אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...

כתיבה » לחשן השירים/ארמה אלון

 (קולות: 0)
מאת: ארמה אלון | 6 בינואר | 20:18

חריקת ההילוכים העירה אותו מחלום בהקיץ. "איזה גרוטאה", חשב לעצמו, "אני אקבל בסוף נקע

ביד". יש עוד שעה עד באר שבע ואז אגיע לקיבוץ, אכנס ישר למקלחת ואקלף מעליי את האבק.

נמאס לי מהמשאית מהמפלצתית, הסמיטריילר הארור הזה שבר לי את העצמות בגב .

מה עבר לי בראש לעזוב את הפלחה, מה היה לי רע בשדות הפתוחים .

אני חייב לעצור לבדוק את הגלגלים, בחריקת גלגלים המשאית הארוכה נעצרת.

מעביר את ידיו בשערו השחור, מנער את בגדיו מאבק הדרכים ואוחז בידיו פטיש חלוד.

קופץ מהמשאית ודופק קלות על הגלגלים לאורך המשאית, "לפחות היום אין פנצ'ר בגרוטאה".

”שלום......". מרים את עיניו באיטיות, השמים נפלו, נערה יפהפייה עומדת מולו.

"אולי אתה מגיע לבאר שבע ? " שואלת בקול ענוג.

"לא, לבאר שבע, לקיבוץ חצרים" גמגם. "איזה אידיוט," אמר לעצמו, "אני עובר דרך באר שבע".

"לאן אתה מגיע" שאלה שוב בסבלנות מהולה בחיוך.

"לבאר שבע, זה ליד הקיבוץ," ענה במבוכה, מחייך חיוך טיפשי.

"אפשר להצטרף. ?"

"כמובן בשמחה."

פותח לה את הדלת החורקת ,"תיזהרי מהמדרגות הם רופפות", היא עולה למשאית בקלילות.

מתיישבת בכסא המאובק. "אלוהים אוהב אותי," אמר לעצמו, "עם האישה הזאת אני מתחתן."

עולה למשאית נרגש והחל בנסיעה, "את מהאזור ?, " שאל בקול רם כדי להתגבר על הרעשים.

"לא, אני מגבעתיים, בדרכי לבית החולים בבאר שבע".

"אני מקווה שאת לא חולה".

"לא", חייכה לעברו, "אני אחות חדשה בבית חולים".

"באיזה מחלקה?, אני מגיע לקיבוץ זורק את המשאית ובא להתאשפז בכדי שתטפלי בי".

1

פנייה האדימו, "אני מעדיפה אותך בריא, איך קוראים לך ? ".

"דניאל ולך אהובתי? ".

"חבצלת," ענתה בלחש והסמיקה.

הוא מוריד אותה בכביש הראשי ליד בית החולים, "היום אני אבוא לבקר אותך, באיזו מחלקה?."

"מחלקה א' " ענתה, "אני אחכה לך דניאל " אמרה בחיוך מקסים,"להתראות " והסתובבה.

היא התחילה ללכת לכוון בית החולים והוא נשאר בוהה בה מתרחקת, מלטף את גופה בעיניו.

לפתע נשמעה צפירה עזה מאחוריו, "סע אידיוט !, אתה חוסם את הכביש". הוא מתנער מהחלום

ומחל בנסיעה.

כשהגיע לשער הקיבוץ, מחנה את המשאית הארוכה ומתחיל ללכת לכיוון הצריף, נוטל מגבת ופוסע

לכיוון המקלחות המשותפות, מרחף בשבילי הקיבוץ, שקוע בדמותה ומפזם שיר אהבה בלדינו.

מבין השיחים קפוצים עליו חמישה ילדים קטנים, שארבו לו בשקט ונתלים על זרועותיו החסונות.

"דניאל, דניאל.....תעשה לנו קרוסלה".

הוא סובב אותם במהירות, כמה פעמים.

"מספיק ילדים נמשיך אחר כך...אני חייב להתקלח."

הוא הניח אותם בעדינות על הדשא."תחזרו לחדר הילדים".

נכנס למקלחת, "כמובן", אמר לעצמו, "אין מים חמים", מלמל ,"אדיוס" ונכנס למים הקרים.

גופו מתרפה מתחת לזרם העז והוא מעביר את ידיו על גופו השרירי ומתעכב בשקעי הצלקות

מרסיסי הרימון שעיטרו את גופו, שוקע לתוך זיכרונות הזוועה אבק ודממה, חבריו השוכבים בתוך

האוהל מרוטשים, הוא יכול כמעט יכול להריח את הדם שנספג האדמה, "למה אלוהים בחר להשאיר

אותי בחיים מכולם", מחשבה שרדפה אותו בימי ההחלמה הארוכים. מגיל ארבע עשרה היה כבר

*אדיוס אלוהים בלדינו

2

לוחם, מתרוצץ בין העמדות בחיפה מעביר ידיעות, תחמושת ומזון, בגיל שש עשרה נשבע אמונים

להגנה. לאחר שהונה את כולם והצהיר שהוא בן שמונה עשרה. לילה ארור אחד שינה את עולמו

לחלוטין. הם חזרו מפעולת לילה מוצלחת שכבו לנוח באוהל, לאחר הליכה של עשרות קילומטרים.

כמתוך החלום שמע רעש של תסיסה אחד המרעומים הכימיים של רימון יד, הוא החל לפעול לבד

בתוך האוהל. הוא שמע את קול המוות אבל חשב שהוא חולם, נותר בחיים לגמרי במקרה, כשגופות

חבריו מגנים עליו מגשם רסיסי המוות, הוא התעורר לתוך גיהינום מלא דם ואברים מרוטשים של

חבריו, ומעולם לא הבין מדוע שרד. במהירות שקע לתרדמה שקטה עקב איבוד דם. הוא התעורר

בבית חולים. כשליד מיטתו עומדת אימו בודקת אותו בזרועותיה החמות, ממשמשת אותו

בטירוף וממררת בבכי היסטרי," האם ילדי האהוב עדיין שלם בגופו". זועקת למפקדיו.

"מה אתם עשיתם הוא עדיין ילד, אפילו לא בן שש עשרה." מפקדיו עומדים נבוכים.

"הוא אמר לנו שהוא בן שמונה עשרה לא ידענו". אמרו מתנצלים חפויי ראש מזעמה של אימו.

"בני האהוב, אתה לא הולך שוב למלחמה, ליבה של אמך ימות, אם תיפול שוב שערה מראשך."

"טוב אימא." הוא אומר חובק אותה בחוזקה, למרות כאבי התופת שמפלחים את גופו.

לאחר שבועיים של החלמה מיוסרת הפצעים הגלידו, אך הכאבים בליבו לא חלפו, הוא הולך לבית

הקברות לבקר את חבריו, שלושה קברים טריים, לוחיות עץ על מוטות ברזל חלודים, עובר על

השמות מבחין בחרדה שהמספרים האישים ברצף, המחשבה שעוברת בראשו היא שהוא הבא בתור,

לשקוע לתוך המוות.

הוא עוזב את הקברים הדוממים. ומתייצב במשרד המרופט של היחידה, מפקדו חופן את פניו בידיו.

"דניאל, דניאל, מה אני יעשה איתך, אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל ידי כבולות, אני חייב לשחרר

אותך. אני מכיר אותך כבר שנים, אני יודע כמה אתה אמיץ. אבל החוק מגביל אותי אסור לי להשאיר

3

אותך ביחידה". דניאל קורס לתוך הכסא כשראשו סחרחר. "תעביר אותי לדרום הרחק מאימי."

"לא, אני לא יכול ,יש חוקים.....אל תדאג .יש לי פתרון בשבילך. אתה אוהב את הים".

"הים הוא חלק מנשמתי."

"יופי, תתייצב מחר בבית הימאי בחיפה , אני אתן לך מכתב המלצה, חבר שלי מחפש בשר טרי

לאוניות החדשות שרכשנו, תפליג עד גיל שמונה עשרה ותחזור חזרה אלי אני אספח אותך חזרה

ליחידה." הוא נתן בידו מכתב המלצה." תיגש לאלי."

למחרת בבוקר הוא מתייצב בבית הימאי בחיפה, במגרש הכדורגל הקטן הצטופפו לפחות כמאה

נערים בגילו, הוא ניגש לאדם גדול גוף בעל שפם גדול.

"אתה אלי"

"נכון."

"יש לי מכתב המלצה."

"טוב, תכנס למגרש."

אלי לוקח את המכתב , מקמט אותו לכדור קטן בכפות ידו האדירות וזורק אותו לפח.

"המלצות בתחת." הוא ממלמל. "שקט אפרוחים רכים שלי, אתם נבחרתם אפסים קטנים שלי לרומם

את הצי הישראלי החדש. אני רואה שהגיעו לפחות מאה קורבנות תמימים , אני אעביר אתכם סדרת

מבחנים, פיסיים ושכלים קשים, והאחרונים שישרדו את הבחינות, אני צריך רק עשרה אפרוחים

בלבד, שיפליגו בצי הסוחר של המדינה בקיצור, אני סוגר את שער המגרש בעוד דקה, מי שרוצה

לצאת שילך עכשיו, עשרה האחרונים מהנמושות שיעמדו על הרגלים, יעברו את הבחינה ויפליגו

בגיגיות הרקובות שלנו .בהצלחה." הוא אומר ונועל את השער במנעול ברזל כבד, הנערים עומדים

המומים, לא מבינים, מה הוא רוצה.

"מה לא הבנתם נמושות תלכו מכות. העשרה האחרונים עומדים על הרגלים מפליגים איתי."

קבוצת הנערים התפזרה על כול המגרש, בוחנים זה את זה, באגרופים קמוצים.

דניאל סקר בעיניו את הנערים, לכד במבטו את הבריון הגדול ביותר, הסתער אליו באלימות

4

במכת אגרוף אדירה, משכיב אותו על רצפת המגרש מחוסר הכרה, לאחר מכן הוא עומד בפינת

המגרש כאף אחד לא מעז להתקרב אליו. מתבונן בשעשוע בשאר הנערים המתגוששים בהיסוס

אלי המדריך מלמל לעצמו, "איזה קילר" , מאותו יום נדבק בו הכינוי, ולא עזב אותו לעולם.

במשך שנתיים עד גיל שמונה עשרה, הוא מפליג ברחבי העולם, ומגיע למקומות שלא דמיין שקיימים

ובדיוק בגיל שמונה עשרה, הוא מתייצב ליחידה ומוצב בקיבוץ חצרים, הנאבק על קיומו בנגב.

"עוד פעם שקעתי בחלומות, אין לי הרבה זמן, אני רעב, אלך לבקר את דליה במטבח".

הוא לבש מכנסי חקי קצרים וחולצת כפתורים לבנה, היחידה שהייתה לו חוץ מבגדי העבודה.

הוא מתהלך בקלילות בשבילי הקיבוץ, כשנשים עורגות בוחנות אותו.

"דניאל מה נשמע."

"טוב תודה."

מתנער ממבטם בקלילות, הוא מתגנב בשקט למטבח דרך הדלת האחורית, "דליה", קרא בקול

גדול. "דליה אהובתי שבתי אליך ממרחקים". דליה אישה מבוגרת בת חמישים לפחות, שמנמונת

מתוקה. הפילה את הסיר הכבד מידיה, רצה אליו וקופצת לזרועותיו כנערה, "חזרת אלי אהובי כלתה

נפשי, "דניאל מתוק שלי אתה רעב ?" , תשב אני אחמם את האורז. תשיר לי בבקשה שיר אהבה

בספרדית הגיטרה בפינה, תשיר לי אהובי."

"טוב", נאנח בצחוק מהדהד, בשבילך הכול, פרט על המיתרים ושר שיר שנלחש לו בחלומו.

נשמתי התאומה.

פעימות ליבי קוצבות את זמני
כל פעימה ממחישה שעולמי ארעי
מראה פניך מרטיט את נימי נשמתי
שחור עיניך ממיס את ליבי
אלוהים הכהה את עיני למען עלומיך
העלים כל קמט וסימני זקנה
בתוך טשטוש מבורך חי בגן עדן
קולך הענוג משחרר מגופי עדנה ושלווה

5
הכרתיך לפני שראית אותי מעולם
בוחן מרחוק לא מעז להתקרב
לידידי אמרתי ברצינות תהומית הנה אשת חיי
מראה פניך חיוך הענוג הכה את עולמי
שבה את ליבי הותיר אותי חסר אונים
אני שבוי של אהבה ללא אפשרות חנינה
אסור בכבלים של אהבה ותשוקה
שמרי נפשך בלעדיך פעימות ליבי יכלו את זמני
את אהבת אמת נפש תאומה לנפשי
גופך העדין מעורר בתוכי עוצמה משכרת
מחדש את עלומי מעצים את יצריי
את האישה של חיי אם ילדי
ברכת אלוהים שורה עלי כאשר את לצידי

"מקסים, מי כתב את השיר."

."הבן שלי"

"שוב אתה מהתל בי, אתה אפילו לא נשוי."

"נכון. אבל היום פגשתי את אימא שלו."

."שוב פעם התאהבת, מתוק שלי"

."כן, אבל הפעם זאת אהבת אמת"

."?מה איתי"

."את תמיד תהיי, אהבתי הסודית עד יום מותי"

היא נאנחת בכבדות, "דניאל, אם הייתי צעירה בשלושים שנים, לא היית ברוח

מבין זרועותיי, אל תשכח היום בערב יש לכם הופעה, אני מצפה בקוצר רוח."

"טוב דליה, תודה על האוכל, למרות שנמאס לי מאורז כל יום והכרוב הזה מאיפה אתם משיגים אותו, זוועה".

6

"תאכל בשקט לפני שתחטוף, מחבת בראש היפה שלך. אהובי אפור עיניים."

הוא מסיים לאכול, נפרד מדליה בנשיקה מצלצלת על הלחי, ניגש לחדר של מזכיר

של הקיבוץ, "יענק'לה, מה נשמע

"שלום דניאל. חזרת מהנסיעה, איך הטרנטה נסעה."

"בסדר, לא היו בעיות מיוחדות."

"תשמע יענק'לה, אני לא רוצה לנהוג על המשאית יותר, אני מעדיף לעבוד בפלחה."

"אין בעיות, תעבוד בפלחה, אני צריך אותך גם במסגרייה, אתה המסגר הטוב ביותר שלנו.

".עכשיו תלך לנוח אל תשכח, יש לך הופעה היום בערב

"אני צריך את האופנוע לכמה שעות, צריך להגיע לבית החולים בבאר שבע."

"מה קרה אתה חולה."

"כן, חולה אהבה."

"עוד פעם, שאל יענק'לה בציניות."

"הפעם זאת מחלה סופנית ,ענה בחיוך."

"מי המאושרת."

"אחות מבית החולים, לקחתי אותה טרמפ."

"אחות זה טוב, חסרות לנו אחיות בקיבוץ. אין בעיה , תיקח את האופנוע, אבל אל תאחר להופעה."

"תודה יענק'לה. בדרך למוסך, הוא עובר דרך הגינה של גברת כליפה, קוטף כמה פרחים וצורר אותם לזר קטן.

7

לפתע שמע קול מבעד לחלון הקטן, "דניאל אל תחשוב שאני לא רואה אותך, בכול פעם

שאתה גוזל לי את הפרחים. מי המאושרת, הפעם.?"

 

".את לא מכירה אותה, היא לא מהקיבוץ"

"עד שאתה תתחתן, לא יישארו לי פרחים בגינה", היא אומרת בצחוק אדיר.

"תודה לך." וחמק מהמקום בזריזות.

הוא עולה על האופנוע הישן ופותח בנסיעה מהירה לעבר שער הקיבוץ, האופנוע החבוט

מרעיש נוראות ומחריד את להקות הציפורים בעצי הקיבוץ, הוא דוהר בכביש הצר לכוון בית

חולים בבאר שבע, לאחר כמה דקות הוא מגיע לשער בית החולים, מחנה את האופנוע ליד

הש"ג.

"שלום." פנה לשומר בשער, "היכן מגורי האחיות". "תמשיך ישר." ענה השומר.

הוא מגיע לשורת צריפים מרופטים, על שלט קטן וחלוד היה כתוב מגורי אחיות, אין כניסה.

על ספסל בשביל הבחין בדמות מוכרת, התגנב לעברה, לחש לאוזנה,"הגעתי."

היא קופצת ממקומה בבהלה, שמתחלפת בשמחה,"דניאל, אני לא מאמינה, חשבתי

שאיבדתי אותך. אני יושבת שעות וחושבת, איך נתתי לך ללכת, מבלי לקחת כתובת לפחות

קרבה אליו ונתנה לו נשיקה חמה על שפתיו, הוא קרס בין זרועותיה בשיכרון חושים.

"חבצלת הבאתי לך פרחים" והגיש לה את הזר הקטן, היא פורצת בצחוק פרוע למראה הזר.

רק פרח אחד נשאר עם עלי כותרת, הנסיעה המהירה באופנוע תלשה את עלי הכותרת

הוא הסתכל על הזר במבוכה ובתנועת ביטול השליך אותו לפח, "איך שלא יהיה סחבתי

אותם.

"מה את עושה היום.?"

"שום דבר, לפחות עד מחר."

"יופי, תחלפי למכנסיים ארוכות, את באה אתי לקיבוץ."

היא רצה בקלילות לצריף וחוזרת אחרי שתי דקות. הוא לא היה מסוגל להסיר עיניו מפניה.

"מה קרה", שאלה במבוכה.

את כל כך יפה, אני מאוהב" ונשק לה ארוכות, לפתע התנער. "

8"

אנחנו מאחרים, בואי מהר", הוא אחז בידה ומחל בצעידה מהירה לכוון השער.

כאשר ראתה את האופנוע המרופט היא נבהלת, "אני פוחדת לעלות, בחיים לא רכבתי אפילו

על אופנים."

"אל תדאגי, את לא צריכה לעשות כלום, תשבי מאחור ותחבקי אותי בחוזקה."

כול הדרך לקיבוץ היא לא פותחת את עיניה אפילו פעם אחת. "הגענו את יכולה לפתוח את

העיניים." האוזניים שלה עדיין מצלצלות מרעש האיום של האופנוע פגום המפלט.

"ברוך השם שהגענו בשלום, זה כמו לרכוב על מרכבת השטן," היא אומרת בצחוק.

"לא נורא את תתרגלי. אנחנו אוכלים ארוחת ערב, תישארי צמודה אלי צפויה לך חוויה

מעניינת."

הוא אוחז בידה וניכנס איתה לחדר האוכל הרועש, ברגע שנכנסו משתררת דממה מעיקה

מאות זוגות עיניים בוחנות אותם בדממה. היא כמעט קורסת, רגליה רעדו. הוא מבחין

במצוקתה, ומוליך אותה בעדינות לעבר המזנון, נותן בידיה צלחת וסכום ולוחש לאוזנה

בעדינות, "היום יש תפריט מגוון, אורז וכרוב מסריח, כמו כול יום." מצליח לעלות חיוך קטן על

שפתיה. ברגע שהתיישבו הדממה מתפוצצת בבליל של מילים, רכילות וביקורת.

"אל תתרגשי זה רגיל פה". הם התיישבו עם הפנים לכוון החלון, עדיין הרגישה את המבטים

נעוצים בגבה כמו סכינים מחודדים. האוכל לא היה ערב לחיכה, אבל אילצה את עצמה

לאכול. דליה נגשה אליהם.

"דניאל מתוק שלי, איך האוכל ערב לחיכך?", שאלה בציניות.

"דליה, כל מה שאת מכינה טעים, כאילו יש לי ברירה האפשרות האחרת היא לקבל מחבת

בראש."

"נכון, מתוק שלי, תמשיך להתחנף."

"דליה תשבי רגע לידי, אני עולה עוד מעט להופיע, תשמרי עליה מהטורפות."

9

"אל תדאג היא בידיים טובות, אל תדאגי מתוקה שלי אני אגן עליך, הן לא מעיזות להתקרב

אלי". הוא קם והולך להתלבש להופעה, היא נותרת בודדה בחדר האוכל ההומה, היה לה

צורך לחבק את דליה, לחסות בצילה. "איך קוראים לך יפהפייה?."

"חבצלת", היא עונה בקול חלוש.

"יש לך מזל את יודעת מה דניאל לחש לאוזני היום, הוא אמר לי שהתאהב בך ומתכנן לשאת

אותך לאישה."

"אבל רק היום הכרנו", היא אומרת במבוכה.

"זה לא משנה את לא מכירה את דניאל, אם הוא אומר הוא מבצע. את לא מבינה מה גרמת

היום בקיבוץ, תסתכלי על הרווקות הן יכולות לרצוח אותך במבטים, יש לך מזל שאת איתי.

הם היו רצות למטבח לחטוף סכינים ולקצוץ אותך לחתיכות קטנות, אפילו הנשואות מקנאות,

הולכים להיות לך חיים קשים בקיבוץ, אבל זה שווה,יש לך מזל שאני כבר זקנה. עוד מעט

נלך לראות את ההופעה, לאחר שארוחה תסתיים, תישארי קרוב אלי."

לאחר הארוחה הלכו יחדיו לכוון האמפיתיאטרון הקטן, דליה שלחה מבטים קטלנים למי

שניסה להתקרב, הם התיישבו בשורות הראשונות, יושב ראש ועדת תרבות עלה לבמה,

אחז בידו מיקרופון חורק ואמר.

"ערב טוב חברים, היום חבורת הזמר שלנו תעלה את המחזמר חיי הפירטים, קבלו במחיאות

כפיים, את יוסי בנאי, דניאל ארמה, אשר לוי". ההצגה התחילה היא ישבה מהופנטת, לא

יכלה להוריד מבטה ממנו. בתום ההצגה לקח אותה לטיול בקיבוץ, הם הלכו מחובקים

בשבילים השוממים. "דניאל כבר מאוחר אני צריכה לחזור לבית החולים, יש לי משמרת

בבוקר."

"בואי אני אחזיר אותך אהובתי."

11

במשך שנה שלמה, חי בעולם כפול בין בית החולים לקיבוץ, עד שאזר עוז להציע לה נשואים

ברחבת הדשא בקיבוץ, היא נענתה להצעת הנישואים ופרצה בבכי, "למה את בוכה

אהובה?."

"דמעות של אושר אהובי".

הוא שלף את הגיטרה ושר לה שיר שנלחש בחלומו.

"מה לך אהובה, מזילה דמעה

יושבת בודדה, מתכנסת בעצמה

דמעות של אושר, אישי היקר

יושבת חושבת על ימי האושר

נעצבת על ימים שחלפו ואינם

אל תבכי ילדה, כול יום שחולף

ממלא את ליבנו קושר את עולמנו

דמעותיך, צורבות את ליבי אהובתי

כאבייך, פוערים צלקות עמוקות בליבי

אהובי, פוחדת שהימים יחלפו בלי שוב

לא רוצה לאבד את הזמן שחולף מעצמו

רוצה להקפיא את ימי האושר לנצחים, לעד

לוגמת מספל האושר, מרוקנת את זמני הקצר

דמעותיי ממלאות את גביע האהבה, הזמן עוצר מלכת"

"מי כתב את השיר"? , שאלה.

"הבן שלנו אלון."

12

נחרדת היא פורצת בבכי תמרורים.

"מה קרה אהובתי".?

"גם אני חלמתי, שיש לנו ילד בשם אלון".

"אז למה את בוכה.?"

"בחלום אני מאבדת אותך , אתה תעזוב אותי, דבר נורא יקרה לך."

"אל תדאגי לעולם לא אעזוב אותך, אם זה תלוי בי."

" לא הבנת, זה לא היה תלוי בך".

מאותו יום תמיד הזיכרון של החלום נורא, ריחף כעננה מעל ראשה מעולם לא פג.

החתונה הצנועה נערכה בקיבוץ, הם עברו לגור בצריפים וחייהם התנהלו על מי מנוחות, אהבתם

הלכה והתעצמה. חבצלת התרגלה לחיי הקיבוץ, היא התפטרה מעבודתה בבית החולים ועבדה בכול

עבודה שהטילו עליה, היא אהבה לעבוד בבית הילדים, נראה היה לה לא טבעי שילדים גרו בנפרד

מההורים, "הילדים נראו מאושרים," היא אמרה לעצמה, הם לא יודעים חיים אחרים, אין להם שום

סיבה להיות עצובים, היא עטפה אותם באהבה תמיד הייתה מוקפת בכנופיית ילדים שובבים,

מעטירה עליהם נשיקות וחיבוקים.

את לילות הקיץ החמימים העבירו בטיולים ארוכים בשדות הקיבוץ, והתבודדו בפינות מרוחקות

ממשים את אהבתם, הזמן חלף לאיטו, החיים המתוקים זרמו בתוך עננה של אושר.

ערב אחד חמים, כשהם רובצים, שוכבים על חבילות הקש על גבם, אמרה לו, "דניאל אהובי ,תספר לי

על עצמך." "טוב, אמר בעצלות, זה סיפור ארוך, אני צריך להתחיל רחוק בהיסטוריה, כדי שתביני את

עולמי. עוד מעט ניסע לבקר את הורי, תפגשי את אבי, אני צריך להכין אותך למפגש איתו, זה יהיה

מפחיד." התחיל לספר לה על משפחתו, ישבה מולו מהופנטת והקשיבה מבלי לנוע.

מקור משפחתי מספרד, בגירוש ספרד משפחתי נפוצה במזרח התיכון, חלקם הגיעו למרוקו, יוון

טורקיה, משפחתי הגיע לסלוניקי ביוון, עיר היהודים. נמל סלוניקי שבת מעבודה בשבת.

12

משפחת רבנים ידועים הגדול מכולם, היה הרב המקובל יצחק ארמה. סבי היה רב ידוע בקהילת

סלוניקי, הרב דוד ארמה, היו לו אחד עשרה ילדים, שתיים מתוכם היו תאומים, אחד מהתאומים אבי

אליהו ארמה. אליהו ילד פרא, בכול מקום שהייתה מהומה, אליהו נמצא במרכזה".

חבצלת ישבה מרותקת, נשמה באיטיות, כאילו פחדה לאבד את הקסם אם תנוע.

"רב הישיבה היה שקוע בלימוד דף גמרא, לפתע שמע קולות מהומה וקולות ניפוץ רהיטים

הוא סגר את הספר באנחה, קם מכיסאו בקושי ופסע לכוון כיתת הלימוד, כצפוי אליהו עמד במרכז

החדר נאבק עם עשרה מחבריו, מעיף לכול עבר את חבריו על כסאות ושולחנות, השם ישמור, "אליהו

מה קורה". אליהו מנסה לסדר את חולצתו פורמת הכפתורים, מעביר את ידו בשערו מנסה לסדרו

"אתה תוריד אותי ביגון שאולה", אמר הרב בכוונה גדולה, "פרא אדם, אין לי בררה בוא איתי ונלך

לאביך אולי הוא יצליח להכניס למוח החמום שלך קצת דרך ארץ, בוא איתי." אליהו הלך בדממה אחר

הרב לכוון בית אביו.

"כבוד הרב ארמה", אביו הרים את ראשו מהספר שקרא, אור הנר העניק לפניו הילה רכה של זוהר

"מה הפעם קרה מורה יקר, אליהו שוב.?"

"כבוד הרב, הפעם לא נותרה לי ברירה, אני נאלץ לסלק את אליהו מבית הספר מזל שקירות הבניין

עדיין עומדים על תילם."

אביו ענה באיטיות מייסרת, "טוב הבנתי, תודה לך, אני אטפל בעניין. אליהו בוא שב לידי."

רב הישיבה הסתלק מהמקום, כאילו רדף אותו שד.

"אליהו, אליהו, אליהו, נפלאות דרכי האלוהים", אמר אביו ומניע את גופו בתנועות תפילה מיוסרת.

"בני ראה את אחיך התאום, תלמיד חכם מיושב בדעתו", אתה אמר בתוכחה, "אתה רוח סערה

מתי תמצא מרגוע לנפשך, בני היקר."

"אבי אני לא רוצה ללמוד תורה", אמר בהתרסה.

"בני, בני", ענה אביו, "אוהב אותך, רוח חיים אתה מכניס לביתנו, עשה כרצונך, רק תמיד תזכור

להיות ישר וטוב לב."

"תודה אבי היקר", נשק לו על ידו,אביו חיבק אותו חיבוק חם ונפרד ממנו בברכה, "תצליח בכול

13

מעשה ידיך". אליהו ניגש לחדר הרחצה הקטן גילח את זקנו הדליל, הלך לשוק וקנה לו בגדים כשאר

הגויים. למחרת בבוקר התייצב בנמל והתחיל לעבוד כסבל בנמל.

השנים חלפו אליהו התבגר, גופו התעצם מעבודה המאמצת, גידל שפם כמנהג היוונים.

רכש לו מקום של כבוד בין פועלי הנמל, את זמנו הפנוי בילה עם חבריו הגויים במועדונים חשוכים

בריקודים, שירה ושתיית אוזו, אך נפשו לעולם לא מצאה מרגוע.

ריחות מלחמה עלו באוויר, מלחמת העולם הראשונה והמלך היווני נאלץ להקים צבא בניגוד לרצונו

ללחימה נגד מדינות הציר, מגייסים עברו ברחבי יוון וחיפשו מתנדבים לצבא יוון המתחדש.

אליהו קפץ על המציאה, הוא התגייס לצבא היווני שירת במשך כמה שנים, חלק זה מחייו נותר אפל

לא סיפר לאיש מה קרה במלחמה, יום אחד צץ במפתיע בסלוניקי, עיר ילדותו וחזר לעבוד בנמל

כגבר מרשים חסון ויפה תואר, אם התבוננת עמוק לתוך עיניו האפורות, יכולת לחוש את התלאות

שעבר במלחמה.

מידי פעם חזר לנופי ילדותו, טייל בשלווה בערבים ברובע היהודי בסלוניקי וערב אחד הוא הבחין

במריה, יפהפייה בהירת שער, עיניה כחולות, כמעמקי הים הפתוח, תולה כביסה בחלון ביתה.

הוא עמד מתחת לחלונה, התבונן בה ללא ניע, הסתכלה עליו וחייכה אליו בחיוך מתוק.

אימא הבחינה במתרחש, נטלה לידה את הדלי עם מי הכביסה ושפכה את כולו על ראשו.

הוא עמד ללא תזוזה ולא הניע אבר, מתעלם ממפל המים הניגרים מגופו, חייך אל מריה בחיוך

מאוהב. מריה העלתה צחוק מתוק על שפתיה, אימא דחפה אותה מהחלון פנימה וטרקה את התריס

בעוצמה. מאותו ערב, עמד מתחת לחלונה ושר לה שירי האהבה, חבריו עמדו עמו עם כלי נגינה וליוו

אותו. יום, יום שב לחלונה, במשך חודש שלם, השכנים חיכו לו כול יום, כדי לשמוע את שיריו היפים

וקיבלו אותו בתשואות רמות. עד שיום אחד התריס נפתח, פתק קטן נשר מהחלון, אליהו הפסיק

לשיר זינק לעברו ותפס אותו בעודו באוויר, פתח את הפתק בידיים רועדות. בכתב יפה וקטן.

כתבה לו , אליהו ארמה אם נפשך חפצה בי, תבוא לבקש את ידי מאבי וחתמה את שמה

בכתב מסולסל.

למחרת לבש את מיטב בגדיו, פסע לביתה של מריה, ליבו איים לפרוץ מחזהו מרוב התרגשות

14

דפק על דלת ביתה, אביה הרב, פתח את הדלת בחתף, כאילו ציפה בחשש לבואו

בירך אותו לשלום, "שלום כבוד הרב, תבוא ברכה ועל בני ביתך."

"שלום, שלום, בוא תכנס אל תעמוד בפתח הבית, שב, שב, איך אני יכול לעזור לך."

"אני אליהו ארמה."

"אני מכיר אותך, אתה הבן הסורר, של כבוד הרב דוד ארמה."

אליהו ניסה לשמור על שלוות נפש, למרות שמזגו הסוער התחיל לעלות לפני השטח.

"באתי לבקש את יד ביתך מריה."

סבר הפנים של אביה השתנה כהרף עין והפך לכעס, "בשום פנים ואופן, ביתי תתחתן עם תלמיד

חכם, לא עם יהודי המתלבש כגוי ומתהולל במועדונים מפוקפקים."

"אני לא יודע אם אתה מכיר אותי, באתי אלך מתוך כבוד, תשאל את ביתך מה רצונה."

"זה לא מעניין אותי, תלך לדרכך בשלום, מתוך כבוד לאביך אני לא משליך אותך מביתי."

אליהו הצליח לשמור על שלוות נפש, למראית עין, אמר לאביה, "שלום לך, אנו נתראה בקרוב"

ועזב את הבית בטריקת דלת, ברקע שמע את מריה בוכייה, בזרועות אימא המנחמות.

"למה אתה מפסיק," שאלה חבצלת בפינוק.

"רק רגע, אני צמא לנשיקה מתוקה אהובתי."

"בבקשה", נישקה אותו ארוכות והדפה אותו מעליה, "עכשיו תמשיך אמרה בקוצר רוח."

"איפה הייתי, את מבלבלת אותי."

"אביה זרק אותו מביתה, תמשיך בלי תירוצים."

"טוב". אליהו לא ויתר כל יום ביקר אותה ,עמד מתחת לחלונה, שר לה שירי אהבה.

מידי פעם הצליח לעביר לה פתקי אהבה, לפעמים הצליח לקבל את פתקיה האוהבים חזרה

לאחר חודש, הבין שהוא חייב לעשות מעשה, השמועה שהסתובבה בעיר שאביה מחפש לה

שידוך בניגוד לרצונה, חשש לאבד את אהובתו, ביום שישי בזמן שאביה הלך לבית הכנסת

הצליח להשליך פתק לחלונה הפתוח.

"אהובתי תגיעי ביום שני לכיכר ליד השוק. אני אחכה לך עם רב ועדים, נתחתן נקים בית בישראל

15

לפני שיהיה מאוחר מידי, שמעתי שאביך רוצה לחתן אותך לאחר. אוהב אותך, אליהו."

הוא המתין מתחת לחלונה לתשובה בקוצר רוח, לאחר דקה קיבל פתק ועליו תשובה קצרה, "אבוא

אהובי". הלך שמח ברחובות נישק את העוברים והשבים, "אליהו מה קרה אתה שיכור."

"כן, אני שיכור מאהבה", רקד בטירוף ברחובות, לא ידע את נפשו מרוב שמחה.

למחרת חיפש רב שיהיה מוכן לחתן אותם, עשרה יהודים מהקהילה למניין ושני עדים.

הוא קנה טבעת זהב לקדשה בחופה, בקוצר רוח חיכה ליום שני, הזמן חלף לאט בצפייה מענה.

בבוקר יום שני, חיכה בכיכר השוק בדאגה, מבטו סרק את הרחוב בחוסר מנוחה ואז היא הופיעה

בשמלה לבנה, על ראשה מטפחת, שלא הצליחה להסתיר את יופייה המהמם. הוא רץ אליה

בהתרגשות והוליך אותה בעדינות למקום בו ינהלו את החופה, בזוית עינו הבחין באימא שלה

מסתתרת בצללי הרחוב עומדת בוכייה ומוסרת את ביתה לחופה בניגוד לרצון בעלה.

במשך הטכס ריחף בתוך חלום, זכר רק הרי את מקודשת ואת שבירת הכוס, לקול שירה וריקודים

הוליך אותה לביתם השכור, לא לפני שנפרדה בדמעות מאימא שאזרה אומץ והצטרפה לחופה.

"חבצלת, למה את בוכה."

"זה מרגש טיפשון, אתה רוצה להגיד לי, שכול זה באמת התרחש."

"אני לא אומר,תשמעי ותחליטי לבד, את רוצה שאני שאפסיק להיום."

"חס וחלילה, תמשיך אל תהרוס לי את הקסם."

הם הגיעו לביתם והחלו את חייהם המשותפים, בבית קטן וחם, אליהו מצא מנוחה לנפשו

למחרת לקח אותה לבית אביו, לקבל את ברכתו, אביו התרגש עד דמעות, אימץ אותם אל ליבו

ובירך אותם, "מי ייתן ששלווה ואהבה תשרור בביתכם, אלוהים יברך אתכם בכול מעשה ידיכם".

אביה של מריה לא השלים עם רוע הגזרה, החרים אותם, אבל אימא התגנבה מדי פעם לביתם

וסיפרה להם שהוא תמיד מתעניין לשלומם. לאחר שנה מריה קרעה ללדת, נולד להם תינוק יפה

וחסון, "אני דניאל בן אליהו, בן דוד, בן יצחק, בן דניאל."

"דניאל בקשר ליפה, אתה משוחד אהובי." אמרה

"חסון, אתה לא כול כך". כשהיא מנסה לשווא להקיף את זרועו העבה עם שתי כפות ידיה הקטנות.

16

"זה לא חוכמה, לידך אהובתי אפילו ונוס הייתה מאבדת את יופייה המהמם".

"חנפן קטן, תמשיך בסיפור, בבקשה," התחננה.

את הברית ערכו בבית הכנסת הגדול בסלוניקי ,יהודים מכול רחבי העיר באו לכבד אותם

אפילו הגויים היוונים, חבריו מהנמל הגיעו. אביה של מריה הגיע לברית, שמש כסנדק לרך הנולד

שמחה רבה הייתה במשפחת ארמה ואלגבארה.

"אתה רך, לפעמים אני חושבת שאתה עשוי מברזל מחושל". אמרה חבצלת ומיששה את זרועותיו

החסונות.

"עכשיו את מפריעה, את מוציאה אותי מריכוז."

"טוב, טוב, אהיה ילדה טובה, אני יושבת בשקט, תמשיך, תמשיך."

למרות כל האושר ואהבה, אליהו התחיל לחוש בשנית את ההרגשה של חוסר מנוחה לא הצליח לישון

בלילות, קול קטן תמיד לחש בתוך מוחו, מעולם לא שמע את המילים הנלחשות עד שיום אחד, ישב

בפתח בית קפה בסלוניקי ושמע שני יהודים משוחחים על ארץ ישראל.

פתאום הבין את הלחישות שהטרידו את מנוחתו ולעולם נפשך לא תמצא מנוח בנכר.

יהודי חזור לארצך, ארץ ישראל, ארץ אבותיך, הוא קם מכיסאו בקפיצה ורץ לביתו, "מריה, מריה"

וצעק, "אנו הולכים לארץ ישראל ארץ אבותינו", מריה המסכנה הפילה את הסיר מידיה בבהלה.

"פה אני עוצר", אמר דניאל, "השמש כבר זרחה, בואי נחזור לצריף, נלך לישון קצת מחר יום שבת

נמשיך מחר בסיפור". הם חזרו לצריף הקטן ועד מהרה שקעו בשינה עמוקה ומתוקה.

למחרת בבוקר התעוררה הרגישה תחושה מוזרה בבטנה, היא חמקה מהמיטה, לגמה כוס מים

וחזרה למיטה מבלי שדניאל התעורר, היא הביטה באהבה בגופו החשוף, אור השמש חמק לחדר

ליטף את גופו, אפף אותו בהילה רכה של אור רך, היא הבחינה בשקעים בעורו החלק שהודגשו

באור השמש, העבירה את ידה בעדינות נגעה בצלקות בחשש והרהרה בליבה, "מה עבר עליך אהובי

מי עיטר את גופך בצלקות, מעולם לא סיפרת את התלאות שעברת, ספר לי אהובי תפרוק את העול

מעל ליבך האוהב". עברו הרבה שנים של תחנונים עד שהסכים לשתף אותה בזיכרונות הכואבים

הוא שר לה את כאבי נפשו , שירים שנלחשו לו בחלומו.

17

מדורים אפלים

אם הייתם חודרים למוחי, משקיפים מבעד לעיניי הבוהות

למראות שראיתי וחוותי, לא הייתם עוצמים עין לעולם בלילות

אנשים ללא ראש, גופות מרוטשות, חיי רדופים בחלומות בלהות

קובר את מראות הרוע עמוק בתת ההכרה, מנסה למלא באהבה

את האפלה המעיקה, תוחם חוויות אפלות במדורים אטומים

סוגר את עולמי, מונע מהרוע לחדור, יונק לתוכי מראות נפלאים

חושב אהבה, אוכל אהבה, עושה אהבה, ממלא את חיי בשמחה

"דניאל אהובי התעורר."

"בוקר טוב חבצלת השרון, שושנה בין החוחים, " הוא קם והתמתח כמו חתול מנומנם.

"מה קרה שהתעוררת כול כך מוקדם."

"לא יודעת, הרגשתי תחושה מוזרה בתוך בטני, מין מועקה משונה, מוזר."

"חבצלת אין לך מה לדאוג, ענה לה בצחוק מתגלגל, זה בטוח הכרוב הארור של דליה, זה קורה לי כל

יום."

"דרך אגב, אם אתה מזכיר את דליה, אמרה בחיוך מתגרה, האישה הזאת אוהבת אותך."

"אני יודע, אם היא הייתה צעירה בשלושים שנה, לא היה לך סיכוי נגדה", ענה לה בהתגרות.

חבצלת הרימה את הכרית בתנועה חיננית וחבטה בעוצמה בפניו, "תזהר אל תתגרה בגורלך, קום עצלן,

אני רעבה היום יום שבת, עוד מעט יסגרו את חדר האוכל, בזמן האחרון אני תמיד רעבה."

"שמתי לב, כנראה אויר השדות הפתוחים מעורר בך תאבון, עלה קצת בשר על גופך הרזה."

18

ליטף את גופה בערגה, משך אותה אליו, דחפה אותו בעדינות, "אחר כך אהובי אני רעבה,"אמרה בצחוק.

"קום והתלבש".

"טוב." ענה ברטינה, "יש חלקים בגופי שלא משתפים פעולה יש להם רצונות משלהם."

"עוד מעט אני אטפל בהם, האם דלי מים קרים יעזרו להם", שאלה בהתגרות.

"אין צורך אני קם, זה ממש אכזריות, אבל יותר מאוחר אנו נסכם חשבונות ארוכים."

"אין בעיה, אני אוהבת חשבונות ארוכים", ענתה לו במבט מזמין.

היא הייתה כול כך מאושרת, הולכת בשבילי הקיבוץ עם אהובה אלוף נעוריה, השמים כחולים

הרוח נושבת בקלילות, מבדרת את שערם השופע, פוסעת בקלילות כבתוך חלום מתוק

ודניאל עדיין אוחז בתחושות שעדיין לא באו על סיפוקם, שר לה בהתגרות שיר שנלחש לו בחלומו.

אוהב נשים

ראיתי בחלומי הפרוע פני מלאך שמימים

עיניים שחורות גדולות מעוררות יצרים

שערה הארוך, נופל כמפלי מים גועשים

חצובה בשיש לבן בוהק, דמי לוהט בגללה

שפתיה מצוירות באדום, זוהרות האפלה

רגליה ארוכות כאילה שלוחה במנוסה

חמוקיה מעוגלים שופעים בחיות מטריפה

עצוב שחלומות נמוגים, נותר לי לצייר במילים

מראות שראיתי בשנתי, ביטוים להערצתי לנשים

"מהיכן אתה מביא את המילים לשירים."

19

"לא אגלה לך, זה תמיד גורם לך להיות עצובה."

"אני יודעת, אבל בקשר לחלומות , אחרי ארוחת הבוקר נחזור לחדר, אני אטפל בחלומות שלך

בצורה יסודית, אתה תישן כמו תינוק בן יומו כול הלילה, אתה תחלום כול הלילה על הכרוב של דליה."

"בואי נחזור לחדר, נוותר על ארוחת הבוקר, כולי מלא צפייה למימוש איומיך."

"בוא, בוא, אני רעבה", היא משכה אותו בעדינות לחדר האוכל.

הם הגיעו לחדר האוכל התיישבו ליד ידידים, חבצלת אכלה בתיאבון, הוא הביט בה בתדהמה, איך היא

קמה בקפיצה והעמיסה את הצלחת בשנית, בכמות עצומה של מזון, בדרך כלל הייתה אוכלת כמו ציפור

שיר קטנה."חבצלת, מה קרה, עוד מעט יגיע אלינו גזבר הקיבוץ והתלונן שאת מחסלת את כול מלאי

המזון בקיבוץ. אמר בצחוק,"שיתלונן, אני פשוט מרגישה שאני יכולה לחסל פיל שלם."

דליה הקשיבה לשיחה בחצי אוזן, העלתה חיוך גדול על שפתיה, ניגשה ליענק'לה בעלה לחשה באוזנו,

"אתה רואה, מה שאני רואה."

ענה לה, "רואה, רואה", בחיוך רחב.

"אני חושבת שתיתן הוראה לנגר שיתחיל להכין עריסה נוספת לתינוק, אני חושבת שהיא בכלל לא

יודעת."

חזרה למטבח, צוחקת צחוק אדיר, כולם הסתכלו עלייה, לא הבינו למה היא כול כך מאושרת.

לאחר סיום הארוחה חברי הקיבוץ עמדו ברחבה מול חדר האוכל, כמו כול יום שבת ופטפטו

חבצלת לחשה משהו באוזנו של דניאל, הרים אותה בעוצמה על גבו כמו שק קמח והתחיל רוץ לכוון

הצריף, מלווה בצחוקה המתגלגל. חברי הקיבוץ התבוננו בהם בחיוך עליז.

בשעות הצהרים יצאו לטייל בשדות הקיבוץ להעביר את הזמן עד לארוחת הצהרים.

"דניאל, אתה צריך להמשיך את הסיפור, על אביך ואמך."

20

מקור - ארמה אלון
תגיות: ספר
צפיות: 389

© כל הזכויות על היצירה בעמוד זה שייכות לארמה אלון

יצירה אקראית

חלום ליל הקיץ \ igor_ivnitsky

ילדותו של סשה גליקמן, נצר למשפחה יהודית אינטליגנטית, עברה בברית המועצות. הוא חונך על רזי הספרות הרוסית הקלאסית וגיבש תפיסה אנכרוניסטית לגבי רומנטיקה מהי. בעיניו גבר תמיד היה זה שחושק ואישה זו שמעניקה חסד, גבר היה זה שרודף ואישה זו שניצודה,  גבר תמיד היה זה שכובש ואישה זו שנכנעת. אומנם החיים בחוץ הזכירו סדום ועמורה ונערות בנות 15 מכורות להרואין היו מתמסרות תמורת מנה, אולם סשה לא גדל בחוץ. הוא גדל בדירת שלושה חדרים שאלפי ספרים היו מסודרים בה על מדפים הצמודים לקירות בכל אחד מחדריה. אפילו במטבח...


המשך
יצירה אחרת