החלטתי לכתוב עליך. החלטתי לשחרר.
אני נושאת אותך בתוכי כ"כ הרבה זמן, כמו הריון בלתי פוסק. בטן תפוחה, מלאה במלנכוליה – מתוחה ורגישה, ותמיד נדחפת לפניי לכל מקום. תוך כדי הקפה של הבוקר, או בפאב עם החברים או אולי סתם ככה, משום מקום – אתה בועט. אז אני אתחיל מהסוף – אני לא יכולה לשאת אותך יותר, אני לא יכולה להכיל את זה יותר – זה כבד לי.
השלב הבא לדעתי הוא האמת הקשה יותר, המחוספסת יותר – אלו ששמים בפינות הרחוקות בראש, כמו איזו מתנה מאעפנה שאי אפשר לזרוק, אז תוקעים בפינה זוויתית על מדף גבוה ומשתדלים לא להסתכל לשם יותר, ואם אין ברירה אז בחטף. אם תסתכל לשם, אם באמת תסתכל – אתה תראה שזו בכלל אשמתי. אני יצרתי את זה, אני יצרתי אותך. שנים על גבי שנים השקעתי בך רגשות, אמון. נטעתי בך דמות אב, מישהו להישען עליו, קראתי לך הגב שלי וציפיתי ממך בכל ליבי לקיים את כל השאיפות שלי מהקשר שלנו. אבל אתה לא אבא, משענת או קיר. אתה היית חבר נאמן ואיש עם תקוות וציפיות משלו. ואני נאחזתי בך, בלי לחשוב, בלי לעצור ולשאול אם הטרמפ לכיוון שלך. לא היה לי צל של מושג, למען האמת, מה הדברים שרצית ממני – למה אתה חיכית. יאמר לזכותך שלמרות האכזבות הרבות שאני בטוחה שהיו, נשארת די הרבה זמן בטרמפ. ואז הלכת, ולא הסתכלת אחורה. צודק.
אני מצטערת שהייתי צריכה אותך, בצורה שונה עד כאב מאיך שאתה היית צריך אותי. אני מצטערת שזה היה הסיפור שלנו, הגיע לך משהו יותר טוב מזה. אני בטוחה שברגעים אלו ממש כבר יש לך משהו יותר טוב מזה, וטוב לי עם המחשבה הזו. אבל אני בעיקר מצטערת שאני כותבת את המכתב הזה ללא שום כוונה לשלוח אותו, ולנסות לעשות משהו לגבי איך שאתה מרגיש. אני כותבת בתקווה שעם סוף המכתב הזה, תגיע איזושהי השלמה, איזשהו סוף. בתקווה שבסוף הפסקה הזו, אני אמצא דרך להיפרד ממך, ושמחר בבוקר – יחכה לי משהו טוב יותר מזה.