עשינו את זה כל הלילה. ואז, כשהשחר הפציע, סיימנו את ההפסקה שלנו ועשינו את זה עוד.

בבוקר כשהיא יצאה מהדירה שלי, פגעה בה משאית. האמת לאמיתה שהיא לא נסעה כל כך מהר אבל כפי הנראה זה עשה את העבודה וחיסל אותה, לתמיד.

עשרים שנה לאחר מכן הגיע תורי. כדור תועה. מסתבר שמישהו, נקרא לו X, החליט להמית המתת חסד את החתול המיוסר והקשיש שלו. הוא הרגיש מחוייב לקחת אחריות על המעשה ולבצע את האקט בעצמו.

X שלנו, מרוב שהתרגש מגודל המעמד, נפלטו לו עוד שני כדורים מיותרים. הראשון, "פינק" את החתול הקטן וסיים את סבלו. השני, פוצץ זכוכית של פנס רחוב גלמוד. ואיך לא, השלישי, מצא את דרכו אל הראש שלי.

פגע לו הישר בקורטקס הפרונטלי ויצא דרך גזע המח. ואל תשאלו אותי איך...

ואז... נחו עיני על פניה החוורות. כשהיא נחה על ענן ומעשנת נרגילה. היא נראתה לי בדיוק כמו בלילה ההוא. לפני פאקינג עשרים שנה. וכמובן שהיא זהתה אותי מיד, וכמו באיזה תסריט הוליוודי זול, התחילה זו הבחורה לבכות מיד, וגם בי אחזה דמעה; אך היצרים הגבריים שהוכתבו לי על ידי החברה עוד בגיל צעיר חנקו את השטף עצמו שביקש לזרום החוצה כנהר גועש.

נגענו, הרגשנו, לא היה כלום ואז הכל התפוצץ בצבעים מרהיבים. הענן התאדה, ונפלנו בוהים אחד בשניה במעין מבט מרחף שהשתווה רק לריחוף שבו היינו שרויים." בוא נמות שוב", היא לחשה לי.

ואני רק חייכתי ושלפתי אקדח מהכיס השמאלי של המכנס.