צללתי למצולות ליבי ועצמתי עיניים

כדי שאוכל לחזות בך במלוא תאוותי.

תרתי אחר הזיכרון הכי מתוק שלי ממך,

כדי שאוכל להתחמק מזכרונות כואבים.

מעבר להרי ההתלבטות והוויתור;

מעבר למים העכורים שבחצי הכוס המלא או הריק;

כשהשמש נוזלת כתומה בים שחור

ואת מכושפת, חיה מתוחכמת

עושה לפנייך ואת מגרגרת

זועק אלייך ואת מקנטרת

הזיתי אותך בא אליי, מתפשט

הזיתי אותך פרוע לגמרי, שופך מנוע

הזיתי אותך אומר שאתה לא יכול בלעדיי

שאני כמו מקדש לתפילותיך

כדי לחיות כמו שצריך, חשוב לחיות את הרגע לפעמים. לא לחשוב מה אתה אמור לעשות עכשיו אלא מה אתה רוצה לעשות עכשיו. את זה גיבור היצירה, טיאגו יבין.

כל מה צריכה זה לשכוח את הכול

להפעיל את דימינך לאהוב אותי בטרוף

כאשר את נושקת לשפתי אני יכול עוף

נוסק לשמים הכחולים מלטף את העננים

למה את אומרת לי דברים שנוחים לשמוע

אני מכיר אותך,אינך רוצה לעולם לפגוע

לפעמים את צריכה,להכות אותי במילים

לנער את האבק המצטבר,על חיי המנוונים

קיבלה אותי לזרועותיה,בשיא פריחת נעורי

שקעתי במעמקיה,מוקסם מפירות אהבתה

לא יכולתי להינתק מזרועותיה,הרחק ממשכנה

אני אסיר של אהבה,כבול בגופי לסערות אביונה

הים

שולח גלים,

מלטף את החול.

החוף והים

יוצאים במחול...

מחוללת בליבה ריקודים סוערים מלאים בתשוקה

מסתירה רגשות מופנמים, סוגרת ליבה, מדחיקה

אישה מכובדת, את חייה מסדרת בקופסאות קרטון

אוהביה ומכריה לא חדרו לליבה, מבעד למעטה החיצון