החדר היה קר, כמו תמיד.
תמיד הייתה לה בעיה עם קור, קודם כל בגלל שהיא הצטננה בקלות רבה מדי, אבל מה שבאמת עצבן אותה זה חוסר היכולת של שלפוחית השתן שלה לסבול קור.
עכשיו הם ישבו על המיטה, עדיין מזיעים בעיקר מהמשחק המקדים.
מאז שהם הכירו הם לא הצליחו לקיים יחסים. ברגע שהוא חדר, היא הספיקה בקושי לספור עד עשר והוא כבר היה גומר. בסיבוב השני ואלה שאחריו הוא היה מחזיק מעמד בערך עשרים שניות יותר.
הם ניסו לא לתת לזה להרוס את מה שיש ביניהם. היא באמת ניסתה לתמוך בו, אמרה לו שהכל יסתדר, שהם יתאמנו על זה וזה יעבור לו.
ברור שהמצב היה מתסכל גם עבורה. היה קשה לוותר על ההנאה שלה, להיראות תמיד מרוצה ולהתמודד עם הייאוש השקט שלו. היא ידעה שעובר עליו הרבה ולא רצתה להוסיף עוד עול על כתפיו.
לפעמים אחרי שהוא גמר ונסגר בתוך עצמו, הייתה חושבת על האפשרות שאולי זה קורה לו רק איתה ועם הבחורות שהוא היה איתן לפני כן זה לא קרה, אולי אותן הוא הצליח לספק והחזיק מעמד.
כשהם רק התחילו להיפגש, הם הניחו שזה יעבור לו אבל חלפו מספר חודשים וזה לא השתפר. בכל פעם שהם נפגשו היא קיוותה שהפעם הכל יהיה בסדר. עם הזמן היא הבינה שעדיף להשלים עם המציאות.
אחרי הכל, מה זה משנה תוך כמה זמן הוא גומר אם היא אוהבת אותו?