נתזי הגלים המלוחים כדמעותיך צורבים

גופך נמל מבטחים, מנוח למים סוערים

שבת בבוקר התעוררו, הילדים עדין ישנים, הם הסתכלו זה בזה בדממה.

"שמעת את הלחישות?," שאלה.

"כן, אהובתי שחורת השער."

"מה אתה מתכוון לעשות בנידון?."

הרבה דברים, אבל בשקט שהילדים לא התעוררו.""

לאחר חצי שעה הילדים התחילו להשמיע קולות מריבה.

ילדים יום שבת היום, לא להרעיש כולם ישנים", לא עברו כמה שניות ומיטתם הרעועה כמעט "

וקרסה, הילדים קיפצו במיטה בשמחה," אבא אימא קומו אנחנו רוצים לטייל". "עוד מעט שובבים תצאו

לחצר תראו את הפרחים, אבא ואימא זקנים לוקח לנו זמן לקום". "טוב," אמרו ויצאו לחצר בריצה.

"טוב, איפה ההינו אמר בשובבות".

"עכשיו מאוחר מידי, השובבים יכולים להיכנס כול רגע, הגיע הזמן שתתקין דלת בחדר השינה .

עכשיו קום", היא הדפה אותו בעדינות מהמיטה, "תשגיח על אלון, הילד הזה מסוכן, אתה יודע מה מצאתי

אתמול אצלו בכיס?, נחש קטן, אני צריכה לעשות לו מסדר כניסה לבית, כיסיו מלאים הפתעות, נחשים,

צפרדעים,לטאות, אתמול הוא הביא תנשמת, השם ירחם, ענקית עם טפרים ארוכים, אני לא יודעת איך

לא נפצע, יש הרגשה שהוא מדבר אליהם."

"טוב אני יוצא", הוא אחז בגיטרה ויצא החוצה וראה את הילדים יושבים בחצר הבית בים של פרחים,

כשרק ראשם הקטן בולט מעל הפרחים, "מירה הפכה ליפהפייה", אמר בליבו, הרים את הגיטרה ושר לה

שיר שחלם בשנתו.

כפרפר מרהיב בקעת מגולם אפרורי

פרשת את כנפייך המרהיבות

מול פני החמה והעולם נדהם

פרחים רבים נישבו ביופייך המהמם

חשקו בצבעייך המרהיבים

חמדו את עונג נעורייך

ריחפת מפרח לפרח

טעמת מלמעלה רפרפת בקלילות

נוגעת לא נוגעת

שמרי נפשך מפרח אכזר

שיחשוק רק בצבעייך המרהיבים

ילכוד אותך בזרועותיו

עד לדהות צבעייך וחלוף נעוריך

ישליך אותך בודדה לתהום הנשייה

ריקה עצובה ובודדה

בחרי היטב בפרח יפהפה

שיחשוק בצבעייך ובנפשך

עטפי אותו בכנפייך באהבה נלהבת

העניקי לו בנדיבות את חסדייך

עטפי אותו ברכות ובחוזקה

לעולם אל תרפי מאחיזתך

גם בימים של קושי ומצוקה

קשרי נפשך בנפשו

מחובקים לעד באהבה

בחלוף נעוריך בדהות צבעייך המרהיבים

תוותר נפשך כרוכה בנפשו בכבלים עבותים

תחוו יחדיו אהבת אמת לעד

חבצלת עמדה מאחור, הקשיבה בדממה, דמעות זלגו מעיניה, מקסים מלמלה, "דניאל המילים נוגעות ללבי

אני מתחילה לדאוג, לפעמים הלחישות מלטפות ואוהבות, אך יש גם לחישות אפלות."

"שטויות אמר, גורלנו לא נקבע מראש, אנחנו צריכים לחיות את חיינו בשלווה, לא לתת לרפרוף חלומות

לקבוע את עתידנו. אני בטוח שהלחשן לא מנסה לשנות אותנו, הוא מלווה אותנו, משקיף עלינו

לא כול החלומות מתגשמים, לפעמים חלומות, מבטים רגשות חולפים ללא כול משמעות."

"אני לא זוכרת שבתוכנית הלימודים שערכתי לך ,יש גם שיעורי פילוסופיה," אמרה בציניות.

"אהובתי כבר מזמן חרגתי מתוכנית הלימודים שלך, גיליתי עולמות חדשים, שירה פילוסופיה

מקומות שלא דמיינתי שקיימים."

"אהובי אני גאה בך, תמשיך ללמוד."

השנים חלפו בעצלתיים אלף תשע מאות שישים ושש , דניאל יוצא לעבודה בבוקר, חבצלת עומדת בפתח

הבית ונושקת לו לשלום.

"היום אתה לא לוקח את האופנוע."

"למה מה קרה, את רוצה לקרוע את הכביש?."

"מצחיק מאוד ומוסרת לו בידו פתק קטן עם כתובת בתל אביב, "תיגש לאחר העבודה מחכה לך הפתעה."

"אני פוחד מהפתעות, תגלי לי בבקשה."

"אל תפחד הפתעה טובה."

"טוב, אני סקרן, אבל אמתין בסבלנות."

לאחר העבודה נסע באוטובוס לכתובת, "נכנס למשרד, שלום, אני ארמה דניאל אשתי שלחה לאסוף

הפתעה."

"טוב שהגעת עוד מעט אנחנו סוגרים, בוא איתי לחצר."

בחצר המתינה לדניאל הפתעה רכב חדש ומבריק, פאר היצירה של תעשיית הרכב הישראלית. סוסיתא

קופסה, צבע לבן מבריק, מנוע פורד אנגליה 1700 ס"מק. דניאל כמעט נפל מרגליו, איך היא הצליחה

לאסוף את הכסף, יותר מפליא להסתיר ממני את הרכישה, הוא עמד פעור פה מול הרכב.

"אתה יכול לסגור את הפה, אתה רוצה כוס מים?".

"לא תודה, אני אהיה בסדר עוד כמה דקות."

"המפתחות במתנע, הניירות במגירה, אשתך שילמה את הביטוח, רק דבר קטן אחד, בפעם הבאה שאתם

קונים רכב, תבוא לבד. אשתך מררה לי את חיי, הגעתי למצב שחשבתי לתת לה את הרכב חינם רק שתרד

ממני." דניאל החל בנסיעה הביתה שמח וטוב לב, לא מעכל את ההפתעה, יש לי רכב אני לא מאמין.

הוא הגיע הביתה חבצלת המתינה לו בפתח הבית וקיבלה אותו בנשיקות,"תתחדש אהובי."

"תודה, בפעם הבאה תרחמי עלי, ליבי לא יעמוד במעמסה."

היא תפסה בידו. "יש לנו עוד עניין קטן לסגור,"מרכבת השטן", האופנוע הארור שלך. עכשיו הוא עף

למחסן."

היא ליוותה אותו בשמחה עד למחסן ובירכה בקול רם," ברוך שפתרנו מעונשו של זה" ונעלה את המחסן

"את המפתח אני מחביאה", אמרה למרות מחאותיו.

"אין יותר כתמים על המכנסים רעש באוזניים, התסרוקת שלי תחייה לנצח נצחים, המלך מת

יחי הסוסיתא המלכה החדשה בבית ארמה."

"אמן", אמר דניאל ובמוחו תכנן תעלולים כיצד להפר את רוע הגזרה שנפלה עליו, "אני אוהב את

האופנוע".

בשבת בבוקר כל המשפחה עלתה על הרכב הנוצץ, הם נסעו לטייל, הרכב היה עמוס בדברי מאכל,

שמיכות , הם נוסעים לכנרת כל המשפחה ביחד. נקודת המפגש הייתה בבית משפחת מנצור בגבעתיים,

טור ארוך של מכוניות חנה לפני בית המשפחה, הגברים ארגנו את הציוד, בימים ההם לא היו ישנים בבתי

מלונות היו פשוט מתנחלים על החוף, יוצרים מתחם סגור בעזרת המכוניות, סוגרים בעזרת שמיכות גג

מאולתר אוהל ענק ומתחילים לאכול בלי סוף.

כולם בחנו את הסוסיתא והחלו לקנטר את דניאל, "רכב מפיברגלס, אנחנו צריכים לבדוק שאין

גמלים באזור הם יכרסמו לך את הרכב".

"לא נורא ענה דניאל, אם יהיו גמלים אתם תשימו אותם על המנגל", ענה בבדיחות דעת.

המשפחה נסעת לכנרת בשיירה ארוכה כשעבר דרך ואדי ערה, דניאל שוקע לתוך זיכרונות של

פעולות בחשכה , מארבים, קרבות עקובים מדם. הוא מתנער מחלומות ושר להם שיר, שנלחש לו

בחלומו.

אני לא רוצה הרבה
רק לשבת על שפת הים
להסתכל על האופק המדהים
להחזיק חכה ביד עם תקווה לדג
פשוט לא לחשוב ולהיות מודאג
אני אדם פשוט ללא טענות
רוצה קצת ליהנות
משקט ושלווה בלי מלחמה
להתרחק בגניבה מכול מהומה
אולי מדי פעם תחלוף מול עיני
אישה מהממת שתלטף את עיני
מה בסך הכול ביקשתי
רק שקט שלווה ורוגע כחול
לטבול את רגלי בחול

אלון הקטן ניתק לרגע מן הנוף החולף,"אבא הבאת לי חכה".

"כן. מתוק שלי הבאתי שתי חכות."

"יופי", ענה ושקע שוב בנוף החולף.

הם הגיעו לשפת הכנרת, כנופית הילדים הגדולה רצה למים בצרחות שמחה, משתוללים מתיזים מים לכול

הכוונים. האוהל הענק הוקם בשניות, המנגל נדלק והזלילה הגדולה מתחילה, האש לא כבתה במשך

שלושה ימים. הם אכלו ושתו ועשו שמח, בערבים לאחר שהילדים נרדמו, היו יושבים מסביב למדורה

ושרים על ימים קסומים של אהבה ואחווה ורגיעה ממרוץ החיים המטורף.

לאחר שהשדים הקטנים נרדמו, דניאל היה חומק מהמאהל לבדו הרחק מכולם הרחק לאורך החוף השומם

השיל מעליו את בגדיו ועירום כיום היוולדו, נכנס למים החמימים שחה לעומק המים מתמזג עם חמימות

המים, צף על גבו, מביט לשמים האפלים משובצים בכוכבים כאבנים יקרות. שר שיר שנלחש בחלומו.

מי הים הכחולים

מי הים הכחולים עוטפים את גופי

מרפה את שרירי קרירות הים מעבירה צמרמורת בעורפי

הים גדול ורחב סופג מתוכי כל תחושה ורגש

מותיר אותי ריק נקי מכל מועקה נושנה

מותח את גופי במאוזן צף על גבי במימי התכלת

מביט לרקיע הכחול על ענן לבן חולף

אדוות המים מטלטלת את גופי בעדינות משכרת

אילו יכולתי להישאר לעד בממיך הצלולים

להתמזג עם צבעך לחוות את שינוי גוונייך

נאלץ לחזור לחוף פוסע על החול החם

מי חיי ניגרים ממני מותירים שלוליות

מסמנים עקבות של שינוי צבע על החול הצהוב

מביט בגופי הערום פורס את ידי כלפי השמש

מפקיר את גופי לחומה הלוהט

צמרמורות של חום מתפשטות בגופי

שלווה מתוקה ריקנית תמימה ממלאה את נפשי

חבצלת שראתה אותו חומק, נטלה מגבת ועקבה אחריו האפלה. היא לא נכנסה למים אחריו, היא לא ידעה

לשחות, הייתה יושבת וממתינה ליד בגדיו, מקשיבה לשכשוך המים רחוק בחרדה אהובה נעלם במים

האפלים.מקשיבה לשכשוך המים הרחוק בחרדה, אהובה נעלם במים אפלים.

מחכה בקוצר רוח לשובו, כאשר חזר ניגשה אליו באהבה וניגבה את גופו הרטוב ונשקה אותו ברכות

ולרגעים קטנים של אושר היו נאחזים זה בזה, כאילו חוששים שהקסם יימוג, ימים של אושר ממלאים את

ליבם. כשמעליהם רמת הגולן, עיניים זדוניות משקיפות עליהם, רוחות מלחמה התחילו לנשוב, שוב קולות

מלחמה באוויר. מדינות ערב התלכדו שנית במטרה להשמיד את מדינת ישראל. דניאל למוד מלחמה לא

נתן לחששות לחדור לתוך עולמם, הוא המשיך להרחיב את ביתם, בנה סלון ענק ומרפסת, במקום עמודים

תומכים לגג המרפסת פיסל שני פסלי ענק עירומים אוחזים בידיהם החסונות את הגג. לחרדת השכנים

הדתיים. חבצלת הייתה צריכה לקשור מטפחות גדולות על מותניהם להסוות את אברים הצנועים

בכל פעם שהיה אירוע בביתם. למרות מחאות דניאל שלא הבין מה בדיוק הבעיה.

דניאל הביא פלא חדש לבית טלוויזיה, קופסת עץ גדולה שעמדה על רגלים מעץ, רשות השידור

הישראלית עדיין לא החלה לשדר, התחנות היחידות שנצפו באותם זמנים, היו ירדן, מצרים, לבנון

. בכל ערב היה חיזיון מוזר אנשים הלכו עם כסאות ביד, תתכנסו בחצר ביתם וחיכו בסבלנות

דניאל היה מוציא את הטלוויזיה לפתח הבית ומדליקה, כולם מחאו כפיים בהתלהבות נרגשים

מהפלא אנשים של קטנים בתוך קופסה מעץ, עידן התמימות.

השלווה הופרה, צבאות ערב צרו על מדינת ישראל, שידורי הטלוויזיה המצרית בעברית שידרו דברי

בלע, " אל תישנו בשלווה אנחנו מגיעים לשחוט אתכם, הצבא האדיר שלנו ישמיד מעל פני האדמה."

מצעדים אין סופיים של טנקים וטילים, נאומי שטנה והמון משולהב צמא דם.

אנשים בעלי אמצעים התחילו לנוס מהארץ, אנשי ארץ ישראל היפה השמנה והסלטה נסו על נפשם

לעומת זאת יהודים רבים חזרו לארץ להגן עליה מפני הסכנה הרובצת בפתח.

דניאל החל לחפור שוחות בחצר, תעלות עמוקות מכוסות בלוחות עץ ושקי חול לפי הוראות ה"גא.

הוא תרגל ירידה מהירה לשוחות לשמחת הילדים הצוהלים לנוכח ההרפתקה החדשה.

דניאל הלך שוב למלחמה וחבצלת נשארה לבד חובקת את ילדיה בחשש אהובה הלך שוב אל התופת

בלילות הבודדים נלחשו מילות הרגעה באוזניה, שלא מנעו ממנה למרר בבכי, היא שרה את השיר שנלחש

לה בחלומות.

אהובי לקח את העדר, הלך אל הגשם

נותרתי במדבר לבדי עם עדר הטלאים

בודדה במאהל, עצובה מבכה על גורלי

הימים חולפים, אהובי לא שב אל מלוני

*

אלוהים, שגר את הגשם קרוב לליבי

תרווה את צימאוני, השקה את עולמי

כוון את הרוח לתוך ליבי, יבשו דמעותיי

בודדה במדבר מוקפת הרים בצערי

*

עוצמת את עיניי בחשכה, כאיילה נפחדת

קולות לילות מדבר מחלחלים עמוק לליבי

כאבים של בדידות, מכתמים את נפשי

שלח את אהובי אלי, עם הגשם לצידי

באחד הימים המתוחים נשמעו קולות רמים ברחובות, צעקות של שמחה, אנשים רקדו בטירוף

חבצלת יצאה לרחוב בחרדה. "מה קרה," שאלה וליבה מתפוצץ בקרבה.

"ירושלים עיר הקודש שוחררה, הר הבית בידנו, בית המקדש הגאולה באה על עמנו". עשרות אנשים

מתפללים ברחובות בתפילה ספונטנית. חבצלת לא יכלה לחגוג עם ההמון , אהובה לא חזר עוד

מהמלחמה, היא לא שמעה ממנו אות חיים , ליבה מת בקרבה.

ימים של חרדה חלפו לאיטם, הזמן חלף לאט, כל שנייה נמשכת כנצח. היכן אתה אהובי

חזור אלי אני שוקעת בתוך חרדתי, אהובי שוב אלי , התפללה כל לילה לפני השינה הטרופה.

יום אחד דניאל שב מהמלחמה כולו זורח מאושר. היא רצה אליו כאילה שלוחה חיבקה אותו חזק

לליבה תוך כדי שהיא ממררת בבכי, "לעולם אל תעזוב אותי לבד, הרטיבה את מדיו המאובקים

בכתמי דמעות, מחבקת אותו ולא מרפה, "אתה לא הולך יותר למלחמה, תיתן לאחרים להילחם

אמרה בילדותיות".

"אני מקווה שלא יהיה עוד מלחמות, הגיע הזמן שנחיה בשלום בארץ ישראל. מחר בבוקר אנחנו

נוסעים לירושלים." אמר דניאל לחבצלת, "לכותל המערבי."

"זה לא מסוכן שאלה חבצלת בחשש."

"לא, אנחנו חייבים לבקר בירושלים חלמתי להגיע לכותל כל ימי חיי, עכשיו זה הזמן."

למחרת בבוקר הם נסעו עם הילדים, הסוסיתא טיפסה את העליות של שער הגיא בקלילות הילדים

משקיפים בסקרנות מהחלונות , העיר העתיקה חומות ומגדלים.

דניאל חש על כתפיו את נטל החלומות של דורות העבר, מאות דורות של חולמים בגלות

נכספים לדרוך בשנית על אדמת הקודש, מקוננים כל יום על חורבן בית המקדש, נכספים לחזור לארץ

ישראל, הוא עמד זקוף למרגלות הכותל המערבי המוזנח חבק בשתי ידיו את האבנים הדוממות.

דמעות זלגו מעיניו.

"אימא, למה אבא בוכה הוא עצוב?", שאלו הילדים.

"אבא לא עצוב מתוקים שלי , אילו דמעות של אושר, אביכם חלם כל חייו לגעת באבני בית המקדש."

"מה זה בית מקדש שאלו.?"

"זה כמו בית כנסת, שבני ישראל היו באים שלוש פעמים בשנה להתפלל ולהקריב קורבנות לאלוהים."

"אימא, אלוהים נמצא בכול מקום." אמר אלון.

חבצלת מסתכלת עליו בתדהמה, "איך אתה יודע?."

"חבר שלי סיפר לי".

"מי זה החבר שלך", שאלה אותו בחשש.

"אני לא יודע איך קוראים לו, אף פעם הוא לא אמר לי".

"איך הוא נראה."

"הוא זקן מאוד לבוש לבן , לוחש באוזני שירים בחלומות, מדבר איתי בלילות".

"אלון אתה זוכר את המילים הנלחשות."

"כן, אימא את כולם."

"אתה יכול לספר לי מה היה השיר האחרון."

"כן, אימא אתמול פחדתי ממפלצת שישנה מתחת למיטה, הוא אמר לי לא לפחד ושר לי שיר."

אלון דקלם את השיר בקול צלול.

בילדותי נהגתי לפחד מהמפלצת

שגרה מתחת למיטתי בחדרי הקט

לעולם לא הבנתי מה היא רוצה שליחת השטן

תמיד האכלתי אותה בפירורים לפני השינה

סיפרתי לה סיפורים משעשעים לפני השינה

עם השנים הבנתי שהחיה אינה מתחת למיטה

היא שוכנת בתוך ליבי חלק בלתי נפרד מגופי

ככול שגדלתי היא הלכה וצמחה

אהבתי אותה טיפחתי אותה בשמחה

בתוך גופי התפתח מצב של מאזן אימה

מאבק איתנים להבחין בין טוב לרע

עד היום המפלצת רובצת בתוך קרביי

ממתינה לרגע של חולשה לטרוף את ליבי

להפוך לחלק העיקרי שמעצב את נפשי

חבצלת התחלחלה, "מתוק אתה מבין את כל המילים".

"לא אימא, אבל הוא הסביר לי,לא לפחד מצללי הלילה, תמיד להיות טוב, לדחוק את הדברים

הרעים שעולים בראשי."

"עכשיו אני מבינה למה מצאתי פירורים מתחת למיטה שלך, שאריות מארוחת המפלצת."

פרצה בצחוק מתגלגל וחיבקה את אלון.

דניאל אסף את כולם ושר את השיר שנלחש לו בחלומו לפני הרבה שנים בהיותו נער .

ירושלים

ירושלים עיר החלומות נוגעת בשמים

שער לשכינת אלוהים ודמעות מלאכים

עומד על חומותיך, נושק לאבניך הקדושות

דמעותיי מרוות את זעקת תשוקתך לבנייך

שבתי אליך שנית אחר אלפי שנות גלות

נקבצו בניך תחת כנפיי שכינתך האלוהית

מכול קצוות העולם, שבו בנייך לשכון בצילך

קרב היום שיבקע אור הבריאה מסלעייך

מקדשך יצוץ בעוצמה מן הסלע לחלל העולם

רוח השם תשכון לנצח, בין עמודי הדביר האיתנים

האור יפוץ ברחבי העולם, שלום ושלווה ישררו על כולם

אומות העולם יראו את עוצמת האור הבוקע משכינתך

ישנו את דרכם, יחיו בשלווה בצילה המתוק של תורתך

"חברה עלו בזריזות לרכב אנחנו חוזרים הביתה לנוח, מחר אנחנו נוסעים רמת הגולן", אמר דניאל.

הם חזרו לביתם בשעות הערב, הלכו לישון מוקדם וקמו בבוקר ונסעו לרמת הגולן.לאורך הדרך

עדיין היו מפוזרים בצידי הדרכים רכבים סורים מפויחים, טנק סורי עדיין בער מעלה עמוד

עשן, דניאל התחלחל, לא רציתי להראות לילדים מראות נוראים. הוא סובב את הרכב ירד מהרמה.

הם סיימו את היום בטבילה במי הכנרת החמימים ,דניאל ואלון מצאו מרגוע במים כאילו נולדו

לתוכם, התחושה של המים הזכים אופפים את גופם משרה תחושה של שלווה.

"אבא אנחנו יכולים להישאר בים לנצח".

"כן אלון , אבל יש בעיה אחת מה עם אימא ומירה, אימא לא יודעת לשחות,לא נראה אותה לעולם."

דניאל ענה לו בצחוק.

אלון התחלחל בתוך המים, "בוא נחזור מהר לאימא, לא רוצה להישאר במים, אני אוהב את אימא."

חזרו לחוף, אלון חיבק את אימו חיבוק חזק.

"מה קרה אלון.?"

"שום דבר התגעגעתי אליך."

חבצלת הסתכלה על דניאל במבט זועף, "שוב בילפת את הילד."

דניאל עטה פנים של צדיק מעונה, "אני לא אמרתי כלום, הילד פשוט התגעגע אליך" וקרץ לאלון.

אלון אחז את שמלת אימו בחוזקה ולא הרפה.

דניאל מקנטר את אלון, "אתה ילד קטן של אימא."

"תניח לחמודון הקטן", נזפה בדניאל וחיבקה את אלון חזק אל ליבה, "הוא באמת ילד קטן של אימא."

"חברה לייצים, לעלות בזריזות לרכב יש לנו דרך ארוכה הביתה", אמר דניאל וזכה לתגובות ותחינות

עוד קצת אבא וחמקו חזרה למים.

"תניח להם לשחות עוד קצת ובוא שב לידי", חבקה אותו בחוזקה.

יושבים על שפת הכנרת, הם מביטים בילדיהם משתוללים במים החמים, קרני השמש השוקעת

מציירים גוונים אדומים ושלווים, חמימות אופפת את עולם, הם מביטים אחד בשני והאושר ממלא את

חייהם, הם מתנשקים ארוכות, מתעלמים מעולם שחג מסביבם שקועים באהבה, נאחזים באהבה.

"מירה תסתכלי אבא מנשק את אימא ", אמר אלון.

"אל תסתכל עליהם תן להם להמשיך, הם ישכחו שצריך לחזור הביתה."

אלון עוד שקוע בנשיקות, "מירה מותר לי לנשק את אביבה."

"אביבה השכנה הגינ'גית ממול בתינו", אמרה ועוטה על פנייה פרצוף מוזר.

"כן, היא חברה שלי."

מירה יוצאת מהמים בריצה וצועקת בחדווה, "אלון אוהב את אביבה הגינגית ממול הבית".

אלון נשאר המים נבוך ולא יצא.

אימו קוראת לו , "בוא מתוק אל תתבייש, אביבה באמת מתוקה".

דניאל עט על הגיטרה ושר להם שיר שנלחש לו בחלומו.

ימי התום

לילות קסומים של נעורים, תמימות שלווה, לחישות, חלומות

צופה בתדהמה ברכות נעימה, בגופך המשתנה מילדה לנערה

לעולם לא אשכח את ימי התום שנמוגו עם השנים החולפות

תמימות זרועה בנמשים חמודים, צוחקת בתמימות טהורה

ימים שלפני הסערות, שנים אבודות, נמוגו לאט כעננה צחורה

"אבא אני מכיר את השיר", אמר לדניאל אביו בלחש.

"מהיכן אתה מכיר." שאל דניאל בפליאה.

"האיש מהחלומות לוחש אותו באוזני בלילות".

"מה עוד הוא לוחש לך.?"

"הרבה דברים מוזרים שאני לא מבין, אבל אני שומר אותם בליבי, אולי יום אחד אפתור את

החלומות."

"אתה עוד ילד, אני בטוח שתגדל תבין את כולם".

"אבא אתה מבין הכול?."

"לא," אמר דניאל בצער, "לפעמים ככול שאני יודע יותר, מתגלה לי שהשאלות רבות מהתשובות."

"אבל אבא אתה גדול וחזק חשבתי שאתה יודע הכול."

"לא מתוק שלי, ככול שגדלים השאלות רבות מהתשובות, אני רואה שאתה מתבגר, קח את הזמן

שלך אל תנסה להבין הכול, תישאר בתמימות של הילדות."

חבצלת מקשיבה לשיחה דמעות זולגות מעיניי, מביטה באהוביה מאושרת רואה את ילדיה גדלים

ובעלה נחשף אליהם , מגלה את הרגישות בנפשו, נושאת תפילה בלבה, אלוהים שמור על משפחתי

ששלווה ואושר ישררו לנצח בביתנו.

שנים חולפות לאט, הילדים גדלים, כל ערב דניאל או חבצלת מספרים לילדים סיפורים לפני השינה

חבצלת נושאת בבטנה ילד נוסף ששמו נקבע מראש ארז. למרות הכאבים לא ויתרה על סיפור לפני

השינה, מנהג שהשתרש בביתם, ערב אחד לאחר שסיימה את הסיפור, פנו אליה הילדים.

"אימא אנחנו לא רוצים ללכת יותר לבית הספר."

"מה קרה אתם אוהבים ללמוד.?"

"הם לא מלמדים אותנו כולם" אמרה מירה כועסת,"אני לומדת יותר מהספרים שאני קוראת."

חבצלת חשבה בליבה, אני חייבת לבדוק מה קורה בבית הספר.

"תלכו לישון מתוקים שלי . אימא תבוא איתכם מחר לבית הספר ונבדוק מה הבעיה."

"תודה אימא , לילה טוב."

חלומות מתוקים ילדים ונישקה אותם, גיששה בידה מתחת למיטה של אלון ואספה את חתיכת העוגה

שאלון השאיר למפלצת ששוכנת מתחת למיטה מבלי שירגיש וחיוך על פנייה.

למחרת הלכה איתם לבית הספר, בית ספר על שם אלי כהן, צמוד לביתם היא נפרדה מהם בנשיקות.

הילדים נכנסו לכיתות, חבצלת שוטטה במסדרונות , מקשיבה לקולות הבוקעים מן הכיתות

צוות המורים המסור מנסה ללמד את הילדים, אך ידיהם כבולות, מערכת החינוך חונקת אותם

כופה עליהם לשקוע בתוך בורות ובינוניות, בית מלאכה לילדים רכים, מה הם מנסים ליצור דורות

של ילדים שיהפכו לפועלים מזי רעב, הזעם התחיל לגעוש בתוכה, ניגשה כולה סוערת לחדר המנהל

"תגיד לי מה אתה מנסה לעשות, אתה בונה פה גטו חברתי , אתה לא מתבייש."

"על מה את מדברת אני מכשיר את הילדים לחיים, רובם ילדי עולים בורים, אני מכין אותם לחיים

יצרנים."

"חיים יצרנים, בורים, " חזרה על דבריו , לא מאמינה.

"נכנסתי לחדר היועצת כל הקירות תמונות של מקצועות, נגר, מסגר, פועל יצור, היכן לכול הרוחות

רופא, מהנדס, טייס, משורר וסופר,"אמרה בזעם.

"זה מעבר ליכולתם של הילדים ללמוד."

"מי אתה שתחליט מה ילדי יכולים ללמוד, " אמרה וכל גופה נרעד.

"זה לא אני, אם יש לך טענות תפני למחלקת החינוך במועצה, הם קובעים את המדיניות."

"מעניין מאוד כאשר יהודית דים הייתה מנהלת בית הספר החינוך היה למופת. דורות של ילדים

התחנכו במוסד הזה והגיעו להישגים מופלאים, אותם ילדים, אותו בית הספר, אני בטוחה שאותם

ילדים יגיעו להישגים כבירים, אבל אתה לא מוכן להשקיע בילדים, אתה באת להנציח את הפער."

פניו של המנהל האדימו, "אולי את לא יודעת כאשר יהודית דים עזבה את בית הספר היא לקחה

איתה את המורים הטובים ביותר איתה, לבית הספר אמירים."

זה לא מעניין אותי, אתה עבד של המערכת שוקע בבנוניות על גב ילדנו."

היא עזבה את בית הספר בזעם, מכריזה בליבה הכרזת מלחמה, אני חייבת לחלץ את ילדי מבית

הספר. חזרה לבית כשמוחה קודח רוקמת תוכניות, מצפה בקוצר רוח לדניאל שישוב מעבודה לחלוק

איתו את אשר גילתה.

דניאל שב מעבודה, ראה את חבצלת ממתינה בשער החצר בקוצר רוח לשובו, הוא ראה את פנייה,

"אני מכיר את הבעת הפנים אמר בליבו, אני נכנס לאזור קרבות, היום יום מלחמה החרבות יצאו

מהנדן. שלום אהובתי אני רואה שהתגעגעת אלי, ממתינה לי בשער החצר" ונשק לה בפחד.

"מה קרה שאל בחשש.?"

"הייתי היום בבית הספר, אתה לא תאמין הם חונקים את נפשם של ילדינו, סוגרים את חייהם

בחומות."

"בואי ניכנס נדבר בבית בנחת, נראה מה נעשה," ניסה לרגיעה לשווא.

נכנסו לבית, חבצלת סיפרה לו מה שראתה וחוותה בבית הספר, טיכסו עצה כיצד לפעול

חבצלת אמרה. "להילחם במערכות גדולות ייקח הרבה שנים. אני לא תמימה, אנחנו חייבים להציל

את עתיד ילדנו, אנחנו נלחם בשתי חזיתות, אתה נלחם לסגור את הבית הספר הארור ולשלב את

הילדים במרכז רמת השרון, תפעל דרך וועד שכונת מורשה, אני מבצעת פעולת קומנדו ומחלצת את

ילדנו לפני שהיה מאוחר מידי".

"טוב נפוליון בונפרטה," ענה לה בחיוך וזכה למבט קטלני.

חבצלת הלכה לישון כולה מלאה זעם, למחרת בבוקר שלחה את חברתה למועצה, להגיש בקשה

פיקטיבית להעביר את ילדיה לבית הספר אמירים בשכונת נווה רסקו במרכז רמת השרון, כאשר היא

קיבלה תשובה שלילית נחרצת, אין אינטגרציה ברמת השרון, כל ילד לומד בשכונתו.

חזרה לחבצלת וסיפרה לה את התשובה.

"דרך אגב, חבצלת מה זה אינטגרציה שאלה, לא רציתי לשאול אותם הם הסתכלו עלי במבט

מתנשא" . "אינטגרציה זה שילוב, ערבוב," ניסתה להסביר.

חבצלת הכינה את המזימה מראש, ניגשה למועצה ורשמה את ילדה לבית ספר אמירים בנווה רסקו

כאשר שאלו אותה את כתובת המגורים, "אמרה אנו גרים היום במורשה ברחוב שבי ציון 60

אבל אנחנו עוברים להתגורר בנווה רסקו השנה הבאה", הציגה לעיניהם חוזה פיקטיבי שערכה

עם חברתה המתגוררת בנווה רסקו, שותפה למזימה.

אנשי המועצה בלעו את הפיתיון, התעקשו לעשות לילדים מבחני מעבר לבדוק אם מתאימים

לרמת הלימודים בבית ספר אמירים.

חבצלת שאלה בציניות, "חשבתי שאין אינטגרציה ברמת השרון, בשביל מה מבחנים."

"זה למען הילדים", ענו בהתחסדות.

חבצלת הסכימה, בתנאי אחד המבחנים יערכו על ידי בוחן חיצוני של משרד החינוך בלבד

מחוסר ברירה אנשי המועצה הסכימו וערכו למירה ולאלון מבחנים מפרכים במשך יומיים.

לאחר שהתקבלו התוצאות חבצלת התמלאה באושר, אומנם קיים פער ברמת הידע של הילדים

אבל המבחנים מצביעים שרמה השכלית ויכולת הקליטה של הילדים גבוהה בהרבה מהממוצע בבית

ספר אמירים.

אנשי המועצה נכנעו, לאחר שאיימה עליהם לפנות לעיתונות ורשמו את הילדים לבית הספר

חבצלת רקדה ברחובות כולה צוהלת, הבסתי את הממסד המדכא, הצלתי את ילדי, לבה התמלא

באושר.

דניאל וועד השכונה הצליחו לסגור את בית ספר אלי כהן, אומנם מלחמת ההתשה נמשכה שנים

אם תעברו היום בבית ספר אלי כהן, תראו שבית הספר הפך למת"נס קהילתי ועל קיר הספרייה

יש שלט שעליו כתוב. ספריה על שם ארמה דניאל.

ילדי שכונת מורשה היום לומדים בשילוב עם שאר ילדי רמת השרון, אין יותר הפרדה גזעית.

בית ספר רימון שהיה הירוד ביותר, הפך לבית ספר לאומנות, הסטודנטים שלומדים אומנות

לא משערים בנפשם, את העבר המכוער של הבניין, לפעמים אנשים קטנים מצליחים לנצח את

המערכת על ידי מאבק ללא פשרות. למרבית האירוניה אם תכנסו היום לעיריית רמת השרון ותחפשו

את משרד ראש העיר תגלו את השלט הקטן על דלת המשרד, איציק רוכברגר.ראש העיר רמת השרון

יליד שכונת מורשה, בכול פעם שאני עובר ליד עירית רמת השרון גאווה ממלאת את ליבי לא בלבד

שהוא יליד שכונת מורשה שגדל איתי, הוא ראש העיר הטוב ביותר שהיה ברמת השרון.הוא הצליח

לעשות מהפך בעיר בתשתיות ואיכות החיים בכול העיר ובפרט בשכונת מורשה שהפכה

למקום מגורים מבוקש ויקר, אבל עליה וקוץ בה, מינהל מקרקעי ישראל בחוקיו המעוותים

גורם לעוול היורשים של בעלי הקרקע אינם יכולים לבנות את ביתם על אדמות הוריהם

בגלל הסכום העצום הנדרש לחלוקת האדמה, לאט לאט מורשה הופכת לשכונה לעשירים

ילדי השכונה נדחקים החוצה ,רק אילו שיש ממון רב בכיסם יכולים לבנות בשכונה

במילים אלו אני מכריז על המלחמה הבאה, מלחמת חורמה עד לתיקון העיוות.

שנת הלימודים התחילה מירה ואלון נכנסים בצעד מהסס לבית ספר אמירים, מקום חדש

אנשים אחרים, אפילו הריחות שונים. מירה הסתגלה בקלות לבית הספר, פיקחותה ויופייה המהמם

שבתה את לב כולם, אלון זה סיפור שונה ,ילד פרא גדול גוף מעולם לא התעניין בלימודים.

רוח סערה חולפת במסדרונות בית הספר, עצם העובדה שאתה גר במורשה, השם של השכונה

היה שם גנאי לא הקלה על חייו.יום אחד חזר מבית הספר ושאל את אימו, "מה זה ערבי זה דבר רע."

"לא, בני היקר ערבים זה עם, לאברהם אבינו היו שני ילדים יצחק, אבי עם ישראל ועשו אבי האומה

הערבית, בעצם הערבים הם בני דודינו."

"הבנתי," אמר אלון

"מתוק למה אתה שואל."

"היום אמרה לי ילדה בשם תמי שאבא שלה לא מרשה לה לשחק איתי, בגלל שהילדים ממורשה

הם כמו ערבים."

"אל תכעס עליה היא לא אשמה", אמרה חבצלת. "קודם כול ערבי זה לא דבר רע ואבא שלה הוא בור

ועם הארץ ומתנשא".

"אימא לא הבנתי כלום, בור ועם ארץ, מתנשא התחלת לדבר סינית".

"אידיוט אתה יודע מה זה".

"כן, אימא."

"אבא שלה אידיוט."

"הבנתי אימא."

שבוע מאוחר יותר כאשר תמי רצתה לשחק ביחד, אלון עטה על פניו ארשת מלאה חשיבות

"אני מצטער אני לא משחק עם ילדה שאבא שלה אידיוט," תמי נעלבה ונסה מהחצר בדמעות.

אלון סיפר לאימו מה קרה, אילצה אותו להתנצל בפני תמי. השנים חלפו על מי מנוחות.

חוץ מתקרית עם מנהלת בית הספר האגדית של בית הספר יהודית דים שתפסה אותו רץ

במסדרונות של בית הספר למרות האיסור, "צעקה לעברו, לא מספיק שאימא שלך הונתה

אותנו אתה משתולל לי במסדרון, "אלון לא הגיב, למען האמת בית הספר לא עניין אותו בכלל.

העדיף לטייל בפרדסים לאורך גדות הירקון, הרחק מאנשים לחקור את הטבע ולקרוא ספרים

וללכת לים שכבש את כול עולמו.

באופן טבעי לאחר סיום הלימודים אלון נרשם לבית ספר לקציני ים בעכו, אלון בים העולם נעלם.

אלף תשע מאות שבעים ושלוש, יום כיפור שקט ברחוב לפתע סירנה קורעת את הדממה

מלחמה, הלם מוחלט אלון ומירה רצים למקרר לאכול יום כיפור מבוטל, דניאל מרותק לרדיו

מאזין לסיסמאות. ארז את תיק המילואים, ממתין בקוצר רוח לשמוע את סיסמת הגיוס של