בגבול שטח ההפקר, 
השורץ חיות טרף,
ניצבת מול חולות המדבר, 
ורוח חזקה;

תחת 
הרובריקה ״פנאי״, 
תת סעיף ״חרף״:
הישורת הבודדה,
של מסילת חיי.

ואין זה כלל קשור
לעומס בלוח ההמראות.
או שעת השיא בכבישים,
או רכבת מקולקלת;

השקט הסורר כאן,
מבשר על הדלת,
שאוטוטו תפתח;

כך קורה לפעמים,
כשאחת בשבילי 
נסגרת.

הנוף כאן מזכיר לי
את קרקעית הים.
ובלילות אני שומע אוניות,
עוברות מעלי, 
באין מפריע.

כשיהיה לי מספיק אומץ,
אצטרף אליהן, 
אראה את העולם;

מעניין, איך זה לשוט, 
בראש הלהקה,
על פני הרקיע. 

זו טעות לחשוב,
שהכל מתגמד במדבר,
או נמחץ תחת הזמן,
שעוצר מלכת;

החיים נשארים - כפי שהם.

ואני, אצמד למה שאני.

רק לעיתים, אזכר, 
שעמוק, בתוך תוכי,

ראית מקום אמיתי,
יפה להפליא,
מקום אלוהי:

מקום שיכול להכיל,
את העולם כולו.

המקום שמחכה,
לאהבה.

אהבה, שלא תאחר לבוא.