יש הרבה פעמים בחיים שמרגישים פספוס, או אפילו סתם איזו תחושת החמצה.
וזה לא שאני מתנשא או משהו כזה. פשוט אני, יוני פן, אף פעם לא הרגשתי משהו שקרוב לפספוס.
אני ממצה את החיים מאז שאני זוכר את עצמי, אמא שלי אמרה שאפילו לפני שנולדתי לא
פספסתי הזדמנות, אפילו אחת, לעשות המון בלאגן.
היום אני כבר בן 17 דרך-אגב, יש לי המון חברים מהכיתה ואנחנו אוהבים לעשות שטויות,
כמה שיותר, אנחנו לא מפספסים אף הזדמנות בלי לעשות הרבה בלאגן.
לדוגמא אתמול, אתמול היה יום שלישי והיינו צריכים ללכת לבית-ספר, אבל אני והחבר'ה
החלטנו שנוסעים לים. יצאנו מהבית ב-8 בבוקר ולקחנו שלושה אוטובוסים בשביל להגיע,
וכשהגענו קנינו מהקיוסק שליד בירות וסיגריות.
שחינו בים, עישנו ושתינו והיה מה-זה כייף ולא פספסנו שום דבר בבית הספר, כי לא קורה כלום
והכל משעמם אם אנחנו לא נמצאים, כולם אוהבים אותנו.
אחרי הים הלכנו ליריב הביתה, וישר נרדמנו. אני לא חושב שבשינה מחמיצים ומפספסים דברים
כי מתי שקמים עושים דברים כיפיים כפליים בשביל להשלים את החסר.
אז אחרי שקמנו כמו חדשים הזמנו כמה בנות מהשיכבה ליריב, כי ההורים שלו טסו לונציה
וכמובן שרצינו לנצל את הבית הריק שיש לפנינו, בכל זאת, לא בכל יום יש לאחד מהחבר'ה בית
ריק ואנחנו בטח לא הולכים לפספס את ההזדמנות הנפלאה הזו.
אז הבנות הגיעו, וגם בקבוק וודקה שהזמנו ביחד איתן והתחלנו לשתות והיה סופר-כייף, כולנו
צחקנו ועשינו שטויות, ואפילו רונה אמרה ליריב שהיא אוהבת אותו מאז שהם הכירו בכיתה ח'
כשהיא עלתה עם ההורים שלה מארגנטינה.
כשחזרתי הביתה בשעה 9 אבא שלי ישב בסלון וצפה בטלוויזיה, אני הייתי קצת מסטול
מרוב כייף, אה וגם מוודקה.
ליד אבא היו חמישה בקבוקי בירה גמורים, הוא בטח שתה אותם ממש לפני שחזרתי והוא בטוח
עצבני, הוא תמיד שותה שהוא עצבני.
אז נכנסתי לתוך החדר שלי בשקט בשקט כדי שהוא לא ירגיש, או לפחות שאני לא.
ואז הוא שמע אותי וידעתי שזה לא ייגמר טוב.
הוא תמיד מאשים אותי שבגללי אמא מתה, בלידה שלי היו המון סיבוכים, כמו שכבר ציינתי,
אני לא מפספס שניה בלי לעשות בלאגן.
לכן, תמיד שהוא שותה או שהוא במצב רוח לא טוב אני מעדיף לצאת מהבית, מעדיף לברוח,
אבל אתמול, אתמול לא היתה לי דרך יציאה, הייתי חייב להתמודד ובאמת שהרגשתי אמיץ.
אולי זה בגלל שאני כבר בן 17 ויודע שאני כבר גדול ושנה הבאה אני מתגייס לתותחנים או
לנח"ל. אבל הרגשתי שאני יכול לעמוד מולו, לנצח אותו.
הוא התחיל לצעוק ולקלל ואני החזרתי לו כי באמת שלא פחדתי.
ואז זה הגיע, האגרוף. האגרוף החזק שלו מימי האיבקות, הנוק-האוט הקטלני.
אמא אמרה שהמשפחה תמיד תשרוד בזכותו, המשפחה תהיה מוגנת בזכות הנוק-האוט של אבא.
הוא תמיד ישמור עלינו.