השנה 2009

אני בת 17 מלאת חברות, התנשקתי כבר עם 13 בנים.. מספר מכובד לא?

הגיע יום שישי בערב וכמובן ששישי כן שישי לא אני בריתוק בבית בגלל איזו התחצפות לאמא שלי.

השעה 1:34 הלילה שבין שישי לשבת, שיחה ביני ובין אביב.

אני: אז מה אתה עושה ער בשעה הזאת? ולמה אתה בכלל בבית?

אביב: נשארתי לישון אצל אבא שלי היום.. ואין כלכך לאן לצאת פה,נשארתי בבית.

למה את בבית?

אני:עונש. חחחח

אביב:חחח מה כבר עשית?

אני:שומדבר מיוחד.. עזוב שטויות..

למה לא נשארת אצל אמא שלך?

אשביב: עזבי שטויות..

אני:ניראה לי אף פעם לא דיברנו כל כך רציני על משהו

אביב: כן, יופתעו לשמוע בחברה שאני ואת מדברים ככה.

אני:חופשי.

אביב:מעניין מה יגידו אם ניהיה ביחד..

אני: אני ואתה? אין סיכוי

אביב: זה בחיים לא יילך

אני:אבל אפשר לעבוד על כולם, זה יהיה מצחיק.

אביב: יאלה תשני בפייסבוק מערכת יחסים.

אני:סגור.

אביב:אני עף לישון לילה טוב חברה שלי(:

אני:לילה טוב חבר.

מה קשור יש לי חבר? ועוד אביב? הדבר הכי מכוער שאני מכירה בערך..

לא נורא.. העיקר יש לך חבר, שלא תרגישי שוב בצד שאף פעם לא היה לה חבר.

תמיד הייתי בחבורות כאלו של בנות בוגרות שתמיד היה להן חבר "מושלם" והיה לו רישיון, והיה ישן אצלהן בבית ורק לי לאף התעצבנתי על העובדה הזאת שלכולן יש ולי אין.

זה יש לי, אביב.

אפילו שזה בצחוק, לי יש חבר.

יום שבת 12:08 בצהריים.

אביב: בוקר טוב חברה..

אני:בוקר טוב(:

אביב: ראית כמה תגובות קיבלנו?

אני:אני בשוק מזה עדיין!

אביב: אנשים לא מאמינים לי חחחח

אני:חייבים להיות הכי אמינים שיש.

אביב:כן.

אני: מתי אתה חוזר מאבא שלך?

אביב: עוד מעט.. את יוצאת היום?

אני: כן הולכת לישון אצל סיון יש לה בית ריק.

אביב: אה נחמד.. אני הולך עם טל היום לראות משחק כדורגל.

אני:אחלה תהנו.. כשתסיימו תבואו לסיון?

אביב: אני מקווה שטל ירצה אחרי כל מה שהיה בינהם.

אני:תשכנע אותו שחברה שלך מחכה לך (;

אביב: חחח בסדר.

יום שבת בערב הגיע, אביב וטל היו בדרך לבית של סיון וכמובן שאני שם, מאופרת לבושה יפה ובמיוחד מתרגשת לקראת בואו של אביב.

"הנה הם באים" סיון מסתכלת מהחלון וקוראת לי לבוא.

"הכול בסדר סיון זה כולה אביב רק את הרי יודעת שהכול פה זה סתם בדיחה".

לא יודעת מה קרה לי אבל התחלתי להרגיש מן פרפור כזה בבטן שרק קורא לי לבוא ולחבק את אביב.

דפיקה בדלת, אביב בפתח סיון פותח את הדלת אני יושבת על הספה מעשנת קצת נרגילה אביב בא מתיישב לידי נותן לי נשיקה בלחי וממשיכים כאילו הכול כרגיל.

התחלנו לראות סרט, סיון כיבתה את האורות כפי שנהוג שחבורת ילדים יושב בסלון לבד בלי הורה מבוגר,אני ואביב חולקים ספה יחסית קטנה.

"סיון יש לך שמיכה אני מתה מקור..." לחשתי, כדי להישאר במומנט הזה של החושך בחדר.

אני ואביב התכסנו בשמיכה שינינו תנוחה ובלי הרבה תזוזות אביב הצמיד את שפתיו אל שפתי והתחבקנו ללא הרף.

בוקר יום א'.

הגעתי לבית הספר וממש כמו בסרטים מחכה כל השכבה מחוץ למבנה ורק מחכה שאגיע.

ראיתי את אביב מהצד השני של בית הספר מתקרב לעברי.

שנינו נכנסים בחיוך מבויש אל עבר המדרגות, כולם מתחילים לצעוק לנו "נשיקה! נשיקה! נשיקה!"

אף אחד לא האמין לנו שאנחנו חברים, זה היה לא נורמאלי.

אביב חייך אלי וביקש אישור בעיניו לנשק אותי מול כולם,חייכתי אליו עם פרצוף הסכמה וזה מה שהיה.

כולם מחאו כפיים בהתרגשות גדולה, כאילו אנחנו זוג השנה.

החברות בייננו הייתה טובה, היינו מבלים המון זמן ביחד, בהפסקות בלימודים אחרי בית הספר..

אבל כלום לא היה שווה את זה, כי לא הרגשתי שאני מתאהבת בו, אצלי הכול חייבת להיות מורגש, דרמתי, חי ואיתו זה פשוט לא קרה..

שבוע עבר, הייתי עם אביב במיטה שלו מתנשקים, רואים סרט ביחד.. וכלום, בכל פעם שעצמתי עיניים כדי להתנשק דמיינתי מישהו אחר רק לא אותו.

לאחר שבועיים ישבתי לדבר איתו והסברתי לו את המאורע..ולמה אני חושבת שאין סיכוי שנמשיך להיות ביחד.

אביב כתב לי הודעת טקסט מרגשת במיוחד:

"אני יודע שאת לא מרגישה מה שאני מרגיש, וזה בסדר.. אני רוצה שתדעי שאני עוד לא מוכן לוותר עליך, אני רוצה שתתני לנו עוד הזדמנות".

הסכמתי.

איך אפשר לעמוד במילים כאלו? לא יודעת איך להסביר את זה אבל מאותו שבוע הכול השתנה התחלתי להסתכל על אביב כאל מישהו אחר.. מישהו שאני נמשכת אליו, משיהו שאני רוצה לחבק ולנשק כל היום.

וכך היה.

היו לנו הרבה מריבות לי ולאביב, בין אם זאת העובדה שהוא מרוקאי וגם אני מרוקאית, לבין אם זה ששנינו פשוט עקשנים.

באחד הערבים עברתי ריב מאוד גדול עם אימא שלי, לקחתי מונית והגעתי אל אביב הביתה,

אימא שלו הייתה בסלון והציעה לי לשבת איתה, ישבתי היא חיבקה אותי ונתנה לי אהבה עצומה למרות שאפילו לא סיפרתי לה על המאורע, היא פשוט הרגישה אותי.

אביב שהיה בטוח שאני עוד לא הרגעתי נכנס לסלון וראה אותי לראשונה יושבת ומדברת עם אימא שלו עמוקות עליו.

חייך אל אימא שלו ואמר, "את זוכרת שהיא באה אלי ולא אליך נכון?"

שתינו חייכנו ובהבעתנו הייתה ההסכמה שהגיע הזמן ללכת לחדר.

נשכבתי על המיטה אביב לידי, חיבק אותי חזק ושאל מה קרה, סיפרתי לו.. שהריב עם אימא שלי היה על זה שלפי דעתה אני לא מספיק מטופחת ואין לי זמן לעצמי ורק לחברים שלי, ושאני לא מראת טוב.

אביב תפס אותי חזק בפנים הסתכל לי טוב טוב בתוך העיניים ואמר:"את בשבילי הדבר הכי מטופח והכי יפה שקיים! "

הסתכלתי עליו, זה היה הרגע שבו הבנתי שאני ואביב זה לנצח. שבחיים אני לא אקבל אהבה כזאת מבנאדם, שרק הוא יכול להעניק לי את השמחה הזאת והאושר בעניים.

אביב אמר:"אני אוהב אותך".

לא הספקתי להגיב אפילו ופרצתי בבכי או מאושר או מעצבות, אני לא ממש זוכרת.

 עכשיו אפשר להבין מה זה כשמסכלים למישהו בעיניים ופשוט יודעים שהוא החבר שלי לחיים, הוא הולך להיות האבא של הילדים שלי, הוא הדמות שאני תמיד ארצה בחיי, ככה אני מכירה את האביב שלי.

באחד הימים אני ואביב שוכבים במיטה, רואים הדוגמניות, וצוחקים..

התחלנו להתנשק בלהט, כנראה שהדוגמניות עשו לו את זה.

הוא ליטף אותי והוריד לי את החולצה, התחלתי לגעת בו, ממש כמו מישהי שהיא לא מבינה מה היא עושה.

הורדתי לו את החולצה, התחלנו להתנשק עוד יותר בלהט, הוא קם לנעול את הדלת, ונכנס למיטה.

התחבקנו, זזנו,עירומים שנינו.

אביב עצר הכל, ואמר לי:"כשתהיי מוכנה אנחנו נעשה את זה."

מבחינתי, אותו הרגע היה מושלם, אני בנאדם כזה שברגע שאני רוצה משהו אני עושה אותו ולפעמים לא חושבת על ההשלכות של הדבר, אבל הסתכלתי על אביב, עם חצי חיוך והסכמתי איתו, אנחנו עוד צעירים, יש לי עוד במה למשוך, נשאיר את זה ככה, ואמרתי לו:"יש לך עוד 4 חודשים לחכות לנשף, שם זה יקרה."

יום ו' בגרות בתנ"ך האחרונה בחיים.

קורל ואני ישנו צהריים, אצלי בבית,

התעוררנו מהטלפון ה10 שהיה לי, קובי שמש נפטר קובי שמש נפטר!!!

הייתי בשוק לא האמנתי למה ששמעתי, "אני חייבת להתקשר לאביב! צעקתי"

לא עונה.

אני וקורל מתארגנות, אני נכנסת להתקלח ומזמינה מונית, לאן? לא יודעת העיקר לא בבית.

מול הבית של אביב בביה"ס ישבנו כל הילדים שבשכבה.

אני ואביב מחובקים ולא מאמינים.

הגיעה יום ההלוויה, אני ואביב נפגשנו שם, אני באתי עם חברות והוא עם חברים.

היינו טיפה מרוחקים, אבל זה בסדר.

באותו יום ההלוויה לי ולאביב היה 4 חודשים ביחד, לא חגגנו כמובן.

הגענו לאביב הביתה, ישבתי בחדר שלו, הוא בסלון.

"אביב?? אביב?? אתה בא? "צעקתי.

"כן, מיד."

עברה חצי שעה אביב עדיין לא בא.

קראתי לו שוב. –לא בא.

"אתה מוכן להסביר לי מה הבעיה שלך?! צרחתי והגעתי לסלון.

"אין לי שום דבר תני לי זמן" ענה.

אני: "אתה לא מבין שזה בסדר להיות לבד? אבל רק תגיד לי שאני אדע אם ללכת אני רוצה לתת לך את הזמן הזה אבל אל תתן לי להישאר לבד בחדר כמו מפגרת!"

אביב:"אני תכף בא אל תלכי".

הלכתי לחדר פתחתי טלוויזיה.. עבר 20 דקות הוא לא בא.

לקחתי את התיק שלי ואמרתי:"נמאס לי ממך! נמאס לי מהיחס הזה שלך! אני לא הזבל שלך! זה נגמר ביננו!!!" יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת.

התקשרתי לידיד שלי, שידעתי שאביב שונא, ונפגשתי איתו.. עד שהגיעה השבעה.

הגיע הערב, נכנסתי לשבעה, אביב לא היה שם.

ראיתי את טל.

אני:"היי טל.. אביב פה?"

טל:"שמעתי שרבתם. לא הוא לא פה".

אני:"מתי הוא בא?"

טל:"תכף".

אביב הגיע, קרא לי לבוא, התנצל על איך שהתנהג.

לא הסכמתי, רציתי שירגיש עד כמה שאני כועסת עליו,

הלכתי עם הידיד ההוא באוטו שיחזיר אותי הביתה.. כמעט והתנשקנו.

לא יודעת מה עבר לי בראש באותו הרגע אבל אני מוכנה להישבע שזה הרגע שאני הכי מצטערת עליו בעולם. התקשרתי לאביב ברגע שהגעתי הביתה, הוא לא ענה.

עבר עוד יום,הגעתי לשבעה ביקשתי מאביב לדבר.. הוא לא היה מוכן, כאילו הרגיש שעשיתי משהו לא בסדר.

באותו היום הלכתי לאביב הביתה, התקשרתי אליו והשארתי ליד הדלת של הבית שלו לוח שעם שבו היו מלא תמונות שלנו, ומכתב.

מכתב שבו יצאתי הבנאדם הכי בזוי בעולם, כאילו שאני לא יכולה לחיות בלעדיו, זה מה שהרגשתי,

אני לא מסוגלת לחיות בלי החיוך שלו, בלי הידיים שלו, בלי הלב שלו, בלעדיו!

הוא קרא לי לעלות אליו, עליתי.

ישבנו ודיברנו ואמרתי לו כמה שאני אוהבת אותו וכמה שאני מצטערת,אבל זה היה מאוחר מדי, הוא לא רצה לחזור אלי, הוא טען שלפי דעתו זה נגמר ביננו.

לא הסכמתי, אהבתי אותו אהבת נפש, אהבה שאי אפשר לתאר.

חזרנו.

באותו יום בנוהל הייתה לנו שיחת לילה בטלפון שנעה בין שעה ושעה וחצי.

הרגשתי שמשהו לא בסדר.

"הכול בסדר אביב?"שאלתי

אביב:"כן"

אני:"ובכל זאת?"

אביב:"אני לא בטוח שאני שלם עם ההחלטה שלי היום."

אני:"זאת אומרת שאתה לא רוצה שנחזור?"

אביב:"אני לא בטוח"

אני:"טוב.. אז בי".

אביב:"לילה טוב".

ניתקתי.

הרגשתי שעולמי חרב עלי, שאין דבר כזה שנקרא אביב בחיים שלי,

הרגשתי שלקחו את הלב שלי וריסקו אותו.

ידעתי שזה לא למיד, הרגשתי שאנחנו עוד נחזור.

עברה חצי שנה, הגיע הנשף, אני ואביב דיברנו לפני וקבענו שנלך ביחד, הבטחנו שגם אם ניפרד נלך ביחד לנשף.

וכך היה.

תחושת מצב:

13.07.10

אני ואביב כבר 3 חודשים לא ביחד, וכמה שזה קשה כניראה שהזמן באמת עושה את שלו

למרות הקושי הרבה שאנחנו לא ביחד וברגע שתהיה לו מישהי אני ימות מקנאה, אני עדיין לא מצליחה לדלג ולנסות להסיח את דעתי מזה, ולא להתייחס לזה.

אני עדיין בשלב של לעקוב אחריי כל מה שהוא עושה ולבדוק עם מי הוא יוצא ולאן.

כן, יש לי חשדות שיש לו משהו עם נועה(נועה חברה ממש טובה שלי וגם שלו, בעיקר כשנהיינו ביחד אז הם נהיו חברים עוד יותר טובים) אבל למרות שאני כל כך בוטחת בה אני מנסה להפוך את זה שזה לא יראה לי ככה.

אני באמת מאחלת לו שיהיה לו מישהי שהוא אוהב ושיהיה מאושר,הרי למרות הכול אני אוהבת אותך והוא חשוב לי.

הגיע היום הזה שתמיד פחדתי שיגיע,הנשף.

אני שמנמונת מתמיד.. מחפשת שמלה.

הגיעה השעה 20:00 אני לבושה בשמלה הורודה עם הנעלי עקב הזהב אחרי המספרה ואחרי כוסית או שתיים של שמפניה זולה.

אביב הגיע עם טל וסיבן, עוד כמה זוגות הצטרפו אלינו.

זה היה כמו בסרט.. ירדתי למטה במדרגות עם אביב, כולנו לבושים כאילו יצאנו מסרט הוליוודי עכשיו, אחותי ואבי מתחת לבית עם 10 מצלמות, הלימוזינה השחורה מחכה לנו למטה.

נכנסים ללימוזינה שמים מוזיקה, שותים עוד שמפניה בשקל וחצי ומגעים למסיבה.

הכול היה חשוך מדי, הגענו שיכורים, המשכנו להשתכר ואיכשהו מצאתי את עצמי חוזרת באוטובוס עם עוד 20 ילדים.

הגענו לבית הספר השעה הייתה כולה 2:00 בלילה, סגרו את המסיבה כי אחד שיכורים המוצלחים שבר את הדלת של האולם בבעיטה אחת חטופה.

אביב שאל אותי אם אני רוצה לחזור איתו במונית, הסכמתי.

ישבנו מאחורה לבד, התנשקנו.. התגעגענו אחד לשני.

כל כך רציתי להרגיש אאט הטעם שלו בפה, לחבק אותו, לנשק אותו להריח אותו! אני לא מאמינה שאני שוב נכנסת לזה.. למה זה חייב להיות ככה? נמאס לי לבכות בגללו, הוא לא שווה את הדמעות שלי!

אבל אני מאוהבת, מותר לי.

התאהבתי בבנאדם שלא רוצה אותי..

אני מתה להתגייס ולעוף מפה כבר.

סוף ספטמבר הרגשתי שזאת תקופה חדשה בחיי, הרגשתי בוגרת יותר.

עובדת,חוסכת כסף.. אפילו ראיתי מספר פעמים את אביב הסתכלנו אחד על השני וחייכנו.

הרגשתי שזה עומד לקרות, הרגשתי רוח טובה שהולכת לעזות לי, משהו טוב הולך לקרות!

הגיע היומולדת של אביב, הוזמנתי דרך טל.. שכמובן ההזמנה הגיע מאביב.

שתינו המון, הרמתי את כולם, חגגתי לו כמו שצריך.

אביב לקח אותי לצד, הסתכל לי בעיניים ואמר לי:"אני אוהב אותך, אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך!".

הוא התחיל לשפוך את כל מה שהיה לו הלב, האמנתי לזה.. הוא היה שיכור, אבל המבט הזה בעיניים שלו שאני רק יכולה להיזכר ולהזיל דמעה.

הוא אמר שבכל פעם שהוא שומע את השיר "שתדעי" של שלומי שבת, הוא נזכר בי.

החלטנו להיפגש בסופ"ש,אני מקווה שנחזור, שהוא ירצה אותי.

בדיחה.

פשוט בדיחה, מה חשבתי לעצמי? שאני ואביב באמת נחזור? מה זה הסיפור סינדרלה הזה?!

אז בסופ"ש שאני ואביב נפגשנו זה לא בדיוק היה ככה.

היינו ביומולדת של חברה מהשכבה, באיזה פארק ענק וריק שנקרא "השלט".

אביב היה שם,התעלם ממני כאילו לא הייתי קיימת.

שתיתי קצת-לא הרבה, תפסתי את אביב ביד וציוותי עליו לבוא איתי.

הסברתי לו מה אני מרגישה, אביב הכחיש שאמר לי אי פעם שהוא אוהב אותי, ושהוא לא רוצה שנחזור להיות ביחד.

הוקל לי.

שמחתי לשמוע את זה, הבנתי שסוף סוף הוא לא ראוי לי, שסוף סוף אני יודעת בוודאות שלא נחזור לעולם!

עברו 10 דקות חזרנו לחברים שלנו שרק מתים לדעת מה הלך בשיחה הצעקנית הזאת,

שתיתי קצת-הרבה, רקדתי שמחתי קפצתי מאושר.

אביב בא, ליד כולם ונישק אותי.

הייתי המומה, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני?

המשכנו להתנשק הלכנו לצד.. ולחשתי לו:"להזמין מונית?"

"כן" הוא ענה.

באותו הרגע שלחתי הודעה לאימא שלי:"אימא אני מגיעה עם אביב הביתה, מקווה שזה בסדר".

אימא אישרה.

נסענו אלי הביתה, היה לי חיוך בפנים כאילו משהו מוזר הולך לקרות.

וכן זה קרה.

שכבנו, בפעם הראשונה בחיי שכבתי עם הגבר שאני אוהבת.

לרגע אחד לא הצטערת על זה שזה קרה עם אביב.. למרות שאין בייננו קשר מחייב ולמרות שידעתי שהוא סתם אומר שהוא לא אוהב אותי. ידעתי שהוא כן.

עבר שבוע, ההורים שלי טסו, אביב בא אלי בסופ"ש שלם, לא יצאנו מהבית.. היינו כל הסופ"ש ביחד.

הרבה יותר טוב לי עכשיו, יש לי הרבה מחזרים, ומה עם אביב? כנראה שזהו הגורל שלנו.

אני יכולה להגיד בלב שלם שאני לא אוהבת אותו יותר.

השנה 2011

במשך השנתיים האחרונות אני ואביב ניתקנו קשר, די לחלוטין.

התגייסי לצה"ל בתאריך ה21.12.10 לקורס מד"נים מרחב, שם הכרתי את החברות שלי לחיים, את החברים האמיתיים ובעיקר את עצמי מחדש.

הבנתי שאביב הוא כבר לא חלק מהחיים שלי, שאני בכלל לא צריכה ואתו.

ובכל זאת בכל הזדמנות שהייתה לי דיברתי עליו עם הבנות מהחדר.

באחד הימים בקורס, אביב התקשר.. דיברנו ללא הרף, סיפרתי לו מה עובר עלי.. ועד כמה שנחמד בצה"ל בסך הכל.

יום חמישי, לקראת סיום הקורס אביב שולח לי הודעה תהיי עוד חצי שעה למטה.

הסכמתי.

ישבנו בגינה ליד הבית שלי, ירד גשם.. הוא חיבק אותי והסתכלנו אחד על השני בעיניים, התגעגענו אחד לשני.. בכל חיבוק הרגשתי שאני חייבת להריח אותו כי תכף זה נעלם.

נכנסנו לאוטו והתחלנו להתנשק, זה היה סוער כאילו אנחנו מנסים לנצל כל שנייה..

התחלנו לריב בצחוק, הוא נשך אותי, דגדגתי אותו.. היה פשוט כיף.

היה מן כמו טל כזה של קסם באוטו, הרגשתי כל כך מאושרת איתו.

הגעתי הביתה.. ובכיתי, ידעתי שזה לא יחזור ושזאת הפעם האחרונה שזה קורה.. וזה באמת מה שהיה.

2012..

השנה שאני משתחררת!!

אני וגל מהדירה שלי קיבלנו תאריך להגנש.. הכי שבוז שלנו בעולם.

משם מה באתי בהרגשה טובה.

ראיתי את אביב לפני שבוע באיזו מסיבה.. בקושי דיברנו.

הייתי בקשר עם מישהו.. יותר נכון עם שניים.

ערן, אחד מאיזה קיבוץ בדרום בוגר גדול בגיל, חכם חתיך אחלה בחור..

הייתה לי הרגשה טובה לגביו.

השני מירושלים חמוד אבל הוא היה בקשר עם גל מהדירה שלי אז לא כך חשבתי עליו בקטע כזה.

ביום השלישי להגנ"ש אביב שלח לי הודעה:

אביב:"איך בהגנ"ש?"

אני:"אחלה. הכול בסדר?"

אביב:"כן, למה? אסור לשאול לשלומך?

אני:"מותר."

אביב:"אז מה איתך כיום..? יש לך מישהו?"

כמובן שאני לא אשלול את האפשרות שאביב מתעניין ואני אגיד לו שיש לי מישהו,

אני:"לא.. רווקה מתמיד"

-סתומה.

אביב:"אה.. מחמד".

אני:"מה איתך נער המסיבות?"

אביב:"שומדבר מיוחד.."

אני:"אני בשמירה חייבת לזוז.. נדבר."

אביב:"צפי לפגיעה."

לא הבנתי מה טיב הקשר הזה בכלל מה הוא רוצה ממני אחרי פאקינג שנתיים?!

קיבלתי ממנו הודעה גם ביום שלמחרת.

שיחה מלב-אל לב.

אביב:"אני לא יודע מה אני מרגיש כלפייך.. אני מרגיש שיש בייננו פספוס.."

אני:"פספוס? לא רצית להסתכל עלי, שכחת שאני קיימת פתאום אני פספוס?"

תפסתי ביצים.

אביב:"כן.. אני רוצה שנחזור."

אני:"אני צריכה לחשוב על זה.."

חשבתי על זה.. התייעצתי עם כל העולם, אפילו עם אלוהים, למרות שאין בייננו כאלו שיחות.

כולם אמרו לי מה יש לך להפסיד.

ואתם יודעים מה? כן יש לי מלא מה להפסיד!! את הלב שלי עוד פעם.

את התחושה הזאת שמישהו מכניס לך סכין ללב ומסובב אותה ואת מוציא אותה.. ואז שוב מכניס אותה.

-זה מה שיש לי להפסיד.

אני:"אביב?"

אביב:"היי"

אני:"נוכל להיפגש בסופד?"

אביב:"אני אשמח."

כך היה.. נפגשנו, התנשקנו, חזרנו.

בכל זמן הפרידה אני ואימא של אביב לעולם לא נפרדנו, היינו נפגשות ללא הרף, היינו מדברות, היינו בוכות ביחד צוחקות ביחד מבלות ביחד, רק בלי שאביב ידע.

היא ייעצה לי כמובן לחזור אליו.

השיחה הראשונה שלי הייתה לאחר החזרה לעולם הייתה כמובן איתה.

היא תמיד הבינה אותי ואת מה שאני מרגישה,

ואני לא אשכח שהיא אמרה לי, שלא כולם זוכים לאהוב, להתאהב ולהיות נאהבים.

והרגשתי שזכיתי, זה אביב שלי!

הייתה לנו תקופה טובה בהתחלה,

אני לא חושבת שאני אשאר איתו עוד הרבה, ואין שום קשר לאהבה, אני אוהבת אותו והוא אותי, אבל היחס שלו שונה,הגישה שלו, הסדר עדיפויות שלו, קשה לי איתו בעיקר בקטע המיני, אחרי שהייתי עם מישהו אחר עוד לפני שחזרנו זה היה עם בחור הכי חתיך בעולם!

קראו לו אלעד, הוא היה איתי בקורס זה היה בלילה שיכור במיוחד, באמצע הכינרת, היה לילה של אובדן חושים מטורף.

ופתאום עם אביב הסקס נהיה סתמי, לא הרגשתי מושכת לא הרגשתי סקסית, לא הרגשתי אני.

אבל למרות הכל, שלא הייתי מקבלת ממנו כלום, לא מילה טוב, לא כמה שאני יפה , חיבוק, אני אוהב אותך קטן לא כלום, לא הייתי יכולה להיפרד ממנו.

לא הייתי מסוגלת.

הוא חירפן אותי, היו רגעים שהייתי באמת שונאת אותו.

אבל מצד שלי זה האביב שלי! זה מי שחלמתי במשך שנתיים שאני והוא חוזרים ומתחתנים וביחד כל החיים, איך אפשר לעזור דבר שכזה?

איך אומרים.. "אהבת נעוריי".

כשהכדור בידיים שלך אתה מבין עד כמה זה קשה לזרוק את הכדור ולהחליט שאתה לא מוכן לנצח בשביל הקבוצה שלך, וככה היה עם אביב, רגע שהרגשתי שאני לא רוצה אותו יותר, לא הצלחתי לעשות את זה, זה התחיל בצ'אנס אחד ועוד אחד, ועוד אחד.. ועוד מלא.. וכל פעם הייתי אוכלת את החרא הזה ממנו שוב ושוב, ועדין, לא הייתי מסוגלת לעשות שומדבר עם זה.

היה לנו ריב מאוד קשה, החלטתי שהפעם אני בלי מחסומים.

היה זה ליל שיש קר  הייתי אצל אביב אחרי ארוחת ערב עם המשפחה שלו, שתינו קצת ואז הוא הקפיץ אותי לבית של חברה שלי, בדרך אמרתי לו שקשה לי,ף שאני לא מוכנה לסבול יותר את היחס הזה שלו אלי, שפשוט אין לי כוח יותר.

"אתה לא מבין שקשה לי? שנמאס לי ממך?"צעקתי

אביב:"אבל אני לא מבין מה את רוצה?"

אני:"אני רוצה שתתחיל להתייחס אלי כאל חברה שלך ולא משהו כמובן מאליו!"

אביב:"אני אוהב אותך וזה מה שחשוב!"

אני :"ניראה לך שזה באמתה שרק חשוב? אתה לא מבין שאני נמצאת במצב שאני לא יכולה לעשות עם זה שומדבר, אני לא יכולה להיפרד ממך אני לא יכולה להראות לך שאני לא רוצה אותך, אני מפחדת תלך.."

אביב:"אני מבטיח שזה ישתנה,אני נשבע."

 הראתי לו את כל חולשותיי ותלשתי אותם ממני.

צעקתי עליו, איימתי שאפרד ממנו, אבל הוא לא היה מוכן לוותר עלי, מזכיר לי סיפור מלפני שנתיים.

וכך היה, הוא נהיה המאהב הכי מדהים בעולם, אהב אותי, לקח אותי לסרטים, למשפחה שלו לחברים שלו.

אני זוכרת את הרגעים האלו שהיינו יוצאים למסיבה עם חברים היינו משתכרים ביחד וחוזרים הביתה במונית, הוא היה מתחיל לגעת בי כשאנחנו איתם במונית, הייתי נוגעת בו היינו מתחרפנים ביחד.

 הגיע היומולדת שלי, הוא נכנס אלי הביתה עם עוגה ושרשרת לב, זאת הייתה הפעם הראשונה שאיחדתי בין חברות שלי מהצבא לחברים שלי מהבית, זה היה מוזר.. איכשהו חברות שלי מהבית וחברות שלי מהבסיס התקבצו להם ביחד, ואביב וטל היו לבד, כאילו לא אהבו אותם שם,אבל כמובן, שלי לא אכפת.

נסענו לאילת ביחד כל כך נהנו הרגשנו כאילו כל העולם מת, רק אני והוא מול כל העולם.

נלחמים בכולם, רומאו ויוליה.

לא היה אכפת לנו מכלום, שאני שמנה והוא מכוער, שאני גבוה ממנו והוא גמד, שאני חברותית, והוא אנטיפט, שהוא מצחיק ואני לא.

אביב בקורס קצינים, הייתי שם בשבילו בכל רגע, בזמן שסגר 21 יום, בזמן שהיה בעבודות ובקשיים ולימודים כרוניים הייתי שם תמיד.

שוב התחושה הזאת שאוטוטו זה נגמר.

לא יודעת איך להסביר תא זה אבל זאת התחושה שהייתה קיימת עם אביב תמיד, זה נגמר.

הגיע אוגוסט.. אני ואביב עוד מעט חצי שנה ביחד.

חצי שנה טובה ביחד, של זוגיות קשה אבל טובה.

סוף אוגוסט נסעתי לחמישי-שישי עם חברות לקיסריה, יומולדת לחברה הכי טובה שלי.

בדרך אמרתי למיכל שאני מרגישה שזמן שלי עם אביב נגמר, למרות שהכול היה טוב, אהבתי אותו אהבת נפש, והוא אותי, היו לנו את היחסים הכי טובים בעולם, פשוט הרגשה שכזאת.

וככה היה.

יום חמישי בערב, שיחת טלפון מאביב:

"היי"

אני:"היי מה קורה אהובי?"

אביב:"טוב"

אני:"הכול בסדר?"

אביב:"אנחנו צריכים לדבר"

אני:"מה קרה?"
אביב:"לא נדבר על זה כאן."

אני:"אתה כועס על משהו? אמרתי לך זאת יומולדת לחברה אני יודעת שחזרת אחרי תקופה שלא היית בבית אבל מחר נפגש מה קרה?"

אביב:"זה לא קשור".

אני:"אז דבר אלי מה קרה?!?!"

אביב:"די, אני לא יכול"

אני:"זה לא פייר מה שאתה עושה, אני בחופש עם חברות!"

אביב:"אני יודע".

אני:"מה קרה לנו?"

אביב:"אני אוהב אותך."

התנתקה השיחה.

פרצתי בבכי,חברות ניסו להרגיע אותי אך ללא הצלחה.

הגיע הערב שתינו קצת, אני ומיכל יצאנו מהמלון לכיוון הטיילת של קיסריה,הינו שיכורות ומצחיקות,

עבדנו על כולם שאני טיירת מברזיל שההורים של מיכל אימצו אותי, ותוך כדי אני מדברת במבטא צרפתי-בוראטי שאף אחד לא מבין מילה.

היה לילה הזוי לחלוטין.

הגענו חזרה למלון, התחלתי לבכות ללא הרף.

התקשרתי לאביב הוא לא ענה.

הרגשתי אובססיות חשודה שלא הרגשתי אף פעם קודם.

נכנסתי לפייסבוק, ראיתי סטאטוס של טל :"אחרי הגלים באה האדווה".

ראיתי שאביב נהיה חבר של מישהי בשם אדווה בפייסבוק.

העולם קרס עלי.

הגיע יום שישי, אביב התקשר אמר שאנחנו צריכים להיפגש.

דפיקה בדלת.

אביב:"היי"

אני:"היי"

חיבוק קטן

נכנסנו לחדר שלי, אני ישבתי בפינה אחת, הוא בשנייה.

אני:"אז?"

אביב:"אני חושב שזה נגמר בייננו.. אני לא יודע למה"

אני:"טוב"

אביב:"ככה טוב?"

אני:"כן.. הרגשתי שזה מה שהולך לקרות, אפשר לדעת למה?"

אביב:"אני לא יודע, אני מרגיש שאני צריך לקום מחר בבוקר ולהציע לך נישואים, אני לא חושב שזה מתאים לנו עכשיו."

אני:"באמת? בגלל זה אנחנו נפרדים?"

אביב:"אני חושב שכן, אנחנו לא מסתדרים מספיק, אני אוהב אותך למרות הכול"

אני:"אין בעיה, אני מקבלת את זה"

נושכת שפתיים עם חיוך קטן בצד אחד של הפרצוף.

אביב:"זהו?"

אני:"מה ציפית שאני אזרוק עליך משהו?"

אביב:"האמת שכן"

אני:"תעשה מה שאתה רוצה.. ואני אשמח אם תלך עכשיו."

אביב ישב דקה שלמה בשוק, והבין שזהו, זה נגמר הוא משוחרר ממני.

אני:"אני רק מבקשת ממך דבר אחד, ברגע שתעשה לי דווקא מול חברים שלי, מול ההורים שלי, מול מישהו שקרוב אלי, אני אמחק אותך מהחיים שלי, לתמיד. אתה לא תזכור איך קוראים לי או איך אני ניראת אני נשבעת לך."

אביב:"אני יודע."

אביב יצא מהבית שלי.

הרגשתי חזקה, הרגשתי שכל העולם בידיים שלי עכשיו

נעלתי את הדלת, נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, נתתי לבחור שאני אוהבת פשוט ללכת?!

מה אני מפגרת? בגלל מה? אולי הוא רק רצה שאני אלחם עלינו? אולי זה היה רק מבחן? אולי אני סתם מפגרת?

לא.

אני לא אספר לעצמי סיפורים. אביב לא רוצה אותי יותר נקודה.

שבוע וחצי לאחר מכן, הייתי בסופ"ש אצל מיקה, עם עוד כמה חברים.

שתינו מלא, עשינו שטויות, באמת שהכול היה בשבילי, אני יודעת את זה.

הכול כדי שאני אשכח מהבן אלף הזה.

השעה הייתה 00:23 הסתכלתי על הפלאפון שליף ראיתי 13 שיחות שלא נענו, בעיקר ממיכל, 8 הודעות וואטסאפ, לא הבנתי מה קרה.

פתחתי תחילה את ההודעות וראיתי תמונת מסך של אביב מתנשק עם מישהי.

נכנסתי לשוק.

הפלאפון נפל אל הארץ ופשוט רצתי לשירותים, מיקה אחרי.

כולם בשוק, אני בוכה בהיסטריה וכמעט לא נושמת.

לא מאמינה שהבן זונה הזה עשה לי את זה.

מחקתי את תמונותיו מכל מקום אפשרי שהיה לי, כל אירוע שזכרתי אותו מחקתי כל מכתב, כל שיר, כל חפץ,כל הודעה, את הפייסבוק שלו, את המספר טלפון שלו(אפילו שזכרתי בע"פ) את החולצות שלו זרקתי את החברים המשותפים שלנו מחקתי.

אביב לא יזכור אותי לעולם.

הוא לא יזכה לראות אותי, אני נשבעת.

כיום, עברו 4 חודשים מזה שאני ואביב לא ביחד,

אני יכולה לסכם בקצרה את ההתעללות שהבנאדם הזה העביר אותי.

אביב הכניס אותי למצב של התעללות עצמית, הייתי מוכנה לעשותה כל כדי שאני והוא נהיה ביחד לנצח, לא בגלל שאני אהבתי את המראה שלו, את האופי שלו את הדיבור שלו.. לא זה לא בגלל זה.

זה בגלל מה שהוא עשה לי.

הוא גרם לי להאמין שתמיד אני והוא נהיה ביחד.

הוא אף פעם לא שיחרר אותי.

הרגשתי כלואה אליו.

הרגשתי שרק איתו אני אמיתית.

שאף פעם לא ארגיש את מה שאני מרגישה כלפיו למישהו אחר.

אני רוצה לבקש ממנו דבר אחד,

אני רוצה שהוא יצא לי מהחיים, שאני לא אזכור את שמו, שאני לא אזכור את הדברים הטובים שהיו לנו ביחד, את התמונות שלנו,המתנות, החברים המשותפים שלנו.

אני מאחלת לעצמי שאני לא אדע לעולם מי היה הגבר ששבר לי את הלב פעם אחר פעם.

הסיפור הזה הוא הדבר שגורם לי להסתכל אחורה ופשוט לחייך.