"ירוק זה השחור החדש!" זועק בקולי קולות השלט הענק התלוי מעל ראשה של המוכרת בחנות הבגדים. כל החנות מלאה בבגדים ירוקים. סריגים בצבע ירוק בהיר. נעליים בצבע ירוק דשא. מעיל גשם בצבע ירוק צבאי. אני לא אוהב ירוק, למרות שאף פעם לא באמת הקדשתי לעניין הזה מחשבה מרובה. זאת אומרת ידעתי שאני אוהב כחול, ושאדום זה גם צבע נחמד, אבל ירוק? ירוק אני לא אוהב. בכלל לא.
כשהיא נכנסה הביתה, ולגופה מעיל גשם מעור מזוייף, בצבע ירוק פלסטי מכוער, הרגשתי צביטה בלב. לא יודע למה, אבל הרגשתי נבגד. היא הרי יודעת שאני שונא ירוק, אז למה היא חייבת לעשות דווקא? למרות שזה לא כל כך מיוחד. היא הרבה פעמים עושה לי דווקא. האמת שדי נמאס לי מהקשר הזה. ואולי גם לה, אבל אי אפשר לדעת אצלה. היא לא מדברת, ואם היא מדברת, היא עושה דווקא.
הכנו ארוחת ערב ואכלנו. לא דיברנו כל הארוחה, לא הוצאנו מילה, כרגיל. הלכנו להתקלח, קודם אני ואז היא, לפי הסדר. נכנסנו למיטה, והיא סירבה לנשיקת לילה טוב, דבר שהיה סוף סוף שונה בשגרה המשעממת והמגעילה שלי. חשבתי כמה היא אפאטית ולא אכפתית, וכמה גם אני כך אליה. אני חושב ששמעתי אותה באיזשהו שלב הערב ממלמלת משהו כמו "נמאס לי כבר". אני לא התרגשתי.
בבוקר, היא לא הייתה במיטה, מה שלא היה כל כך חדש, כי היא יוצאת לעבודה מוקדם תמיד. אבל הבגדים שלא לא היו בארון. השמפו בריח שקדים שלה לא היה במקלחת. משחת השיניים בטעם מנטה ירוקה לא היתה שם. משום מה לא הרגשתי עצב. גם לא צער. כפי שכבר אמרתי, די נמאס לשנינו. באופן מוזר, ואולי גם קצת מגעיל, הרגשתי הרגשה בכיוון השמחה, אולי אושר. אני חושב ששמחתי להיות חופשי, עד כמה שזה מגעיל. הרתחתי מים לקפה בקומקום האדום שלי. לא שלנו, שלי. הכנתי קפה, ויצאתי החוצה לחצר. התיישבתי עם כוס הקפה הלבנה שלי, על הכיסא הכתום במרפסת, הבטתי בחיוך לא רצוני בשמים הכחולים, ובשמש הצהובה, וחשבתי לעצמי איך הירוק של הדשא הורס את כל התמונה.