באחת אחרי צהרי, בדיוק בשנה שעוברה
בשלושה עשר בו בחודשו, אז הפליג אוטובוס לדרכו.
באחת הוא הסגיר הנהג, עשרה ושלושה מנינם,
של נוסעים שנסעו לגורל, ממורר בהתאם למספר
כך הסגיר החבר הנהג, עת הדלת הגיף וסגר, שלושה עשר
אסירים של תודה, כי ידעו גורלם כבר נחרץ ונדמו
הוא הגיף וחסם גם דרכם
של שבעה אנושים שבחוץ
שנותרו חוששים מעתיד
שאולי הוא יבוא ואולי
לא יבוא, ואולי הוא בכלל אנדנדינו גורל
ועכשיו שוב תורך
במשחק הקיום
אשר רק מתארך
ועמו תוכפים
סיכוניו החולפים
רק כמעט
רק מעט
גם אולי
הפתעות באקראי
בודאי
ודי.
ולא פעם אינני יודע
בכלל
כמו אותו
מתבהל
"אם לכעוס?
שמא פחד גודע
בכלל?"
"כבר עבר?
או עדין נותר?"
חוק קיום – אנדנדינו גורל
ואין דין בדינו של גורל
אך אנוש שאנן כצריחת, חזירון משחטה שננחר
שהרי לא מבין כלל עתה, והרי כשיבין יאוחר