ישבתי בחדר, הבטתי בתמונה ההיא, שצולמה מזמן, לפני שנים, כל חמשתינו, משפחה מאושרת.

אמא, אבא, אחי, אחותי ואני.

חיוך צבוע שלי, מאוזן לאוזן, מה חשבתי לעצמי?

אני ממשיך לשאול, ואני לא יודע כבר.

הסתכלתי על המזוודה שלי, על הכרטיסייה והפלאפון.

קמתי מהמיטה, צעדתי הלוך ושוב בחדר, במעגלים, ראשי היה מוטה מטה, מביט אל השטיח.

ספרתי את הטבעות על השטיח, אחת אחת, בעודי הולך סביבו.

בסופו של דבר ראשי החל לכאוב, ישבתי על הכיסא בקצה החדר, ליד שולחן הכתיבה.

כן כן, אותו שולחן מלוכלך, עם הדאורדונט, הבושם, ועוד כמה דברים מיותרים.

הבטתי במראה, עיניי היו נפוחות, שערי החום היה מבולגן, עיני כבר לא זהרו באותו בוהק כחלחל, הן היו אדומות, כדם.

הבטתי בבבואתי, מביט לתוך הנשמה המלוכלכת שלי, כמה שהיא הרוסה.

קמתי מהכיסא, ניגשתי אל מיטתי, הרמתי את הדברים, נעלתי את נעליי, ויצאתי מהחדר.

חייכתי סביב אל בית ילדותי, גדלתי בו!

חייכתי כמו אוויל, הבית היה ריק.

פתחתי את הדלת, גררתי את המזוודה החוצה, ויצאתי מביתי, מי ידע שזו הפעם האחרונה שאהיה בו?

נעלתי את הדלת, והחלתי לרדת במורד המדרגות, מגשש את דרכי באפלה.

הארתי באמצעות הפלאפון שלי, בדקתי את השעה, בסך הכל חצות, טוב נו, מה זה משנה.

יצאתי מהבניין, גיששתי בכיסי, מחפש אחר מפתחות הרכב, הן היו בכיסי השמאלי, הוצאתי אותן ולחצת פעמיים.

קול רכב נשמע מרחוק, צעדתי לכיוונו.

הגעתי לרכב שלי, מדלג על חתיכות זכוכית ישנות הזרוקות ברחוב.

הכנסתי את המזוודה למושב האחורי, סגרתי את הדלת.

הלכתי לצידה השני של המכונית, המכונית האהובה שלי, החברה האחרונה במסע.

נכנסתי לצדו של הנהג, סגרתי את הדלת.

התנעתי את המנוע, והחלתי לנסוע.

נסעתי אל הלא נודע.