כשדוד יצא מהבית עדיין דלקו הפנסים ברחוב.
דוד ניגב את עיניו ופיהק בפה מלא, החלום עדיין הדהד בראשו ובאיטיות רדומה הוא התחיל ללכת לכיוון תחנת האוטובוס.
כמה דקות אחרי שהגיע לתחנה, הופיע האוטובוס הראשון, ריק, כמו תמיד בשעות אלה.
רק דוד והנהג ישבו בתוכו ושתקו, כל אחד בשלו.
דוד ישב במקום הקבוע שלו על יד החלון ובהה בבתים החולפים על פניו, בעצים, בעמודים, בחנויות הסגורות וברחובות השוממים. זאת היתה נסיעה של חצי שעה והוא נהג להשלים שעות שינה בדרך לעבודה. העניים שלו החלו להסגר. מבעד לעפעפיו הכבדים עוד הספיק דוד לראות שהפנסים ברחוב כבו פתאום והאוטובוס הפך לגחלילית ענקית שעושה את דרכה בחושך רך של טרום זריחה. כמה שניות מאוחר יותר דוד נרדם.
הכביש היה ריק לגמרי והנסיעה היתה חלקה מאוד, בפנים היה שקט, חם וחשוך – שלושת המרכיבים המושלמים לשינה טובה. דוד צלל למעמקי השינה תחת גרגורים מונוטוניים של מנוע. העונג המפנק מילא את כל האיברים בגופו ברוגע ובכבדות. הוא ישן שינה עמוקה ושקטה...
בום!!!
חרקה איומה פרצה מבחוץ וקרעה את המסך המעורפל של שנתו.
בתוך החלום הרגיש דוד שהוא נזרק קדימה ולפני שהספיק להבין משהו או, לפחות, לפתוח את העיניים, הוא התנגש במוט האחיזה עם ראשו והתעורר, המום ומבוהל בתוך המעבר המטונף של האוטובוס.
הוא ישב על הרצפה ושפשף את המצח. לבו פעם במהירות ובכל פעימה הוא הרגיש דקירה של כאב בראשו. דוד קפץ על רגליו ורץ לכוון הנהג. הוא אפילו לא שם לב שהאוטובוס עומד במקום, באמצע שום מקום. דוד היה מוכן להרוג את הנהג באותו רגע על ההשכמה הברוטאלית הזאת , אבל כשהתקרב אליו קלט שהנהג יושב בלי תזוזה ובוהה בנקודה אחת מבולבל ומפוחד. דוד עקב אחר מבטו של הנהג והתאבן על המקום.
באמצע כביש שחור, מוארת בפנסים הלבנים של האוטובוס, עמדה תינוקת ערומה והביטה לכוונו בלי למצמץ.
רגליה היחפות דרכו על האספלט הקר של הכביש הריק והאורות של האוטובוס שקעו במעמקים שחורים של אישוניה הדוממים.
התינוקת עמדה, דומה לבובת שעווה, ובלטה בלובן גופה החשוף על רקע כביש שומם ושני הגברים ההמומים הביטו בה משותקים, בלי תזוזה, בלי הגה, בלי נשימה.
דקת דומייה נמשכה כנצח. לו לא הכאב העז בראשו, דוד היה עלול לחשוב שהוא עדיין חולם.
ופתאום הילדה החלה לזוז.
לאט, לאט, היא סובבה את גופה והחלה לנוע הצידה.
דוד התנער – תפתח ת'הדלת – לחש לנהג.
בלי להוריד מבט מהילדה, בעדינות לחץ הנהג על כפתור הפתיחה. דוד ירד מהאוטובוס והתקרב אל התינוקת.
היא המשכה בהליכתה האיטית, עושה צעדים קטנים עם עיניים פתוחות, לא רואה כלום, לא שומעת כלום ולא קולטת דבר. בעדינות זהירה דוד נגע לה בכתף.
היא מצמצה פעם
פעמיים
רעד הקפיץ את כולה. כל הגוף שלה התמלא עור ברווז.
הא עיוותה פנים ופרצה בבכי מצלצל.
דוד זינק אליה ועטף אותה במעיל האבטחה שלו. הרים אותה על הידיים ורץ חזרה לתוך האוטובוס.
בכי מר נשפך מתוך המעיל. גלי קור הרעידו את גופה הקטן ודוד ניסה איכשהו להרגיע ולחמם את הילדה. הנהג כמו מטורף לחץ על דוושת הגז בניסיון להוציא את המקסימום מן המנוע. תוך דקות ספורות הם הגיעו לתחנה המרכזית. את האוטובוס הם עזבו ברציף ורצו לתחנת המשטרה. אחרי שסיפרו מה קרה וחתמו על הצהרה, חזר הנהג לאוטובוס ודוד נשאר לחכות. כשהגיעו נציגי השרות הסוציאלי, מסר לידייהם את הילדה יחד עם מעיל האבטחה שלו, כי לא היה מסוגל להעיר את התינוקת מחלומות מתוקים שבטח חלמה מכורבלת בחום מעיל העבודה שלו.