מתחשק לי להכניס לה צינורית עם ריכוז גבוה של רגישות או אולי פטל אדום ישירות ללב שלה. שיחליף שם את הדם הקר שזורם לה בעורקים.

"עם אוכל ניסית"? שאלתי בתמיהה..

"מה את דפוקה? מה אוכל? איזה אוכל? אני בכלל לא רעבה!"

את רעבה. האמיני לי שאת רעבה ולא מהסוג שאת צריכה כדי להניע את הגוף הזה,מהסוג שאת צריכה כדי להניע את עצמך מעצמך.

"על מה את מדברת?"

עזבי,לא תביני.. נסי עם אוכל. בחיי שזה יעזור לך..תגנחי קצת על האוכל, נשבר לי שאת גונחת לכיוון שלי, את כל הזמן מיוחמת. הרגעי קצת. שתי מים,פתחי ספר. האונה שלך מתייבשת. המוח הגדול שלך הופך להיות הקטן. והקטן אל תשאלי, עינב בשמש.

תגידי,זו מקריות שאנחנו חברות? היא שאלה.

אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבאמת הבנתי לאן את חותרת עם העזרה הפואטית הזו שלך.

העצות שלך, לעיתים נראות כאילו לקוחות מפנטזיה שקראת אתמול בלילה.

נמאס לי לייעץ באופן רגיל, אני מגוונת. אם את רוצה יעוץ בנאלי..חפשי לך במקום אחר,בשביל מה באת? בשביל הקפה? בשביל העוגה? קחי אותה לשירותים ותקיימי איתה יחסי מין.. רצית לגוון קצת לא? אמרת שלא נשאר לך עם מי לקיים יחסי מין. עם עוגות ניסית? הן מתוקות... הגברתי קולי.

כמה שנים אני מכירה אותך? היא שואלת כאילו רוצה לשמוע ממני את התשובה כמו שמורה שואלת..

עשר,שתיים עשרה שנה.. אני יודעת.. עניתי.

שבעה עשרה שנים! היא עמדה על חצי המדרגה בין הסלון למטבח החום ששרד את שנות השבעים והיום הוא נראה כמו זיכרון מתוק לשניצל של בית.

דייי,שבעה עשרה שנים????!!

כן. היא עומדת וידיה משולבות כשרואים את ציפרוניה המטופחות מציצות ממרפקיה.

את סובלת אותי שבעה עשרה שנה... יא אללה! שיבחתי אותה.

נו אז מה רצית להגיד בזה? התרסתי בה פתאום.

 רציתי להזכיר לך,ששבעה עשרה שנה שאנחנו חברות ובחיים לא נתת לי עצה כמו שצריך! ואני אוהבת אותך.. אם לא הייתי אוהבת אותך מזמן היית נכנסת לחבורת נועה אטינגר.

מה נועה אטינגר עכשיו? שייפתי את הציפורן עם הפצירה שהייתה זרוקה על השולחן במטבח.

נועה אטינגר.. זו שגזרה לי את השיער בשמינית. את לא זוכרת? בשיעור אזרחות?? איך את לא זוכרת מה את דפוקה? היא קראה לעברי.

אני מאבדת את הזיכרון! שכחת!? קמתי והנפתי את הפצירה גבוה עם היד כמו מנצחת בתזמורת.

היא שתקה.. נראה לי שגם היא שכחה שאני מאבדת את הזיכרון. תיכף אני כבר לא אזכור שום דבר מהזיכרון שעוד נותר לי. אני מלקטת תמונות בשביל זה. אם אני שוכחת שם של מישהו אני שולפת תמונה. ומה שהכי מפליא אותי זה, שאיך שאני מתבוננת בתמונה מיד קופץ לי כמו קובץ כל המידע על אותו בנאדם..

סליחה...היא הצטנפה בצעיף שלה כמו חתלתול קטן.

זה בסדר.. הרגעתי. תיכף לא אזכור שדיברנו על זה בכלל. תיכף אשכח שרצית לזרוק אותי לפיר כשלמטה פעורות פה לבלוע אותי חבורת נועה אטינגר.. תיכף אני אשכח ששכחת שישיבתי בשבילך מחבוש עשרה ימים בצבא..תיכף,תיכף זה קורה. הנה הופ, נעלם.

רעה,את רעה. למה את מזכירה לי את זה? ומה פתאום נזכרת בזה?

נזכרתי כי אמרת שאת יכולה לספור את מספר הפעמים שעזרתי לך על יד אחת, אני יודעת... לא רציתי שתשכחי גם את זה, אם אני הייתי במקומך הייתי זוקפת את זה לזכותך אבל אני לא את ואת לא אני. ואני לא מבכה על זה שלא נשאר לי עם מי לעשות סקס. אז הוא הלך... אז מה לעשות. אז עכשיו תצאי לשיפוצים, פגרה.. אל תצאי במבצעים במחירי תחת, יש הרבה מתחרות בשוק. אז לא יהיו לך חיי מין בחצי שנה,שנה הקרובות. אז מה! תנקי את עצמך..את בטח לא רוצה לשמוע מה השיא שלי..

וואי,ברור שאני רוצה! היא פתאום פקחה עלי זוג עינים.

אני יודעת שמה שסיפרת אז אצל נירית רחוק מהשיא האמיתי שלך.

דפקתי לה חצי חיוך. תכפילי את זה ב- 24.900 שעות. ניסיתי להימלט.

לא רציתי לדבר על זה. זה לא שאני מתביישת או לחילופין חושבת שצריך להלל אותי בגלל זה. פשוט כי זה לא חשוב.

את צריכה להבין שמה שאת עושה, זה סתימת חורים פרוביזורית. סיפוק רגעי שחולף עוד לפני שהצלחת לעכל במוח את האורגזמה שזה עתה חווית. היא עוד לא מספיקה להגיע לתודעה שלך וכבר היא מתפוגגת.

 המוח שלך מתרגם אותה, כאדרנלין כמו היית עכשיו עולה על רכבת הרים בלונה פארק ובארבע דקות עלובות  היו נותנים לך ריכוז גבוה של אדרנלין,עם מזרקי ענק למוח. זה מלאכותי, זה דמה,זה מפוברק. זו הנאה מאולצת. זה להתחכם ולנסות להערים על מוח חכם ונבון, על נשמה שמחפשת חיבה, על נפש שרוצה קרבה, על גוף שרוצה אנרגיה טהורה ולא כזו שמגיעה בצבעים וטעמים.

ואם לא תספקי אותם,לכל הוויתך. לא ישלחו לך מכתב למערכת עם הודעת פיטורין, אל תדאגי. זה יתפרש הרבה יותר טוב,האמיני לי. זה יתפרש בזה שאת באמת מחפשת משהו הגיוני וממשי. שאת מתכוונת לתת פה עבודה רצינית ולא לשרוף פה שעות עבודה מתות.

או קי, נניח שמצאת עם מי לקיים יחסי מין. נניח שנותר עוד מישהו כזה.. עשית, הסיבוב ברכבת ההרים נגמר ומה עכשיו? הנה הוא הלך הביתה ואת שכחת שאת כלי קיבול להוויה שלו. שכחת שהוא השאיר אצלך אתמול בלילה את הפחדים שלו והנשים שלו והתסכולים שלו והמנהגים שלו והשנאות הכי גדולות שלו.. את כלי. את קערה שמכילה. את יכולה להכיל פירות עונתיים שבסוף התקופה ירקיבו, אבל את יכולה גם להכיל פירות רב עונתיים. כאלה שמחזיקים כל השנה. כאלה שהתכוונו להישאר בקערה שלך ושתנגסי מהם ביס הם ישמחו על כך ולא יצטערו שהנה גם את חתכת מהם פיסה.

זה שלך. הפיסה הקטנה הזו היא פיסת חיים. חלקה קטנה של שלווה. היא פיסה קטנה אבל היא פיסה חזקה,יציבה. את יודעת כמה תלאים היא יכולה לסגור לך אם תתפרי אותה בכל פעם במקום אחר בבגד הגדול שלובשת כל החיים שלך?

קחי את העוגה הזו ותקיימי איתה יחסי מין. אבל מלאים! תגמרי אותה.אל תשאירי ממנה פיסה אחת קטנה. הכל שלך.. נשבעת לך שלא אסתכל, נשבעת לך שלא אקשיב להתענגות שלך מין העוגה.

אחר כך תבואי ונעשן סיגריה של אחרי,אפשר עם הקפה.. רק אל תשמיעי לי יותר את היבבה הנוראית הזו שאין לך עם מי לקיים יחסי מין, רק לא זה..

היא הביטה בי פעורת פה... העיניים שלה אט,אט נעצמו ושחקו. קמטוטי צידי העיניים שלך רפו כל פעם עוד קצת.

ואז פיה הקטן החל מדבר.

זו העצה הכי יפה ונבונה שקיבלתי בחיי. וקיבלתי אותה כבר בכל מיני צורות, אפילו מזרים. אבל אף פעם לא הבנתי את עומקה עד כדי פרטים.תמיד היא נשמעה לי מתחסדת כזו. אבל עוד לשמוע את זה ממך, מפיך הלא הגיוני לעיתים,מלשונך שנוטה לעקוץ בארס תמידי.. באמת שהמסת אותי עכשיו, נזכרתי במה ששכחתי קודם. למה את חברה שלי שבעה עשרה שנים.

ואני ישבתי שם והתבוננתי בה. צילמתי אותה עם העיניים, עיבדתי את תמונתה במוח היטב, תייקתי אותה בתיקייה הכי חשובה. שלא אשכח אותה,שלא אשכח אותה..אני אוהבת אותה.