ככה תמיד קורה בסוף של כל אהבה. ההתחלה תמיד אחרת וההמשך תמיד תסבוכת, אבל הסוף תמיד כל כך פשוט וכל כך אותו הדבר. בסוף תמיד יש מי שבא ויש מי שהולך ויש מי שמת ויש מי שנשאר.
ומה נשאר? רק הזכרונות. אפשר לחשוב שאנחנו צוברים זכרונות רבים מהאהבות שלנו אך לאחר נבירה ארוכה בארונות ומגירות זכרונותיי, הצלחתי לאסוף שבעה זכרונות בלבד.
זאת היתה הנסיעה הראשונה שלי לאילת. חגגנו את יום הולדתו השמונה עשרה וחשבתי רבות מה אוכל להביא לו למתנה. הסלידה הטבועה בי ממתנות צעקניות ולא שימושיות הובילה אותי לאהבה ששנינו חלקנו ובסופו של דבר בחרתי שני ספרים שמשכו את תשומת ליבי. שני רגשות זכורים לי במיוחד מאותו האירוע – האחד הוא רצון לבלות את זמני איתו והאכזבה מכך שהוא בחר להסתודד בחדרו בזמן שכולם הלכו נהנו בים. הרגש השני היתה ההפתעה וההתרגשות כשגיליתי שהוא נהיה סלבריטאי בכיתתו, מאחר ושני הספרים שהבאתי לו היו הלהיט של אותה השנה והוא היה הראשון לקרוא בהם. האדישות שלו בעצם היתה ההתלהבות העצומה ממתנתי והיא גרמה לי לחשוב על כמות הפעמים בהם אנחנו טועים בשפיטת אנשים מסביבנו.
הזכרון הראשון שלי ממנו נולד בגיל ארבע. אני זוכרת אותנו עומדים בפרוזדור בביתי, מחכים לסבי שיחלק לנו ממתקים. התרגשות לא מובנת אפפה אותנו, ידענו כי ברגעים אלה המשפחה שלנו משתנה. אח קטן שלנו נולד. כמה ימים מאוחר יותר, היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי אחריות בהיותי הבכורה. היו לי עכשיו שני אנשים בחיים שעליהם הייתי צריכה להגן. לאחר שאחינו נולד, בילינו מספר שעות בהנצחת האירוע. איך אפשר לתאר את תחושת ההישג והאחריות האדירה של ילדה בת ארבע, אשר מחזיקה בחיקה את אחיה הזעיר ומחבקת ביד שניה את אחיה השני? רק לאחר שנים, כשהבטתי באוסף התמונות הצנוע שנשארו מילדותו, שמתי לב לתופעה שהמיסה את ליבי. בכל תמונותיו הוא תמיד נראה רציני עם מבט עצוב ובוגר, למעט התמונות איתי. כשהתסכל בי, הוא תמיד חייך.
תמיד הייתי המובילה בחבורתנו הקטנה. אין כמו מוח יצירתי של ילד קטן אשר הגיע לרגע בו הוא מחליט למרוד ולבדוק גבולות. מספיק איסור שנזרק באוויר כדי לחשוב על תוכנית להפרתו.
גרנו ליד היער ולפי התוכנית, ביום שבו הורים נסעו עם אחינו הקטן לביקור במרפאה, אנחנו התחלנו במסע. שובל של מחטי ברושים הוביל אותי אל לב היער. המחשבה שאלפי שבילונים זהים חוצים זה את זה, לא הטרידה אותי ולו לרגע אחד. הלכתי בדרך בלתי נראית של שביל אחד ואחי, כמו תמיד, בטח והלך אחריי.
אני זוכרת שספק החל לכרסם בליבי פעם אחת בלבד, כשיצאנו לאחו רחב, בו הדשא הגיע כמעט למותננו וכשהבטתי לאחור ראיתי חומת עצי ענק מתנוססים אל השמיים וידעתי שאנחנו רחוקים מאוד מהבית. אני בטוחה כי הסיבה היחידה שהצלחתי למצוא דרך חזור, היתה הבטחון הלא מעורער של האח הקטן שלי שאני אמצא את הדרך ואגן עליו.
כמה זכרונות הייתם רוצים למחוק מעברכם? האם הייתם מוחקים אותם במחיר של איבוד רגע שבו הייתם קרובים לזה שאתם אוהבים?
איני זוכרת מה גרם למריבה, אך זאת היתה הפעם היחידה בחיי שבה רציתי להכאיב למישהו והנצחון עליו רק הגביר תחושה זו. אירוני אך האירוע הקצר הזה גרם לי לחשוב שאם בעתיד אצטרך להרוג אדם, יש בי את הרוע הדרוש לעשות זאת. הזכרון הזה נדחק אל המגירות העליונות והרחוקות ביותר, בקצה המודע. רק תמונה אחת נשמרה בה אני רוכנת מעליו כשהוא מרוח על הרצפה, היד שלי דוחפת את מרפקו אל תוך מסמר שיוצא מהפרקט הזול והדם שלו רק גורם לי להרגיש עליונות ונצחון.
במשך השנים תחושת האחריות שלי עליהם והסיפוק מהיותי הבכורה משלושתינו רק גבר, אך שתי התחושות הללו יצרו תרכובת מיוחדת של אהבה וגעגועים עזים. אחד הזכרונות החזקים שלי מבילויים משותפים איתם היה התאטרון. היתה זו תקופת פסח והאולם היה מלא בילדים צועקים והוריהם. אימהות בעיקר. אבא שלנו עבד בתיאטרון ואנחנו חמקנו אל כל המחזות מבעד לדלת עובדים שמצידה החיצוני היה כתוב: " אין מעבר! לעובדים בלבד!"
ההתרגשות. אנחנו עושים משהו אסור, משהו שהופך אותנו למיוחדים.
הרצון העז שמישהו יעצור אותנו בצעקה ויחקור: "ילדים, מדוע אתם נכנסים דרך הדלת האסורה?" ואנחנו נענה בגאווה: "אבא שלנו עובד כאן. לנו מותר."
שבוע לפני תחילת פסח קיבלנו עיתון עם כל ההצגות שיתקיימו בחג. בחרנו לעצמנו את עשר הטובות ביותר וכל יום עסקנו בלרוץ מאולם הקטן לאולם הגדול ולבחור את שלושת המקומות האמצעיים, בשורה ראשונה בחלק העליון של התיאטרון. לבן, שהיה הקטן מכולם ורק לפני חודש מלאו לו שמונה, הפריעה המועקה, אך הוא אף פעם לא ביקש לעבור למקום אחר והסכים איתי שאלה הם המקומות הטובים ביותר בכל האולם. אני חשבתי כי כל ההצגות הן בשביל הילדים הקטנים כמו בן ודוד אבל תמיד אמרתי שאלה ההצגות הטובות ביותר שראיתי בכל חיי. ודוד, דוד שתמיד העדיף להישאר במיטתו ולישון עד צהריים, הסכים כי בשביל ההצגות המצוינות האלה כדאי לקום גם בשמונה בבוקר.
הרבה פעמים בן שאל אותי מה קורה על הבמה, מדוע הקוסם מתנהג כך או אחרת ואיפה נמצא אבא והאם זה הוא שהחליף את התפאורה או שהאיר על הנסיכה באור כחול מכשף. וכל האנשים מסביבנו היו מתחילים ללחוש לנו להיות בשקט ואנו היינו מתחילים לצחוק ואחר כך הייתי נרכנת אל בן ולוחשת באוזנו את כל התשובות.
לפעמים המקומות שלנו היו תפוסים ואז ישבנו על המדרגות המרופדות באדום של השורה הראשונה. ישבנו קרוב מאוד, כדי לא להפריע לאנשים לעבור, והרבה פעמים ידו הקטנה של בן הייתה לופתת את ידי, במיוחד ברגעים החשוכים והמפחידים, וידו של דוד מחבקת את כתפיי. היינו יושבים שלושתנו וצופים בחושך בהצגות על נסיכים ונסיכות ורשעים ומפלצות, הצגות שחוברו במיוחד בשבילנו. ההצגות הקצרות הללו, שאף פעם לא הייתי הולכת אליהן לבדי כי הן היו בשביל ילדים קטנים. אבל הכי אהבתי דווקא את ההצגות הללו ואת השעות הקסומות בהן ישבו אחיי, אחד מימיני ואחד משמאלי ושניהם מתפלאים ולוחשים לי שאלות. וכאשר ההצגה הייתה מסתיימת ואור חזק היה מסנוור אותנו, היינו רצים אל החלק התחתון של התיאטרון, עולים על הבמה ונבלעים מאחורי התפאורה כי שם חיכה לנו אבא. ואם זו הייתה הצגה האחרונה הוא היה מנשק אותי והייתי סובלת את זה בדיוק כמו שסבלתי את ההצגות הילדותיות ואז הייתי מחבקת את האחים שלי והם היו הולכים עם אבא אל מכוניתם ואני הייתי נשארת במדרגות שמול התיאטרון, מנופפת להם וחולמת על פסח הבא בו אראה אותם שוב.
הטלפון צלצל בעודי יושבת באוטובוס, בדרכי הביתה מהצבא. ההודעה היתה מתומצתת ומחרידה בפשטותה. בנאלי כמו שזה נשמע, אך לוקח זמן לעכל דברים שמאיימים על כל תפיסת עולמך. אני זוכרת שעברתי גיהנום מאותו הצלצול ועד לבוקר למחרת, אך הוא לא השתווה בשום צורה לגיהנום שעברתי לאחר מכן.
נכנסו, אני וחברתי הקרובה, אל חדר האשפוז. איני יודעת מה חשים אנשים אחרים, אך מחשבותיי הראשונות היו אגואיסטיות לחלוטין. האם אזהה אותו? הפחד הגדול היה להבין עד כמה התרחקנו ועד כמה קיימת אפשרות ממשית שפתאום לא אזהה ילד שאני אחראית עליו. מיטות ראשונות היו מאוכלסות על ידי זקנים. מיטה שלישית השתייכה לאישה ובמיטה הרביעית מצאתי אותו. האם יתכן שבשניה זו חשתי הקלה? הפחד הגדול ששכן בי עד אותו הרגע נעלם והשאיר מקום לרגשות איומים הרבה יותר.
הוא היה לבן ופניו היו נפוחות אך שלוות. בית החזה עלה וירד והוא נראה רגוע וישן. רופא קירב אלי ובניגוד לסרטים הוליוודיים ובלי דרמה ומוסיקת רקע מתאימים, הוא הודיע בפנים שלוות, כי סיכוייו לצאת מזה בחיים אפסיים לחלוטין. אמר והלך ולא הספקתי לומר לו מילה. לא יכולתי גם אם הייתי רוצה כי גוש חם וכבד מחץ את ליבי ואת נפשי כשהוא מתפשט ואוחז בקרביי ובגרוני. לא יכולתי לדבר ובקושי יכולתי לנשום. הרגשתי שאני שחקנית בסרט רע, עשוי בצורה זולה. אל החדר הציצו אנשים שחיכו בתור לחלוקים הדרושים ללבישה במקום. האין זה מטופש ללבוש חלוק ששומר על היגיינה למראית העין, בחדר בו התכנסו אנשים העומדים למות?
יצאנו מהחדר ושם, בפרוזדור הירקרק, מוקפת באנשים זרים, לא יכולתי להתאפק. הייתי חייבת להוציא את הרעל שנצבר בי. שמעתי את עצמי צועקת אך הופתעתי לגלות שבאותו הזמן גלשתי עם הקיר לכיוון הרצפה. ניסיתי להדוף את מה שאחז בכל גופי. איני יודעת כיצד זה נראה מהצד ועד כמה הבכתי את חברתי אך אותם הרגעים בהם יכולתי להיאבק בכאבי היו רגעים של צלילה לתהום והיאבקות לא להישאר בו לנצח. השממה והאבדון שנשארו לאחר מכן לא היו חלופה טובה יותר אך לפחות יכולתי לנשום שוב. שמעתי אנשים מדברים על כך שאני קרובה לילד ששוכב באותו החדר. מה הם היו אומרים אם היו יודעים שרק לפני דקה לא הייתי בטוחה שאזהה אותו?
אחרי שיחה עם מנהל בית חולים ואחרי שחתמנו על תרומת האיברים, חזרנו אליו. אמא שלו לטפה את פניו וסירקה את שערו. אח שלנו חיבק את ידו ואבא סידר את בגדיו ורק אני לא יכולתי לגעת בעורו הלבן והרך. לא יכולתי לגעת במוות.זאת היתה פעם האחרונה שראיתי את אח שלי.
היום הסטודנט שהכי נהנתי בו היה בשנה השניה שלי בתואר. הערב הזה, שנמשך אל תוך הלילה, היה הבילוי הארוך ביותר שלי לבד איתו. הסתובבנו בין הדוכנים ועמדנו מול במת ההופעות, מחובקים ומחזיקי ידיים. חברותיי למעונות, אשר ראו אותי עם בחור גבוה, שרירי וחתיך, קרצו ואחרי שגילו את זהותו שאלו האם הוא פנוי. העברנו שעתיים ברביצה על הדשא ובין ההמולה, ההמון הרוקד והמוסיקה הרועשת, הרגשתי רוגע ובטחון. בטחון שלמרות החיים המסובכים שלנו ולמרות כל הגורמים שהפרידו בינינו, יש לנו סיכוי להכיר אחד את השני ואז, ידעתי בוודאות מוחלטת, שכשנכיר אחד את השני מקרוב, כמו שאנחנו היינו אמורים, אני אפסיק להרגיש מובכת ואוכל לספר לו בפעם הראשונה בחיי, עד כמה אני אוהבת אותו. כרגע הרגשתי שאני עוד לא מוכנה אבל בשביל מה למהר? הרי כל החיים – לפנינו.