זה קרה ביום שפקחתי את עיני למציאות, התבוננתי סביבי ושום דבר לא היה מוכר.
אנשים נעו סביבי במעגלים הכול קר ומנוכר, שפשפתי את עיני כלא מאמין מאימת המראות.
לאן דברים יגיעו, האם אין תקווה לעולם, הארץ מלאה חמס, נגע רע פשה בכולם
אין משפט צדק, עושקים יתום ואלמנה, אלימות חסרת פשר ורדיפה אחר בצע כסף.
עורו בני אנוש, אינכם רואים את סימני המבול, הארץ נשחתה תחת רגלי אנשי כבוד ושררה.
האדמה הטובה זועקת לצדק, נהפכה לבור תרעלה, מים זכים הושחתו ברעלים בידי בני עוולה.
אנשים מוזרים לבושי שחורים, קנו קניין על דברי אלוהים, מעקרים את היופי והאהבה מהעולם.
האם אני עומד לבד מול שטף הסחי שמציף את העולם, מביט בתדהמה בפני אנשים.
מהלכים ברחובות עם מכשירים מוזרים, משוטטים עם אצבע על מסכים בוהקים.
לא נעצרים להביט בעולם, לא מרימים את מבטם להסתכל בפני אנשים החולפים, חיים בעולם
וירטואלי. מחפשים חום ואהבה בלייקים אלקטרונים, שוכנים בתוך קונכיות, בעולם של אשליות.
אולי בכלל הבעיה נעוצה בי, אולי אני המוזר, חי לי בעולם משלי, לא משלים עם השינויים.
אוהב להסתכל לאנשים בעיניים, לעולם לא ארמה אנשים אחרים, מאמין באהבה ובחמלה.
מנסה בתמימות לשנות את העולם, לאהוב ולחשוק את אהובת ליבי, לחיות בפשטות.
אולי אלוהים מביט בנו ומונה צדיקים, אולי בגלל קומץ אנשים שעדיין מאמינים בטוב, באהבה וחמלה.
אלוהים לא ישחית שנית את הארץ ויעצור את המבול. אולי יש תקווה לעולם.