סבתא גיבורת על קטנה ועגולה, בעלת גלימה אדומה

 

 

צללתי למצולות ליבי ועצמתי עיניים

כדי שאוכל לחזות בך במלוא תאוותי.

תרתי אחר הזיכרון הכי מתוק שלי ממך,

כדי שאוכל להתחמק מזכרונות כואבים.

 

הדם החם זלג על שפתי יורד במעמקי גרוני, משתיק את הרעב הכבד שנוצר, בזמן שטיפות הגשם שוטפות אותי מטיפות הדם שעל פני, ומרטיבות את האישה שנאנקת, וגוססת בזמן שאני מרוקנת את נוזל החיים,-הדם, מגופה הצנום, טמפרטורת גופה צונחת והופכת לקפואה, ממש כמו שלי, מזכירה לי את התקופה שהייתי אנושית, כאשר השמש לא גרמה לי לפריחות ולכוויות קלות, כאשר אבי עדין היה בחיים, אבל הוא הסתיר אותנו,- אותי, את איימי ואת אחותי הקטנה, אני גם לא זוכרת תקופה שהיו לי בה חברים עברנו דירה הרבה פעמים, אפילו יותר מידי פעמים.נעמדתי בזריזות וניערתי את ידי מריח הדם, בתקווה שאמי הישישה, שנראית בת 25 לכול היותר, לא תשים לב לריח הדם, כאשר רק לפני שבוע רוקנתי את הקורבן האחרון שלי, למרות שהיא אסרה עלי לרוקן את הקורבן מדם, זה היה קשה לי, הכביד, טעם הדם הממכר, כמו התמכרות לשתיית אלכוהול, התמכרות לעישון ולסמים, אני מכורה לטעם הדם.

ככה תמיד קורה בסוף של כל אהבה. ההתחלה תמיד אחרת וההמשך תמיד תסבוכת, אבל הסוף תמיד כל כך פשוט וכל כך אותו הדבר. בסוף תמיד יש מי שבא ויש מי שהולך ויש מי שמת ויש מי שנשאר.

ומה נשאר? רק הזכרונות. אפשר לחשוב שאנחנו צוברים זכרונות רבים מהאהבות שלנו אך לאחר נבירה ארוכה בארונות ומגירות זכרונותיי, הצלחתי לאסוף שבעה זכרונות בלבד.

שמחתי

אחרי נטיפות הדמעות

 שנזלו מנר ליבי

כמו שעווה רתוכה

שיר קצר,

אקטואלי מתמיד

תמימות נעורים
מחייכת אלי
חורצת לשון כאומרת
זוכרת אישה?

אם הייתים חודרים למוחי, משקיפים מבעד לעיניי הבוהות
למראות שראיתי וחוויתי, לא הייתם עוצמים עין לעולם בלילות

לעולם לא חשבתי שאסור לגעת

לא הייתי צריך לפתוח פצעים ישנים

זיכרונות צריכים לשקוע עם השנים

להעלם עמוק ברבדים עמוקים

ובקצה האלבום בתוך הקבוצה
מעט באמצע וכלל לא בולטת
עומדת לה מביטה אדישה
והיא בטח לא זוכרת

נדנדה-
שעליה התנדנדתי
קדימה ואחורה,
מגלשה-
שממנה גלשתי אל נעוריי,