Deprecated: preg_replace(): The /e modifier is deprecated, use preg_replace_callback instead in /home/prozaco/public_html/engine/modules/show.short.php on line 164 שיר שמח » Proza.co.il | הבית של היצירה בישראל | אומנות, פרסום יצירות, מאמרים

אומנים? כותבים יצירות? מעוניינים לפרסם אותן?

ברוכים הבאים לאתר proza.co.il - האתר בו כל גולש יכול לפרסם את היצירות שלו!
כאן, באתר proza.co.il, תוכלו לפרסם את היצירות שלכם לגמרי בחינם! באתרנו תוכלו למצוא שירה, מאמרים, סיפרים קצרים, ציורים ועוד.

צוות האתר מאחל לכם שימוש מועיל ומהנה באתר :)


קרא עוד>

קטגוריות

 

החשבון שלך

שם משתמש
סיסמא
זכור אותי
 

סקרים

איך האתר שלנו לדעתכם?
מצויין!
בסדר
ככה-ככה
רואים שהשקעתם...


כתיבה » שירה » עפיפון

 (קולות: 2)
מאת: maorsharon | 4 במרץ | 17:02

 

עפיפון.

 

שיר שכתבתי ברגעים הקשים שמעניין אותי לראות אם תבינו את העומק שיש במילים:)

עפיפון על הארץ,עפיפון מחכה

רוח נושבת,עפיפון עולה

עפיפון מתרומם

רואה ירח רואה כוכבים

רוצה לגעת,להרגיש להבין

עפיפון מנסה לגעת,להתקרב

עפיפון מנסה אבל החוט,מסרב

עפיפיון נאבק,רוח עוזרת,חוט נקרע והרוח צוחקת

עפיפון חופשי,חופשי כמו שרצה,

עפיפון מביט על הארץ ממעוף הציפורים

ורואה מבנים נופים,ואנשים משונים

אבל שם למטה,העינינים מעט קודרים.

 

 


יצירה אקראית

סיפור שכתבתי \ bendov4

סיני עם עצמי

מאת: שרית בן דב

 

אזהרה" הננו מתריעים בפניכם כי השהיה באזור סיני ומצרים הינה מסוכנת בעבורכם"..

התריע הכרוז בכניסה לשטח סיני, אך אני לא שמעתי אותו בכלל הייתי נחושה ברצוני למצוא את המקום המסוים הזה שלי על החוף, עם הנדנדה והערסל כי שם באמת אני מוצאת את המהות שלי, הרוגע נותן לי לחשוב בבהירות על הלכי חיי.

ככה התחיל המסע האחרון שלי לסיני, עברתי את מעבר הגבול הנהג חיכה לי עם שלט באנגלית רצוצה עם שמי, כבר נסעתי איתו בעבר ואנחנו מכירים. אחרי נסיעה של כמה דקות נפער משמאלי הים הכחול הזה האינסופי. נכון גם באילת יש אותו ים יאמרו כולם, אך שם בסיני הוא מרגיש אחרת.

הטורקיז כחול מלווה אותי לאורך כל הדרך לחוף המדהים ששם אני מתכוונת לאכסן את עצמי לכמה ימים. השמחה מציפה אותי, אני חושבת למה אני צריכה לנסוע עד לכאן בשביל ההרגשה הזאת, ומנסה לברר את זה עם עצמי, למה אני לא יכולה להרגיש את אותם רגשות גם בחוף קיסריה שנמצא שני מטר מהבית שלי. כן, הרבה אנשים איתם שוחחתי טוענים שהם מרגישים את אותם רגשות כשהם מגיעים לסיני, וכן הם לא מרגישים ככה בשום חוף בארץ. הנה אני תכף מגיעה, שלווה תהומית משתלטת עלי, אני כאן סוף סוף, החושה הכחולה שלי מחכה לי שני מטר מהים.

 

אני נוסע עם הילדים בחג הוא אומר לי, כן לאן אתם נוסעים? אני נוסע לאחותי לקבוץ. סבבה אמרתי בלבי שיסעו. זה כבר שנתיים שאנחנו לא ביחד, והימים האלה שאני עם עצמי כל כך עושים לי טוב, אני מרגישה כאילו אני חוזרת עשרים שנה אחורה. החברים טוענים שאני ממש פורחת ושכל יום שעובר ממש מטיב עימי. אז יופי שהם נוסעים אמרתי לעצמי בעודי מנקה את השולחן הכחול שבגינה, אז מה אני הולכת לעשות, יש לי שבוע לעצמי. אני יכולה לבלוע את כל העולם, פתאום אני חושבת שאני חייבת לעשות משהו, אז מה אני עושה – לנסוע לחו"ל יכול להיות רעיון לא רע רק שעכשיו אין כל כך כסף לזה, דפנה עורכת הדין שלי שעוזרתי לי לעבור את המסע הזה של הפרידה מהבעל, מחסלת את כל מלאי המעות הרזרביות. טוב, אז סיני, זה יהיה כבר יותר שפוי. כן רק שכולם כל כך פוחדים לנסוע לסיני, כאילו שבלונדון לא התפוצצה מסעדה שעה אחרי שיצאתי ממנה.

 

מה פתאום לנסוע לסיני זה מסוכן עכשיו אומרת לי אמי בטלפון , אני מציינת בפניה שהכל בסדר וכבר נסעתי המון פעמים. אז כן כמו שחשבתי החברים חששו להצטרף אלי,  בעצם אני לא צריכה אף אחד, פתאום כל כך טוב לי עם עצמי, הספרים המדהימים שלי, המוסיקה שלי שתמיד אני מחוברת אליה לא משנה איפה אני.

אני מתקשרת למאהר, מאהר ואני חברים טובים, החוף שאותו הוא מנהל נמצא ברצועת החוף המדהימה שנקראת ביר סוייר, כל האזור מלא בכפרי חושות שיושבים מטר מהים, למאהר יש חוף קטן ואינטימי, וכל החושות צבועות בכחול בהיר. אהלן שרית הוא אומר, מה שלומך? אני בסדר אני אומרת, יש לי כמה ימים פנויים, מה אתה אומר יש לך סבלנות אלי לכמה ימים? הוא מת מצחוק, ואומר שהוא כבר התגעגע לחוש ההומור שלי ושתמיד אני מצליחה להצחיק אותו, אפילו כשהוא מבועס, כן יש מעט מאד אנשים הוא אומר, את יודעת אנשים מפחדים להגיע, זה בסדר אני עונה, אני כבר ילדה גדולה. אז מה תשלח את יאסין לאסוף אותי אני שואלת? כן תתקשרי כשאת יורדת מהמטוס באילת. ככה מצאתי את עצמי נוסעת לסיני בפעם הראשונה לבד, כן נסעתי לבד, פתאום זה היה כל כך לא מחייב, לעשות מה שבא לי בלי להתחשב באף אחד. לקחתי איתי כמה ספרים והורדתי המון שירים שאני אוהבת לטלפון שלי. כדי שאוכל ליהנות מהמוסיקה שלי גם בסיני.

כשהגעתי מאהר חיכה לי עם מיץ רימונים סחוט טרי קר כקרח, כן, הוא חזק בפינוקים, מאכיל ומשקה כל היום, ודואג שאהיה שבעת רצון בכל רגע נתון. ישבתי בזולה מהממת כולה שטיחים ארוגים ביד בצבעי כחול, כתום ולבן, אריגה גסה, כזאת שמשום מה רואים רק בסיני. שותה לי את המשקה שלי, מאהר כבר הביא לי את הדג שאני אוהבת ישר מהים וכבר החל צולה אותו על הגחלים, חותך סלט קצוץ דק ושופך שמן זית בנדיבות עליו, אני מרגישה איך אני כבר רעבה וריח הדג מחדד את חושי, והנה הוא מגיש לי אותו עם טחינה בצד. אני חושבת, כן זה מגיע לי, מגיע לי קצת חופש מכל העולם ואשתו, מכולם, בעצם אפילו לא רציתי לידי גבר.

....וכך חיכתה לי החושה הכחולה שלי, נקייה ומסודרת עם הכילה שכולה רקומה בפרחים כחולים ולבנים וחוטי זהב שזורים לארוכה ולרוחבה. בסיני יש ימים שהיתושים לא משאירים חלקה טובה, לכן מאהר המקסים הזה מצייד את כל החושות בכילות נגד היתושים. מחוץ לחושה שולחן וארבע כסאות כדי שאוכל לשתות את הקפה של הבוקר בנחת.

אני מתיישבת על הנדנדה, זאת שבעצם הייתה ספה ועכשיו פשוט תלויה באוויר. כל המוטות שלה הותכו אחד עם השני מה שיצר קונסטרוקציה ומסגרת לנדנדה הזאת, שאפשר פשוט לשבת עליה שעות, להסתכל על הים הכחול, האין סופי, שלא נגמר, מידי פעם מי שעובר נותן דחיפה קטנה, וככה אפשר להעביר שעות, לקרוא ספר, לשמוע מוסיקה להיכנס לטבילה בים הטורקיז כחול הזה המשגע. יש לנו המון שיחות למאהר ולי, גם הוא חווה פרידה ואנחנו מוצאים הרבה קווים משותפים כל פעם מחדש, אפילו שהוא מצרי מאל עריש ואני שרית מבנימינה.

כך העברתי לי חמישה ימים ענוגים. כל בוקר טיילתי טיול ארוך לאורך החוף. פגשתי אנשים נחמדים, יום אחד באחד הטיולים פגשתי קבוצת נשים מבוגרות שישבה בחוף של איזה מלון קטן וסימפטי והעברתי איתן קפה של בוקר. בצהריים מאהר היה מפנק אותי באחד הסלטים הטעימים שהוא מכין, הייתי מקנחת בסלט פירות טרי עם יוגורט, מצאתי את עצמי מתענגת על כל ביס, וכל הזמן הכחול המטריף הזה של הים מקיף ועוטף אותי מכל הכיוונים, כמו חיבוק ארוך של רוגע ושלווה. בערב מאהר היה מכין דג שהוא דג עבורי באותו יום, הוא היה צולה אותו ותו לא, "כדי שיישאר הטעם של הדג" הוא אומר אתם הישראלים אוהבים יותר מידי קישוטים, והרבה הרבה מילים, כבר לא נשאר כלום מהאוכל מרב מילים עליו, הוא אומר מצחיק כזה. כמה הוא צודק – כן כאן הפשטות זה כל העניין, החזרה הזאת לבייסיק, למהות של החיים, לאמת הזאת , כי אחרי הכול , אנחנו בעצם לא צריכים הרבה כדי להיות מאושרים.

 

ככה עברו להם חמשת ימי החופש שלי, וכבר הייתי צריכה לחזור, הטיסה שלי היתה בערב, נפרדתי ממאהר ומהצוות שלו בהרבה אהבה והערכה ותודה על האירוח המדהים. יאסין לקח אותו בחזרה למעבר הגבול, משם מונית, לאילת, הצפופה, העמוסה באנשים. בליל של רעשים הציף אותי, מכוניות צופרות, ובעיקר צעקות, צעקות של אנשים, למה באמת אנחנו כל כך רעשנים? לא מצאתי שום תשובה. ישבתי עם המזוודה שלי בבית קפה מעבירה עוד שעה עד הטיסה שלי, מסתכלת על כל האנשים האלה שמוציאים עשרת אלפים שקל על חופשה באילת בזמן החגים, וחשבתי איזה כיף שהם אף פעם לא יגיעו לסיני שלי.

 

 

 

,

 

 

 


המשך
יצירה אחרת

פרסומות