פרק 1

היא מסתכלת עליי בחלחלה, מנסה לעכל את מה שידעתי כבר זמן רב. אני רוצה לנחם אותה, להראות לה שזה לא סוף העולם, להרגיע אותה, אבל אני יודעת שאין מילים שיוכלו לפצות על מה שעשיתי לה, את החיים הנצחיים שגזרתי עליה, ואת גורל ארץ הצללים שמחכה לה בפינה. היא מרימה את מבטה אלי ומדברת באיטיות תוך כדי קבלה סופית של גורלה החדש "אוור, כמה זמן את מכירה את..." היא עוצרת ומנסה למצוא את המילה המתאימה " החיים האלה, כמה זמן את כבר חייה אותם?" היא שואלת אבל מהמחשבות שהיא עדיין לא למדה להסתיר אני שומעת את הכוונה האמיתית שלה, השאלה האמיתית שהיא מנסה להוציא ולא מצליחה " בת כמה את באמת? כמה זמן את משקרת לי? ואיך אני אוכל לסמוך עלייך שוב?" "הייון אני מצטערת על הכל ואם הייתה לי דרך לבטל את מה שעשיתי ולתת לך ללכת בשקט הייתי עושה זאת, לא משנה מה המחיר, אני ככה מאז שאני מכירה אותך, אבל לא תמיד ידעתי על הכל. דיימן החזיר אותי לחיים אחרי תאונת הדרכים שעברתי עם משפחתי" אני מתחילה לספר לה מבלי לספר לה על הקשר של דרינה לכל הסיפור הזה "דיימן מצא את הנוסחה האלכימית לחיי אלמוות לפני 600 שנים והפך את עצמו ואת חבריו מהכנסייה, ביניהם גם כמה שאת מכירה, לבני אלמוות והוא חי עד עכשיו" אני עוצרת, נותנת לה לעכל את הכל ולשאול את מה שהיא רוצה לדעת. היא פותחת את פיה ולא מסוגלת לדבר, היא ממשיכה להסתכל עליי לא נותנת לי פתח לצאת מהאשמה בה אני שרויה. לבסוף היא אומרת בקול חלוש "אז מה זה אומר לגבינו, אמרת לי רק את הדברים הבסיסיים, זה אומר שלעולם לא נמות, שאנחנו חסינים לכל דבר?" אני מתקשה לבשר לה את האמת המרה, שאם נמות גם הנשמה שלנו תמות ותיבלע בחור השחור, בארץ הצללים האפלה "הייוון, יש משהו שעוד לא סיפרתי לך.. בני אלמוות יכולים למות, יש שיטה מסוימת להרוג אותם  ובמידה ובן אלמוות מת הוא לא הולך למקום רגיל, כמו כל בני החלוף. אם בן אלמוות מת הנשמה שלו עוברת לארץ הצללים." "מהי ארץ הצללים?" היא שואלת וגורמת לי לרצות למות. "ארץ הצללים" אני עונה בקול עצוב מאי פעם "ארץ הצללים הוא מעין חור שחור בו את לא שייכת לשום מקום, הוא מקום אפל, שאי אפשר לצאת ממנו ואתה לבד בו, לנצח."  היא בוהה ברצפה ולא מורידה את עיניה מהנקודה הקטנה על השטיח. השיחה שלנו מתבצעת בביתו של רומן. אחרי שרומן הוכיח את נקודתו, שאני לא טובה ממנו ושלחיי מגיע אותו גורל אכזר שנגזר גם עליו, הוא הסתכל עליי צחק את אותו הצחוק הנחשי והמאוס שלו ואמר בלעג "נו נו, אוור, מה את אומרת, מסתבר שאת בדיוק כמוני, אותה נחשית רעה שחשבתי שאת. אז מה את אומרת, אולי עכשיו, כשהגענו להבנה שלעולם לא היית משלמת את המחיר הזה בשביל דיימן, אולי עכשיו תוותרי עליו ותבואי אתי. יש לי את הדרך לעשות אתך את מה שאת באמת רוצה, מה שדיימן לא מסוגל לתת לך.." כתגובה למילותיו שלחתי לעברו גל של אנרגיה קרה שמבהירה יותר טוב מהכל מה דעתי עליו. הגל הדף אותו, אבל לא באמת פגע בליבו הקר, מכיוון שקור לא יהרוס קור כה חזק כמו שלו. הוא מניף בידיו בתנועת ויתור ואומר באותה נימה מלאכותית שנמצאת באופן קבוע בקולו "טוב, לא רוצה לא צריך, אני מניח שאני אסתפק בניצחון הזה להיום ואשאיר אותך ליום אחר.."  לאחר סיום דבריו הוא יצא מהדלת ולמרות שהוא לא אמר זאת, לא היה מקום לספק, רומן סיים את מעשיו במקום זה, נקמתו הושלמה והוא כבר לא יחזור לעולם. אני מסתכלת על דיימן התשוש, שבקושי מצליח לקום, ואת האנרגיות האחרונות שלו הוא מנצל כדי להגיע למוחי ולשלוח לי מסר פשוט, תמונה גדולה של צבעונים עם "המסר האהבה שלנו נצחית, והיא יותר חזקה מכל הכוחות בעולם. בדיוק באותו רגע הייוון מתעוררת ועל עיניה מבט מבוהל, כנראה מההלם שבגילוי על רומן ועל זהותו האמיתית והרעה. 'מסכנה' אני חושבת 'היא לא יודעת מה עוד מצפה לה בדרך..'