שיחות עם הים 1.
האם ניתן להתגעגע אלייך, ים?
אל הים תתגעגע גם שתהיה בתוכי, גם כשתבין בדיוק מה שאין לך וגם כשתרגיש בדיוק את מה שאיבדת. אני תמיד שם רוצה לתת את אותם רגעים מלוחים שיבהירו לך שבתוכי אתה תמיד. עלייך להתגעגע באותה צורה. תמיד.
הרוח שתמיד תהיה במפרשיו של אדם לא תמיד תישאר. כיצד ניתן להבטיח קיומה של בדידות, כיצד ניתן לתאר עזיבה ממקום אחד למקום אחר כאשר אף אדם אחר לא מזהה אותה, לא מכיר בה אלא רק אתה הוא העוזב לנוף אחר אך לאותה הבדידות. אולי שפה שונה, מיטה שונה, מטבע אחר, אך אותו כלום ושום דבר הממלא אותי בתוכי ומבקש רק עוד מאותו הדבר.
וגם שם, תהיה הים.
***
אלו השיחות שלי עם הים. בדרך כלל היא לא מדברת, נותנת לי להשתפך בתוכה בתוך לילה מלא לחות ששומר עלי שלא אהיה מדי חולה, שגם מחר אבוא וארטיב עד תום את נעלי ההתעמלות שהיא כבר בלתה לגמרי ותחדור לתוך הגרביים שלי, כאילו הם לוקחות משהו ממנה גם שאני מגיע הביתה וככה רגע לפני שאני דוחס אותם לכביסה, יחד עם שאר "סתם" הבגדים, והנה פתאום אולי מבינים למה תמיד ביקשו ממני להפריד בין אלו הרטובים לרגילים, ולא בגלל הריח או יובש והעובש אלא כי היא חופנת את האחרים, הופכת אותם מסתם למשהו שהוא לא סתם, משהו עם הנינוח הקורע לבבות שלה שמזכיר לנו כמה אנחנו לבד, קטנים, טיפשים וחסרי מעוף בעולם הדבילי הזה.
והיא מזכירה לי שגם שם יש ים וגם היא תהיה להזכיר לי את כל הדברים שאני מנסה לשכוח בזמן שאני מכניס את הגרביים המסריחות לכביסה. כדי שאני לא אשכח את התחושה המלוכלכת הזו בכף הרגל ברגע שאני מוריד כל גרב וגרב שם היא חודרת לתוכי, למחזור הדם שמתמלח לו ואומר לי שהיא זו שתקבע והיא זו שיודעת מה עלי לעשות ומתי, היא זו שקבעה את סדר הזמן מימים ימימה עוד ששורשיי העבים לא ידעו בכלל מה אדמה היא, כי מים היו ולא אדמה ומשם היא קבעה אותנו וכך היא תזרים אותנו לתוך עולם חדש כפי שתחליט עליו כפי שתרגיש אותו.
ואין היא רעה הים, היא קורצת לי במהירות כדי שלא אצור מצב שאני משכתב היסטוריה שלמה של רודנות כאילו היא בחרה לעצמה את התפקיד הזה וכאילו היא נהנית בתוכו. הים היא היא זו שהיא והיא היא זו שהיא צריכה להיות, הים רגישה, הים אוהבת והים מחפשת אותי לא משנה לאן אני בסוף אלך, ולא משנה באיזו צורה אמצא את עצמי לבסוף. הים היא כל הדברים שביקשתי לעשות לפני שביקשתי לדעת משהו ולפני שידעתי שצריך לבקש.
הים היא זו שאני מנהל איתה את כל שיחותי ואלו שאני לא מנהל איתה היא מנהלת עבורי גם מבלי שארצה.
הים היא זו שאני מביט לעברה ויודע בכל פעם שאני רחוק מדי ושעלי להתקרב. כי עלי לשוחח עמה מעט, להיות ערום ושוב ולו לרגע להבין שכל התכניות שלי מים מלוחים הם שמתערבבים בדמעותיי שוודאי תכף יבואו. כל אלו יקרו ממש בקרוב, ברגע שאנהל את השיחה הבאה.
פיילוט.
ואני רואה אותך מסתכל בי. אני רוצה רק להרגיש, את אותם רגעים שידעת שלכתוב בי יהיה לכתוב בך. כי לא ניתן אחרת.
***
והיא תסתכל בי ותרחם עלי כמו שתמיד ידעה לרחם ותשאל אותי שאלות ואני אדע אז שהשאלות שהיא שואלת הם לא כל התשובות שאני רוצה לענות והיא תדע כמוני שלמרות כל השמש שקופחת עליה כל השעות האלו היא תהיה קרה כקרח ולא תחמם אותי כהוא זה אלא רק תשקף לי בדיוק כמה ערום אני מסוגל להיות בתוך ה-כלום המתמלא שום דבר ונבלע בשאריות סיגריה של אנשים בלתי מנומסים שלא הבינו לאיזה ים הם נכנסים וכמה היא חכמה וכמה דברים היא יודעת לומר וכמה גלים היא יודעת להרגיש. זו הים שהביאה אותי מהתחלה לעולם הזה כדי שאוסיף בדמעותיי אל הכמות הבלתי נגמרת של המפלים של עצב שבסוף מגיעים גם אליה. היא הים שמבינה את כל זה והשלימה עם זה מזמן.
ואין זה דבר קלישאתי כאדם המבקש לטבוע בתוכה ומת. או דבר טרגי וסתמי על אדם אשר נכנס אליה, מסתבך בקוריה הפיזיים וטובע ככה בטעות. אלו הדברים שהיא עכשיו שותקת אותם ונותנת לומר בשמה.
אני מחכה לשיחה הבאה עד מאד. האם תדברי איתי, ים?