Deprecated: preg_replace(): The /e modifier is deprecated, use preg_replace_callback instead in /home/prozaco/public_html/engine/modules/show.full.php on line 249 חזרה לבית הספר » Proza.co.il | הבית של היצירה בישראל | אומנות, פרסום יצירות, מאמרים

אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...

כתיבה » סיפורים קצרים » חזרה לבית הספר

 (קולות: 16)
מאת: igor_ivnitsky | 31 בינואר | 15:19

השעה היתה כבר חמש ומישה התחיל להתקפל הביתה. מישה שירת במנהל התשלומים של צה"ל, קצין עתודאי בשירות חובה. השירות לא היה מעיק מדי ומישה תכנן להעביר עוד ערב "בכיף" בדירת הרווקים בקריית אונו אשר שכר עם שני שותפים, עתודאים אף הם, במרחק של 10 דקות הליכה מהבסיס. פתאום הפלאפון שלו צלצל. "כן", ענה מישה. "שלום עליכם", נשמעה צעקה במבטא רוסי כבד בצד השני. מישה לא שמע את קולו כמעט שמונה שנים, מאז עלייתו ארצה מברית המועצות ב-1990, אך מייד זיהה אותו. "stasik, eto ti?" ("סטסיק, זה אתה?"), צעק מישה בהתרגשות. "da, bliad, ja tut v grebanoi haife" ("כן, כוס עמק, אני פה בחיפה, זיין עליה"), ענה סטס. הם דיברו בהתרגשות עוד מספר דקות, התעדכנו אחד אודות השני וקבעו להיפגש בתחנה המרכזית בירושלים כעבור יומיים, ב-31 באוגוסט. מישה אהב את ירושלים, עיר בה בילה ארבע שנים מחייו, במהלך לימודי חשבונאות וכלכלה באוניברסיטה העברית במסלול עתודה אקדמית, ורצה שגם כל תייר המבקר בארץ הקודש יתאהב בעיר הזאת כמוהו.

ב-31 באוגוסט מישה לקח יום חופש, לבש מדים ("למה לבזבז כסף לכרטיסי נסיעה", חשב לעצמו) המעוטרים בדרגות קמ"א (קצין מקצועי אקדמאי) וסיכת לשכת רואי חשבון ועלה על אוטובוס אשר יצא מצומת אלוף שדה לכיוון ירושלים. פגישתם של שני חברי הילדות הייתה מרגשת. אומנם הם לא היו בקשר כמעט שמונה שנים, אבל ריבוי חוויותיהם המשותפות מהילדות סיפק להם לא מעט נושאים לשיחה וחילופי מידע. במשך חצי שעה תמימה הם ריססו אחד את השני במשפטים אשר התחילו ב- "a ti pomnish?" ("אתה זוכר?"). "איך מצאת אותי?", שאל מישה. "באתי לבקר את חברי, גנקה, למדנו יחד באוניברסיטה במוסקווה וכיום הוא גר בחיפה, אז ביקשתי ממנו שיאתר את מספר הפלאפון שלך", ענה סטס. "טוב, בוא אני אראה לך את ירושלים", הציע מישה, "עיר מדהימה". "טוב, בוא נעשה את זה זריז ונלך לשתות באיזה מקום", ענה סטס.

כאמור, מישה היה מאוהב בירושלים ולכן לא ידע "לעשות את זה זריז". כל פעם, כשהוא לקח תייר לסיבוב בירושלים, הוא הרגיש כאילו הוא מתנה אהבים עם העיר ותגובת העיר למעשי האהבים שלו משתקפת דרך עיניו הפעורות לרווחה של התייר (טוב, בכל זאת רצוי תיירת) הסובל מעומס יתר בשל ריבוי המקומות הקדושים בהם מישה גרם לו לבקר בפרק זמן נתון. מישה אהב לחלק את הטיול בראשו לארבעה חלקים: חיזור, משחק מקדים, משגל ואורגזמה. חיזור אחרי עירו-אהובתו היה יכול להתרחש בקריית הממשלה, בה התייר הנפעם היה אמור להתפעל מהכנסת, בנק ישראל, משרד ראש הממשלה, בית המשפט העליון ואחר כך לנוח מעט מחוויותיו בגן הוורדים. המשחק המקדים עם ירושלים היה מתרחש לרוב ברחביה, טלביה ובמשכנות שאננים, שם, ליד טחנת מונטיפיורי, בול מול כנסיית דורמיציון, התייר החצי מעולף מהליכה ממושכת בחום, היה אמור להתגרות מהנוף הפנוראמי של חומות העיר העתיקה. המשגל עם ירושלים היה מתרחש בסמטאות העיר העתיקה, בכל אחד מרובעיה בשיטתיות, ללא קשר לדתו, מינו, גילו ומידת עייפותו של התייר. ולבסוף, האורגזמה המיוחלת... לעניין זה, המקום היה נבחר בקפידה בהתאם לדתו של התייר: כותל עבור יהודים, כנסיית הקבר עבור נוצרים, ועבור המוסלמים ... טוב, עוד לא יצא למישה לארח תיירים מוסלמים. אם מתקדמים לפי התוכנית ועומדים בקצב, כל הסיפור לוקח 8 שעות בלבד. מתחילים ב- 10-11 בבוקר, מסיימים ב- 6-7 בערב, עוד לפני שמחשיך.

הטיול עם סטס היה קצת שונה. סטס לא ממש התפעל מירושלים ולא ממש התעניין במקומות הקדושים. בזכות אביו, אשר התעשר מעסקי נפט בהפרטה הגדולה של תחילת שנות התשעים ברוסיה, סטס ביקר כמעט בכל חור בעולם ושבע מחוויות תיירותיות. ולעניין המקומות הקדושים, למרות שעל פי מוצאו היה נוצרי-אורתודוקסי, יחסיו עם אלוהים היה אפשר לתאר כ"זיין על אלוהים". והיה עוד עניין פעוט אחד: סטס היה כל הזמן צמא – אך לא בגלל השמש הקופחת ללא רחמים וגם לא למים. כל רבע שעה בערך, הוא היה שואל "gde zdes rumo4naia?" ("איפה אפשר לקבל פה כוסית?") והיה נכנס "לתדלק" – למסעדה, לפיצוציה, לחנות שבתחנת הדלק.

הם הגיעו לכנסיית הקבר כבר בחושך, בסביבות 8 בערב, וגם זאת רק בזכות כך שדילגו על לא מעט מקומות קדושים שהיו בתוכנית. סטס היה "מתודלק" כהלכה, גם מישה לא היה בדיוק פיכח בשל בקשותיו החוזרות והנשנות של חברו להצטרף אליו לכוסית, לפחות מדי פעם. אחרי עמידה ממושכת בתור ונגיעה קלה באבן מתחתיה קבור ישו, סטס הודיע שדי נשבר לו מכל הקדושה ושהוא מבקש לחזור לציוויליזציה בה אפשר להשיג כוסית וודקה. העיר העתיקה היתה שקועה כבר בחושך מוחלט ומישה, על המדים וללא נשק, הרגיש מאוים מצלליה. מרוב הלחץ, הוא תעה בדרך והמשיך להתעמק ברובע המוסלמי. העוברים והשבים זרקו לכיוונו מבטים כועסים. ערבי אחד ניגש ואמר: "יא מג'נון, רוצה לטייל – תטייל, אבל לפחות תחליף את המדים למשהו אחר. אתה רוצה – תיכנס אלי הביתה ותחליף." "אתה צודק", ענה מישה, "פשוט רציתי להראות לחבר את כנסיית הקבר. הוא תייר, נוצרי. הלכנו לאיבוד." "בואו, אני אוציא אתכם מפה", אמר הערבי, "50 שקל, בסדר?".

הדרך חזרה לקחה כ-15 דקות, כאשר 14 מתוכן מישה היה בטוח שהערבי הולך לשחוט אותם. הערבי העביר אותם דרך סמטאות צרות וחצרות בתים מוזנחות בהן ישבו קבוצות של ערבים ועישנו נרגילה. ברכיו של מישה רעדו מהפחד. בדקה ה-15 הוא ראה את שער שכם והבין שהם נגאלו. בצאתם אל מחוץ לחומות העיר העתיקה, מישה התיישב על שפת המדרכה ואמר לסטס בקול רועד: "זה היה קרוב, אחי. ניצלנו בנס." "טוב, סיבה טובה להרים כוסית לכבוד זה", ענה סטס, "בוא נלך לאיזה פאב, נרד על בקבוק וודקה." ההליכה למרכז העיר ארכה כ-20 דקות נוספות והם נכנסו לפאב הראשון שראו.

"עם כל הכבוד למקומות הקדושים אותם ארגנת לכבודי, נראה לי שפה הסתיימה דרך הייסורים שלנו", אמר סטס, אחרי שהתיישבו. "מי צריך את כל האבנים האלה ועוד בכזה חום, תראה איזה פאב נחמד. פה גם נשתה ואולי גם נזיין", מבטו נעצר על שתי בחורות בעלות חזות רוסית אשר היו מאופרות בכבדות ונראו מזמינות, "לא היה עדיף להתחיל את היום ישר כאן, אה?". "הפאבים היו סגורים בבוקר", ענה מישה בעודו מעיין בעצב בתפריט של משקאות חריפים. בינתיים סטס, בלי להסס, ביקש ממלצרית להגיש בקבוק וודקה ("הכי משובחת שיש לכם") לשולחנם ובקבוק זהה לשולחנן של שתי הגרציות המאופרות ("פרזנט קטן משני ג'נטלמנים בעלי כוונות טהורות"). המלצרית לא ידעה רוסית ומישה התכונן לתרגם, אך שטר של 100 ₪ ששלף סטס פתאום גישר על פערי התרבויות ופתר את בעיות ההבנה.

שתי הגרציות, אשר ישבו על הקוקטיילים עד שהגיעה הגאולה המיוחלת בדמותה של בקבוק וודקה משובחת, הורידו שלושה שוטים כל אחת, ללא הפסקה ביניהם, ולאות הכרת תודה סימנו למישה וסטס שהם מוזמנים להצטרף. "ריטה ומאשה", הציגו את עצמן בקולות צרודים של מעשנות כבדות. "סטניסלב ומיכאל", השיב סטס, "אני בעסקי נפט, הוא קצין וג'נטלמן. בואו נשתה לכבוד ההיכרות". "אם אתה באמת קצין", פנתה ריטה (או בעצם מאשה – שני החברים התקשו לזכור מי מהן מי) למישה, בעודה מורידה עוד כמה שוטים, "לך ותחתוך את הקוף הזה שנועץ בי מבטים כבר חצי שעה". "למה לחתוך?", התפלא מישה, "חטא לא להסתכל על יופי שכזה". ריטה (או מאשה) שהיתה כבר מדושנת מרוב וודקה שזרמה בדמה, גיהקה באלגנטיות וענתה, בעודה דופקת על השולחן: "כי זה מעליב אותי!". "בנות, בנות, די לכן", התערב סטס, "תתנשקו ותשלימו". מאשה וריטה הסתכלו על סטס, אחר כך אחת על השנייה והחלו להתנשק בלהט זו עם זו. סטס שלף מצלמה (בכל זאת, תייר). מישה ניסה להידחק בין שתי הגרציות ולדחוף את לשונו ביניהן (בכל זאת, קצין וג'נטלמן). האווירה התחממה. וודקה המשיכה לזרום כמו מים. "בואו ניסע למזרח ירושלים, נקנה קצת גראס מערבים", הציעה מאשה (או ריטה?). "האמת, כבר היינו היום במזרח ירושלים, הספיק לנו", השיב מישה. "מה אתה מפחד? אתה הרי קצין!", ניסתה לדרבן אותו. "אתן יודעות מה?", ענה מישה, "עזבו אתכן ממזרח ירושלים. בואו ניסע לדירה שלנו בקריית אונו. לשותף שלי תמיד יש מלאי של גראס." "יאללה", אמרה ריטה (או מאשה?), "נוסעים. אבל מחר נצטרך לקום מוקדם בבוקר, כדי לחזור לירושלים בזמן". "מה יש לכן מחר בבוקר?", התפלא מישה. "מה זאת אומרת?", השיבה אחת הגרציות, "מחר 1 בספטמבר. אנחנו עולות לכיתה י'".

 

איגור איבניצקי

אוקטובר 2011

צפיות: 143

© כל הזכויות על היצירה בעמוד זה שייכות לigor_ivnitsky

יצירה אקראית

הסתכלו בפניה/ארמה אלון \ ארמה אלון

הסתכלו בפניה הזמן פיסל את דמותה באהבה

קמטים של שמחה נחרטו סביב עיניה היפות

נושאת על כתפייה בעוז את השנים החולפות

הביטו לתוך עיניה ראו את עומק ים האהבה


המשך
יצירה אחרת