שלוימלה השורד בן העשר.
שחרר שלוימלה היא אמרה לי, שחרר וכתוב, ספר בלי בושה ותנקה.
ששים שנה כמעט חלפו עברו מאז, הכל כל כך מוסתר, מודחק, כמו ערפל חורפי סמיך וקר.
כמו אותו ערב ערב, בו עמדנו כולנו בכיכר, שורות שורות של ילדים, נשים, גברים וזקנים,
כולנו יהודים מושפלים ו"שולץ"  הנאצי עובר בין השורות עם מקלו בידו ומסמן בדקירה על אותו
"נבחר" שיעלה על המשאית הממתינה בצד.
אני שלוימלה בן העשר שהוריו ואחותו סימה נלקחו  ממנו עוד ב"אקציה" הקודמת.
נותרתי בדירתנו ברוחב "שיסל"  6, דירת 4 חדרים גדולה, ללא חשמל ומים וכמובן ללא מזון לאכילה.
בלילות הייתי יוצא לשחר ל"טרף", כך נהגתי לקרוא לגניבת האוכל מבתי הפולנים הגויים.
בימים הייתי מסתתר בדירתנו הריקה ויוצר רק על פי קריאות הקאפו לאקציות החוזרות והנשנות.
 פיתחתי לי שיטת הישרדות  להימנע מהנאצי "שולץ " שיבחר בי וינעץ את מקלו בחז
הייתי מגרד את הסיד מקירות הדירה ומפדר את פני וידי, כך שנראית כעומד למות בכל רגע,
חבל יהיה על מקומי במשאית המובילה להשמדה.
מבטי היה מושפל לעבר נעלי, הריח שנידף ממני היה ריח מוות, גם שולץ שעבר בין השורות
לבחירת הקורבנות היה נמנע מלהתקרב אלי.
כך שרדתי מספר אקציות והצלחתי להמנע מלעלות על משאית המוות.
כך שרדתי, שלוימלה בן העשר את נוראות מלחמת העולם השנייה ובעזרת נדבנים הגעתי לאמריקה.\

שנת 1973 במלחמת יום הכיפורים בושינגטון מקום מגורי נערך מבצע התרמה ענק למען מדינת ישראל, אני עמדתי בראשו.
תור ארוך מאוד  עמד והמתין בסבלנות לתרום ככל יכולתו למאמץ, במרחק של 5-6 אנשים עמד
זקן שפוף גב כסוף שיער, ללא ספק זיהיתי את הארכינאצי  שולץ ממתין לתורו.
ניגשתי אליו נעצתי את קצה מטרייתי בחזהו ואמרתי  "נזכור ולא נשכח".