Deprecated: preg_replace(): The /e modifier is deprecated, use preg_replace_callback instead in /home/prozaco/public_html/engine/modules/show.full.php on line 249 Deprecated: preg_replace(): The /e modifier is deprecated, use preg_replace_callback instead in /home/prozaco/public_html/engine/classes/comments.class.php on line 191 ילד מבחנה » Proza.co.il | הבית של היצירה בישראל | אומנות, פרסום יצירות, מאמרים

אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...

כתיבה » סיפורים קצרים » ילד מבחנה

 (קולות: 24)
מאת: igor_ivnitsky | 10 בנובמבר | 19:46

ילד מבחנה

 

הכרתי את אלעד בלימודי תואר שני במשפטים, מסלול שנפתח במיוחד עבור רואי חשבון. בניגוד לרוב רואי החשבון, שלמדו את התואר במטרה לגוון את מקורות ההכנסה שלהם, אני ואלעד באנו להרחיב מעט את אופקינו. הלימודים באמת עניינו אותנו ועל בסיס זה התקרבנו במרוצת התואר. אלעד חצה כבר את גיל הארבעים והיה ערירי לגמרי. הוא היה ילד יחיד, בן זקונים לזוג ניצולי שואה שכל בני משפחותיהם נטבחו במזרח אירופה. הוריו נפטרו לפני שנים. הוא עצמו מעולם לא התחתן. אלעד הצהיר במספר הזדמנויות שהוא מאד אוהב "לתקוע" (כוונתו הייתה לנשים, שלא תחשבו שהוא הומו, לא שזה דבר רע), אך מתקשה לפתח מערכת יחסים שתבטיח לו יחסי מין רצופים ולאורך זמן, וזאת בשל הצהרותיו הבלתי מתפשרות שהוא לא מעוניין בילדים. יש לציין שאלעד הקפיד על עיקרון גילוי הנאות ומעולם לא הטעה אף אישה ביחס לחוסר הנכונות שלו לתרום להמשכיות המין האנושי.

קשה להגיד מדוע אלעד לא התחתן ולא רצה ילדים. אין ספק שעברה עליו ילדות קשה, בצל זיכרונות השואה של הוריו. אולי הוא פשוט לא רצה להביא ילדים לעולם כה אכזר, כפי שהוא ראה אותו דרך פריזמה של זוועות השואה שתיארו לו הוריו בפרוטרוט מדי ערב, במקום סיפורים לפני השינה. הוא לא אמר לי את זה אף פעם, אך איכשהו, בהיותי נכד של ניצולי שואה בעצמי, חשתי בזה. מה שהוא אמר לפרוטוקול, בדרך כלל, היה הסבר אבסורדי ביותר: "מה אני צריך ילד? שהממזר הקטן יירש את הכסף שלי? שיתאמץ בעצמו בשביל הכסף!". לא שאלעד עצמו התאמץ בשביל הכסף שהיה לו. הוא דווקא ירש את נכסיו מהוריו, אשר השכילו בחסכונותיהם הדלים לקנות כמה דירות בתל אביב שעולות היום הון תועפות.

חרף היותו בעלים של לפחות 5 דירות במרכז תל אביב, אלעד היה קמצן בצורה חולנית. הוא התגורר בדירה הכי קטנה ועלובה מבין החמש, שלא שופצה לפחות מאמצע המאה הקודמת, ואילו את כל הדירות האחרות שיפץ והשכיר. הוא לא אכל במסעדות ובאותן פעמים ספורות שהצלחתי להוציא אותו לארוחה עסקית בצהרים, הוא סבל מייסורים כמעט פיזיים כשנאלץ להיפרד מ-50 ₪. הוא לא החזיק ברכב, הלך לעבודה כ-40 דקות ברגל ונסע ללימודים בטרמפים (בדרך כלל איתי). כשהוא בכל זאת יצא עם בחורות ונאלץ לשפוך עליהן מעט כסף, הוא היה סופר את מספר "התקיעות" שהיו לו, מתמחר אותן ומשווה בין העלות הממוצעת של "תקיעה" שהשיג בדרך "הרומנטית" לעומת עלות ביקור אצל זונה.

במהלך לימודינו, הייתי עד פעם אחת לחיזוריו אחרי בחורה. אלעד תמיד אמר שהוא אוהב ציצים גדולים. בשפת הסתרים שלנו הוא כינה אותם "רכוש קבוע" והיה אומר לי כל עת שנטע הייתה עוברת לידינו "תשים לב לרכוש הקבוע במאזן". האמת היא שלא הבנתי מה הוא מוצא בנטע, בחורה ג'ינג'ית מלאה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, ששדיה הענקיים נזקקו לתמיכה מסיבית של חזיות חזקות במיוחד, פן יגעו ברצפה. נטע עדיין האמינה שתוכל לתפוס חתן עשיר ואלעד מיהר לפרוס בפניה במרומז את הצהרות ההון שלו. נטע, בהיותה רואת חשבון רווקה ומצליחה, התרגלה לרמה מסוימת של חיי חברה והייתה רומזת לאלעד שביקרה לאחרונה במסעדת רפאל ונהנתה עד מאד, חרף עלותה הגבוה של המנה. קמצנותו של אלעד הייתה גוברת על תשוקתו לנטע והוא היה עונה לה, בעודו בוהה ב"רכוש הקבוע" שלה, תשובות מעורפלות על דוכן הפלאפל שליד האוניברסיטה. בסוף נטע שינתה את הגדרת יעד חיפושיה מ"חתן עשיר" ל"חתן עשיר ונדיב". אלעד המשיך לבהות בה, בעודה זוללת בורקסים וטוסטים בהפסקות בקפטריה, והיה ממלמל לי בשקט: "שתאכל עוד. עוד כמה שנים וכמה קילוגרמים ואף אחד לא יתקרב אליה. היא תחצה את גיל ה-40 ותהיה כל כך שמנה ומתוסכלת שהיא תיאלץ להתפשר עלי. אני לא ממהר לשום מקום. יש לי את כל הזמן שבעולם לחכות לה. אולי אפילו עדיף ככה. שתהיה כבר בגיל שלא תוכל להביא ילדים לעולם".

אחרי סיום הלימודים, המשכנו להיות בקשר. הייתי מזמין את אלעד מדי פעם אלינו לארוחת שבת, חרף הפצרותיה של אשתי. אלעד היה מביא לנו סרוויזים בקופסאות מעופשות שבטח דג מחפצים של אמו שהצליחה להצילם מזוועות השואה או שקיבלה במתנה לחתונתה. מבלי להתבייש, בנוכחות של אשתי, היה מספר לנו כמה יקר לחזר אחרי בחורה בתל אביב וש"התקיעה" יוצאת בסוף כל כך יקרה שעדיף כבר לבקר אצל זונה. הוא גם המשיך להמתין לנטע, אשר חצתה בינתיים את גיל ה-40 ואכן השמינה עד מאד, אך טרם הסכימה להתפשר עליו.

יום אחד, כשבני בן השלוש קרא לאלעד "דוד" וביקש לשבת אצלו על הברכיים, שאלתי אותו אם הוא לא מתחרט על החלטתו שלא להביא ילדים לעולם. "תראה איזה חמוד הוא", אמרתי לאלעד בעודי מצביע על בני, "לא היית רוצה אחד כזה?". "אני מעדיף להוריש את כספי לעמותה למען החתול", השיב אלעד, "או לחבריי שטורחים להזמין אותי לארוחת שבת יותר מפעמיים בשנה", נזף בי על הדרך. "אתה יודע", פתח פתאום, "פעם הייתה לי חברה במשך המון שנים. קראו לה דניאלה. אפילו רציתי להתחתן איתה. אבל אמא שלי לא הסכימה. דניאלה הייתה חצי רומנייה וחצי עיראקית. ניסיתי להסתיר מאימא שלי את החצי העיראקי. אבל כשהבאתי את דניאלה הביתה בפעם הראשונה, אחרי שיצאנו במשך 3 שנים, אימא שלי צעקה עלי: 'מה פתאום אתה מביא לי פרנקינה? אל תספר לי שהיא רומנייה! קודם כל, הרומנים הם הפרנקים של האשכנזים. וחוץ מזה, יש לה תחת של פרנקינה וריח של פרנקינה.' לא רציתי לאכזב את אימי שהייתה כבר זקנה והחלטנו להמתין עם הנישואין עד שהיא תעבור לעולם טוב יותר. חיכינו איזה 5 שנים. אבל כשאימא שלי הייתה על ערש דווי, היא השביעה אותי שלא אתחתן עם פרנקינה. ולא רציתי להפר את הבטחתי לאדם גוסס. איכשהו, אני ודניאלה המשכנו להיות יחד. בשלב מסוים, אחרי שחצתה גיל 35, דניאלה אמרה לי שלא אכפת לה מהחתונה, אבל היא רוצה ילד. אף פעם לא הסתרתי שאני לא רוצה ילדים והבהרתי לה שכוונותיי בנושא לא השתנו. היא אמרה שתיכנס להריון מבנק הזרע. עניתי לה שזה גופה וכל עוד זה לא הזרע שלי ולא הילד שלי, היא יכולה לעשות עם עצמה מה שבא לה. והיא אכן נכנסה להריון. למרות הכל, המשכנו להיות יחד. היא גרה עם אמא שלה. אני גרתי בדירה של הוריי שנפטרו. היינו נפגשים 2-3 בשבוע אצלי או אצלה. נולד לה ילד חמוד. דווקא עזרתי לה לא מעט. אתה יודע, טיפלתי בהוריי לבד כשהיו סיעודיים, לא רציתי לשלם לפיליפינית, אז אני יודע להחליף טיטול. היינו ביחד עד שהילד הגיע לגיל שלוש, בדיוק הגיל של הבן שלך". "אז למה נפרדתם?", שאלתי בעודי מנסה לשמור על שלוות הנפש חרף הסיפור המזעזע. "הממזר הקטן התחיל לקרוא לי 'אבא'", ענה אלעד והוריד את בני מהברכיים.

 

איגור איבניצקי

יוני 2012

צפיות: 201

© כל הזכויות על היצירה בעמוד זה שייכות לigor_ivnitsky
תגובות:
כותב: אירית | 2 בפברואר 2013 16:20 | הודעות: 0 | יצירות: 0
מקסים.. נהניתי

יצירה אקראית

רוחנית/ארמה אלון \ ארמה אלון

נטשה את עולמה,זנחה את אהובה

שוכנת האפלה,מחפשת את עצמה

לא רואה את האור,בעיניים עצומות

טסה למקומות רחוקים,מתמידה בחיפוש


המשך
יצירה אחרת